לקרוא לחתולים

מאת שרה שורץ

תמונה: מוסף הארץ 6.11.15

תמונה: מוסף הארץ 6.11.15

לכבוד חזרתו של שר החקלאות, אורי אריאל, מן הכוונה לטרנספר חתולים מישראל, מאחד הזוויגים, אל מדינה שתיאות לקבל אותם, אעלה כאן באנחת רווחה את השיר של נורית זרחי לקרוא לחתולים.

איור של ליאור ברק לשיר של נורית זרחי (לצערי אינני זוכרת מה מקור התמונה ששמורה אצלי מזה זמן רב).

ואפילו מצאתי ניתוח של השיר באוגדן למורה של מט"ח:

אוגדן למורה - דובים, חתולים וציפור : קוראים בקול משיריה של נורית זרחי

מט"ח, המרכז לטכנולוגיה חינוכית ישראל. משרד החינוך. תל אביב (תשע"ג - 2012

עמוד 9)

" זהו שיר פיגורטיבי-תיאורי של אישה המאכילה חתולים. התיאור אפוף מסתורין.

לאישה אין שם והיא מכונה 'היא'. מתחילת השיר נוצרת ציפייה להתנהגות/מעשה

מוזר כיוון שמתואר שהיא לבושה "כמו אנשים רגילים, "  (האם היא לא רגילה?(.

הציפייה מתגברת עם השורות הבאות:

והיא הולכת לפּנה

ב‏שעה בין אור לחשך,

במקום שאנ‏שים לא מסתכלים,

הקורא מבקש לדעת איזה מעשה לא רגיל היא עושה במקום (פינה) ובזמן (בין אור

לחושך) "במקום ‏שאנ‏שים לא מסתכלים,"...

בשורה השישית יש מעבר לדיבור ישיר שלה עם החתולים:

והיא קוראת:

הנה בואו, חתולים,

הקריאה שלה מלווה בתיאור מפורט של החתולים (‏8 תיאורים - רזים, שחורים,

חומים, חיוורים, שלמים, חולים, צולעים, עיוורים), היוצר רושם של הרבה מאוד

חתולים עזובים, מוזנחים, התלויים בה לשם קיומם.

היוצרת משתמשת בחזרה לשם הדגשה:

והיא קוראת:

הנה בואו, חתולים,

הנה האכל, חתולים.

הפועל בציווי "בואו" חוזר ‏3 פעלים: "בואו, חתולים","בואו קטנים בואו גדולים".

וכתגובה החתולים:

"באים עולים באים עולים

‏שורות-שורות של חתולים."

הבית השני מתאר למעשה את מעשיה. היא פותחת את הסלים, החתולים שומעים

את הניירות המרשרשים, ועוד חתולים מגיעים. התיאור שלהם דומה מאוד לתיאור

החתולים מן הבית הראשון (הסדר שונה מעט, אך התיאור הוא אותו תיאור(,

ובכך מעצים את מצבם העגום. בבית השני יש תיאור של המקומות שמהם מגיעים

החתולים, תיאור שלא היה בבית הראשון: 'חצרות, אשפתות, לולים'. אלו לא

חתולים הגרים בבתים של אנשים. השיר מסתיים בתיאור תכלית מעשיה של האישה -

ש" לא יהיו יותר רעבים,..."

היוצרת בחרה לכתוב את כל הפעלים בלשון הווה (מלבד הקריאה לחתולים "בואו"

בציווי) זהו מנהגה של האישה כדי להדגיש שמתוארת פעולה החוזרת על עצמה זו

אינה פעולה חד פעמית.

היוצרת חוזרת על תיאור החתולים פעמיים: פעם אחת כשהיא קוראת להם:

"רזים, שחורים, חומים, חורים,

שלמים, חולים, צולעים, עורים."

ובפעם השנייה כאשר הם מגיעים:

"שחורים, רזים, חומים, חורים,

בריאים, חולים, קטנים, חגרים."

החזרה אינה מדויקת, ושינויי התיאורים מרחיבים את מגוון החתולים.

‏4 השורות האחרונות של השיר חוזרות על התיאור של האישה מ-6 השורות הראשונות

של השיר, אך הפעם לא מתוארים לבושה והסלים שהיא אוחזת. תכלית מעשיה היא

התמצית..."

