שרשרת זהב - על הפוליטיקה של הקנוניזציה

שרשרת זהב - שירי מופת לילדים, מביאליק ועד יהונתן גפן

The Golden Chain: Best Hebrew Poems For Children; Nira Harel [Ed.] 2007

הספר יצא לאור באחוזת בית ב- 2007, אולם אני נתקלתי בו רק עכשיו, אז סליחה על התגובה המאוחרת. שרשרת זהב הוא ספר יפיפה בעריכת נירה הראל  ומלווה באיורים מרהיבים של בתיה קולטון, המכיל 40 שירים נהדרים של 21 משוררים משלוש תקופות. לאחר שנהניתי ממנו חדרה בי  ההכרה שאין ולו משורר מזרחי אחד בספר. המעיין בספר, אם יחשוב על כך יאמר לעצמו שוודאי, לא נכתבו שירים על ידי משוררים מזרחיים בתקופות שהספר מכסה, או אולי לא נכתבו בעברית, או גרוע מזה, אולי לא היו טובים דיים כדי להיכנס לאוסף. אני תוהה אם יאמר לעצמו שמדובר בבחירה של העורכת ושלו היה עורך אחר לספר יתכן שהמבחר היה שונה לפחות בחלקו כפי שמודה הראל בהקדמה.

התחלתי לשוטט במרשתת ועד מהרה מצאתי את הכתבה של אביבה לורי בהארץ על הספר: קן לציפור, אבל לא בבית ספרנו

והנה קטע מתוך הכתבה, דבריה של פרופ' זוהר שביט חוקרת תרבות הילד באוניברסיטת תל אביב ומומחית בעלת שם עולמי לספרות ילדים,

"כמו שאי אפשר להתחרות בריח של לחם חם שיוצא מהתנור, כך אי אפשר להתחרות בשירי הילדות, הם מהווים את המאגר המשותף שלנו, את הליבה במובן הכי עמוק. בניגוד לטקסטים למבוגרים, שעל אף הקנוניזציה שלהם, אל רובם איננו חוזרים, אנו ממשיכים לקרוא לילדינו את השירים שהורינו קראו לנו, בין אם זה 'רוץ בן סוסי', 'דודי שמחה', 'חמישה בלונים', 'מיץ פטל' או 'איה פלוטו'. מדובר בטקסטים שמלווים אותנו כל החיים במשך כמה דורות, מעוררים רגש עמוק ויוצרים מצע תרבותי משותף".

אם כך, אז ודאי שחשוב היה הן בזמן אמת והן עכשיו לתת מקום למשוררים מזרחיים.

יש בכלל סיכוי ליצור בחברת מהגרים מצע תרבותי משותף?  - מוסיפה לשאול לורי וזוהר שביט עונה:

"הרב-תרבותיות, במובן של יצירת סקטורים שונים החיים בנפרד זה בצד זה, היא אסון שיכול להוביל אותנו לקטסטרופה, מפני ששום חברה מודרנית אינה יכולה להתקיים בלי ליבה משותפת. אני רואה ברב-תרבותיות מסלול שמוביל חברת מהגרים להתאבדות. אחד התפקידים החשובים ביותר של משרד החינוך הוא יצירת הליבה הזאת, ואם אין הוא עושה זאת הוא מועל במנדט שניתן לו. באירופה חל היום מהפך ביחס לרב-תרבותיות, שם רואים בה אסון גם לחברה וגם למהגרים, שבגלל הרב-תרבותיות אינם מסוגלים להשתלב בחברה. ולכן, במדינות כהולנד ובריטניה עברו ממש לקיצוניות שנייה, לאכיפה של ליבה משותפת באופן מחמיר. אם בגני הילדים לא מסוגלים ליצור את הליבה הזאת, זה אומר שבעוד דור אחד או שניים לא נדבר באותה שפה".

אז זהו הצידוק להדרה של מזרחיים מהקנון. פלורליזם (רב תרבותיות) יכול להוביל אותנו לקטסטרופה, לא פחות. באירופה חל מהפך ביחס לרב תרבותיות? הפלא ופלא! אירופה מבועתת שמא תבלע תרבותית על ידי המהגרים אליה. אין דבר שקוף יותר מאשר להיתלות באירופה המתגוננת וברטוריקה שלה כדי להצדיק הומוגניות של הקנון ואת הרצון להנציח מצב זה.

אולם מסתבר שלא רק אני חשתי כך.

באתר העוקץ, מצאתי פוסט אורח של מוטי גיגי שאמר דברים אלו לפני כאן.