הבחירה בשיר מצאה חן בעיני ביותר בתור שיר להביאו לכתה. הניתוח לעיל הוא בסדר אך כבר התחלתי לחשוב שהוא מחמיץ את העיקר בעיני עד שמצאתי בהמשך את השאלה הבאה:

"מה דעתנו על האישה? האם אנו מכבדים את מעשיה? מלגלגים עליה? סוברים שהיא

עושה מעשה נכון וראוי, או שמא לפי דעתנו לא נכון להאכיל חתולי רחוב? כיצד הדעה

שלנו תשפיע על הקריאה שלנו? נקרא בקול מלגלג או אוהד? (עמוד 13).

השאלה מופיעה בין הרבה שאלות אחרות ועל כן עלולה להיבלע ביניהן. השאלה הזו חשובה בדיוק בשל הדברים שכותבת זרחי בפתח השיר: "והיא הולכת לפּנה/ ב‏שעה בין אור לחשך, /במקום שאנ‏שים לא מסתכלים"

חוסר הסובלנות הן כלפי חתולים חסרי בית והן כלפי מי שמאכילים אותם הוא רב, וזאת למרות שעל פי החוק ההאכלה מותרת כל עוד אין הסגת גבול, כלומר הנחת אוכל בתחום הפרט של אחרים.

על ילדה קטנה אחת ושיר ילדים מפורסם

או 

הילדה הכי יפה בגן....היא בהירה

כאשר נכדתי בת השתיים וחצי[1] באה לבקר מחכה לה גיגית ירקרקה בתוך ארון ובה צעצועים שהיו ברובם של אמה ודודתה. ההבדל בין הגיגית הזו לשאר המשחקים, הצעצועים ובעיקר ספרי הילדים שהיא יכולה לבלות אתם בבואה לבקר, היא נגישותה של הגיגית על צעצועיה עבורה.

בעולם צעצועי הילדים, כמו בבגדים, ומאותן סיבות (לגרום לאנשים לא לשמור את כספם אצלם אלא להוציא אותו. כדי לא להיות לגמרי צינית אוסיף גם יצירתיות), יש אופנות. גם בצעצועים ששורדים לאורך זמן, החוכמה היא לגרות את הקהל הרלוונטי בעזרים הנלווים, אם לא רוצים לשנות את המוצר המרכזי.

לפני כ-15 שנים הייתה בארץ תקופת זוהר לבובות טרולים בגדלים שונים, כולל קטנטנות שתוקעים אותן בקצה עפרון. נציגים מגל הטרולים הגיעו גם אלינו ושלושה מהם (אולי לא היו יותר) התגלגלו בסופו של דבר אל הגיגית היקרקה: אחד בעל שיער כתום, אחד קטן ממנו בעל שיער ירקרק זרחני ואחד קטנטן, המיועד לעפרון. כולם דמויי-יצורים כעורים למדי.

יש להבהיר עוד פרט אחד כדי להגיע "לפואנטה".  מסתבר שפעוטים ופעוטות בני שנתיים וחצי עשויים להכיר הרבה שירים. אולי הם לא תמיד זוכרים את כל המילים או לא מבטאים היטב את כולן אך הרפרטואר שלהם או שלהן לא מבייש מנחה מתחיל של ערבי שירה בציבור. יתרה מזו הם מפזמים להם להנאתם – לא אחת שמעתי את נכדתי הקטנה שרה לעצמה תוך כדי כך שהיא מציירת. הרפרטואר של נכדתי כולל את פיל פילון, רד אלינו אווירון, ברווזיים (=לסבתא של אפרים), אני פורים, שאותו היא מוסיפה לשיר למרות שעברה כבר חצי שנה מאז שחגגו את פורים. עוד שיר שהיא שרה, זה שנוגע להמשך הוא הילדה הכי יפה בגן (כתב: יונתן גפן).

וכאן מתחבר הכול: בביקוריה האחרונים הקטנה מוציאה מן הגיגית היקרקה דבר ראשון את הטרול כתום-השיער, ומתחילה לשיר לו  את הילדה הכי יפה בגן תוך שהיא יותר מטפלת בשיערו מאשר מלטפת אותו. לפעמים כאשר היא שרה "יש לה עיניים הכי יפות בגן", היא נוגעת בזהירות בשתי עיני הפלסטיק הבהירות של הטרול ואז ממשיכה ללטף את שיער הגזר שלו. ועל כגון זה כבר נאמר שהיופי הוא בעיני המתבונן.

וכיצד נראית "הילדה הכי יפה בגן" של המאיירים השונים? השיר הופיע בשלוש הוצאות שונות של הכבש השישה עשר ולווה באיורים (אראה איורים משתי ההוצאות המאוחרות, של יעל ליאור 1993 ודוד פולונסקי 2010 ); וכן זכה לבול [אויר ע"י ראנת אבודרהם דדון, מתוך הסדרה "מוזיקה ישראלית שירי ילדים". תאריך הנפקה: 26.8.2013] וכמובן קלטות שונות.

הילדה הכי יפה בגן של יעל ליאור 1993

הילדה הכי יפה בגן של דוד פולונסקי 2010

בול מתוך הסדרה: מוזיקה ישראלית שירי ילדים

השיר מופיע גם בספר שרשרת זהב, שהוא אוסף שירים, יפה אך בעיתי, מזמנים שונים שאגדה נירה הראל; וזהו האיור של בתיה קולטון, שמלווה אותו:

איור: בתיה קולטון

ויש גם האיור של איתן קדמי (מתוך "ספר המאיירים הגדול", מוזיאון ישראל 2005):

בניגוד לתום של נכדתי, כל האיורים של הילדה הכי יפה בגן שראיתי הן של ילדות בהירות. תהיתי במה הטרול אטרקטיבי לנכדתי – האם שערו הכתום הוא כבר התחלה של הטיה, שכן הטרול בעל השיער הירוק הזרחני איננו מדבר אל ליבה. לא אתפלא אם כן. אולם הסבר אחר אפשרי ג"כ – טרול בעל שיער ירקרק זרחני חורג לגמרי מן הקיבוצים וההכללות המוכרות לקטנטונת בת גילהּ.

מכל מקום, אני בחיפוש אחר הילדה המאוירת "הכי יפה בגן" קהת השיער. בייחוד כזאת שאיירו אותה לפני תום תשע"ד, אבל גם אחרי זה טוב.

ולסיום הנה גם מילות השיר ופרטים על כותבו:

הילדה הכי יפה בגן 
מילים: : יהונתן גפן

הילדה הכי יפה בגן 
יש לה עיניים הכי יפות בגן 
וצמה הכי יפה בגן 
ופה הכי יפה בגן 
וכמה שמביטים בה יותר 
רואים שאין מה לדבר 
והיא הילדה 
הכי יפה, יפה בגן 

כשהיא מחייכת 
גם אני מחייך 
וכשהיא עצובה 
אני לא מבין 
איך אפשר להיות עצובה 
כשאת הילדה הכי יפה בגן. 

מתוך הספר "שרשרת זהב"

---

[1]      חדי עין יוכלו להבחין שזהו גם גילו של הבלוג פחות או יותר

הודי חמודי, או איך עונים על שאלות למה

מוקדש לילדים בעוטף עזה ובעזה

קטע מאיור של דניאלה לונדון דקל שהופיע במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות בתאריך 18.7.2014

השיר "הודי חמודי" של משה דפנא בליווי איור של דוש כפי שהופיע בספר 100 שירים ראשונים (כנרת).

מי אינו מכיר את שאלות ה"למה?" של פעוטות, שהשיר האהוב של משה דפנא (בלאושטיין), הוּדי חמודי, נותן להם ביטוי רגיש? [השיר הופיע לראשונה בספר הבֹקר בהיר הוא ב- 1965 ובשנת 2009 יצא כספר בפני עצמו (ראו תמונה). שני הספרים אוירו ע"י מיכל אפרת והוצאו לאור ע"י הקיבוץ המאוחד, הוצאה אשר עומדת עתה בפני קשיים כלכליים.]

כריכרת הספר בו הופיע השיר לראשונה, ב- 1965

בדרך כלל זה מתחיל בשאלה מנוסחת באופן כזה או אחר על ידי הפעוט/ה, ומשהתקבלה תשובה, השאלה הבאה היא פשוט "למה?", ואם גם שאלה זו תענה בסבלנות ע"י המבוגר/ת הנשאל/ת קיים סיכוי טוב שיגיע עוד "למה?" עד שלמישהו ימאס או שמישהי תאבד ריכוז: why regress.

For our purposes, the salient feature of the why regress is that it is benign: the answer to one why question may be explanatory and provide understanding even if we have no answer to why-questions further up the ladder. (Peter Lipton 2004) [1]

המעניין הוא שהשאלות הן שאלות "למה?", גם אם השאלה הפותחת תהיה אחרת, אלה שיבואו בעקבותיה ובעקבות ההסבר יהיו שאלות "למה?", לא כמה?, לא איך?, לא מי? אלא "למה?".

שאלות למה הן בעצם שאלות הקשורות בחלופות, באלטרנטיבות, אך בדרך כלל כאשר אנו עונים אנחנו מתייחסים לחלופה התרבותית הברורה.