את התגובה הבאה למילותיו של גיגי, של מישהי שהזדהתה בשם שוש, אני מביאה בזכות השמות של כותבים מזרחיים המובאים בה:

בספר אחר, 'עוד סיפור אחד ודי', של יעל דר, ישנו מדריך קריאה להורים לפי גילאים, הכולל ספרים מומלצים מהארץ ומספרות העולם. בשער 'עד גיל שנתיים' מופיעים: עפרה גלברט-אבני ('אילון רואה ירח'), נכדתו של בכור שלום שטרית, שר המשטרה הראשון, יליד טבריה. רפאל ספורטה ('שלום, כוכב הערב' וכמובן 'גן גורים' הזכור), בן למשפחה ספרדית. ויהודה גבאי (לא מכירה את מוצאו, אבל זהו שם משפחתה של סבתי, ולכן אני מניחה שהוא ספרדי) בספר השנוי במחלוקת: עליקמא הקטן: 'ראו ילדים, כאן עומד עליקמא/ עליז ושמח, יודעים אתם למה?/ ראשית- הוא כושון ושנית- שחרחרון,/ שלישית – הוא יודע לרכב על פילון'. יעל דר מציינת שלמרות התיאור הקולוניאליסטי, האיכויות הספרותיות מנצחות. למוטי, מזל טוב. שאלה מצוינת, חבל שאתה מניח מראש את התשובה. בקונספירצית ההדרה חוטאת לספרות (ולטעמי גם למציאות, אבל זה פחות חשוב).

מגיב אחר, מכלוף, מזכיר את המשוררת מירי בן שמחון (אם כי אינני בטוחה שהיא כתבה לילדים):

מידע אישי אני יכול לספר סיפור קטן על המשוררת הישראלית מירי בן שמחון, אשר הוזמנה לתוכניתו של ירון לונדון אלא שאז התברר שכל התכלית של הריאיון הוא לברר את "הפלא"…..כיצד יתכן שבחורה ממוצא מרוקאי כותבת שירה? כמובן שמירי סירבה לראיון שכזה, ובזה נגמר הסיפור ללמדכם על שירה של מזרחים

והנה הדברים שכותבת טלי כוכבי בבלוג שלה, עכשיו תורי, על האיורים של בתיה קולטון בספר שרשרת זהב:

"המאיירת בתיה קולטון עשתה עבודה מצוינת.... אבל אסור לשכוח שישראל לא נמצאת תחת המנדט הבריטי כבר שישים שנה, והילדים האמורים ליהנות מהספר, ברובם אינם ילדים ורדרדים ובהירים, כמו הילדים שמככבים באיוריה של קולטון.

"הילדים המאוירים לובשים בגדים עם ניחוח "של פעם" ולא נראים כמו ילדי המילניום שאמורים להיחשף לספר, אבל מה שהפריע לי במיוחד הוא  שאין שם ילדים בעלי עור כהה, אין מזרחיים, אין דתיים, אין חרדים, אין ערבים, אין אתיופים, אין ילדי עובדים זרים ורוב הילדים שגדלים בישראל של היום לא זוכים לשום ייצוג בוויזואליה של הספר.

"זה לא היה מפריע לי בכל ספר אחר, אבל כשספר מתיימר להיות המכנה המשותף של כל בני התרבות דוברי העברית, הוא לא יכול להרשות לעצמו להשאיר כל כך הרבה ילדויות ישראליות מחוץ למשחק."

אני מסכימה עם דבריה של כוכבי, אך המאיירת זכתה בפרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים ע"ש בן-יצחק לשנת 2008 (מדליית כסף).

רונית חכם כתבה את הדברים הבאים במרץ 2005 כאן:

"אני מניחה שתסכים שכשמדברים על משורר מזרחי או ערבי או יהודי וכו' לא מתכוונים לדם שלו או לאי אלו אפיונים ביולוגיים של שירתו.

מדברים על נקודת מבט.

"האם למישהו מהמשוררים ה"מזרחים" שהזכרת יש נקודת מבט ששוברת את ההגמוניה? שפורצת את הגבולות המותרים של הדיבור שמגדרים על ידי השמאל שהפך להיות שם נרדף לאשכנזיות?"

אולם זה כבר נושא לדיון בפני עצמו.

איור של קולטון לשיר לבדי של ילן שטקליס עמוד 50

פרט מתוך האיור של קולטון לשיר שתי בנות של ביאליק: ילדים ורדרדים

עדכון: ראו גם את הכתבה של תמר רותם בהארץ מתאריך 2.9.2012 ספרי הלימוד עדיין מדירים יוצרים מזרחים