אם הוּדי החמוד היה שואל "למה לדוב הקוטב יש פרווה?" – הוריו היו עונים לו מן הסתם "לבידוד, כדי שלא יהיה לו קר". כלומר הם היו מתייחסים לחלופה אחת בלבד – לדוב מחוסר פרווה. אולם אם קוראים את השיר היטב מסתבר שהחלופות שעולות בדעתו של ילד הן מלאות דמיון. אז אולי כדאי לבקש את הודי שיסביר קצת את השאלה שלו, במקום לסגור את מרחב האפשרויות.

יתכן שהחלופה שעלתה בדעתו של הודי היא שלדוב יהיו נוצות (כמו לפינגווין למשל). כלומר אולי הודי שואל למה לדוב הקוטב יש פרווה ולא נוצות כמו לשכניו הפינגווינים במקרה זה. אבל לא רק הודי שואל למה לדוב יש פרווה עבה. דורות של חוקרי טבע וביולוגים שאלו עצמם "למה הלב פועם? (ויליאם הארווי)", "למה הדם אדום?" ולמה לאדם, שהוא יצור כה מורכב יש רק 30,000 גנים ולא כפי ששיערו, לפחות מאה אלף?  – התשובות שנתנו לשאלות אלו נקראו ונקראות עדיין, הסברים פונקציונאליים, משום שהם מתייחסים לתפקיד שממלא אותו איבר, ולשאלה האחרונה עדיין מחפשים הסבר פונקציונאלי או אחר (למעוניינים בהעמקה, ראו מאמרו של פורד דוליטל ב-PNAS).

הביקורת העיקרית על הסברים אלו היא על היותם טלאולוגיים, דהיינו, מוסווית בהם הנחה של כוונה, מטרה – אם למשהו יש תפקיד או פונקציה, הרי צריך היה לעצב אותו כדי שיוכל לבצע תפקיד זה, והנה כבר מרגישים את ההבל החם של הבריאתנים על עורפינו. התשובה שמשיבים ביולוגים היא שהאבולוציה ע"י ברירה טבעית היא המעצב של עולם החי. מכל מקום אנו רצינו להסב את תשומת הלב לבעיה הנזכרת לעיל, אשר מוזכרת בספרי פילוסופיה, לפיה ההסבר לשאלות למה מניח חלופה אחת בקלות רבה מדי ואינו מתייחס לחלופות אחרות.

וברוח ימים אלו, אם הוּדי היה מקשה עוד ושואל שאלה, שוודאי ילדים רבים שואלים, "למה יש מלחמה?", הרי שוב לא בהכרח הוא שואל "למה יש מלחמה ולא שלום?"; אולי הוא שואל "למה יש מלחמה ולא פשרה?" – אודי, נכדו של משה דפנא, שעליו נכתב השיר נפצע במלחמת ששת ונהרג במלחמת יום כיפור. אודי, כמו כריסטופר רובין, לא אהב את הקישור שלו ליצירה ע"י אנשים זרים.

בתזמון מאוד נוח (והסקפטיים יאמרו how convenient) גם דניאלה לונדון דקל כותבת היום (18.7.14) בטור שלה במוסף שבעה ימים של ידיעות אחרונות על שאלות הלמה של בתה, שאלות שהיא מכנה "שאלות בשמלה אדומה ושתי צמות". הרשימה שלה כמובן יותר כיפית מן הרשימה הנוכחית ובמיוחד מעניין קטע הסיום, בו היא קובלת על כך שהילדה שואלת שאלות למה ולא שאלות כמותיות למשל, עליהן קל להשיב.

שאלות למה, היו בראש ובראשונה פתח לסיפורים ולמיתוסים. מוכרים היטב סיפורים כאלו מן התרבות שלנו. הצורך להסביר את הקיים בטבע קורם צורה של מיתוס, אשר מסבר את האוזן ומרגיע חרדות ואולי אף אי שקט חברתי בתקופות מסוימות. דומה שהשאלות עליהן המיתוסים עונים הן השאלות לגביהן יש קושי מוסרי. המיתוסים אינם בהכרח מציגים התלבטות אך מעידים שהיא הייתה קיימת. לדוגמא, אנו מוצאים כבר בתחילת ספר בראשית פסוקים המתייחסים לרשות האלוהית שניתנה לאדם למשול בבעלי החיים: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. א,כו". אם הנושא היה ברור מאליו ספק אם היה מגיע לחוּמש. הפיכת הסוגיה למיתוס משחררת מייסורי מצפון, אם בכלל נותרו.

ולסיום, כאשר מרטין היידגר מנסח את השאלה הבסיסית של המטפיזיקה, הוא מנסח אותה כשאלת "למה?":

Why are there being at all instead of nothing?

השאלה של אפשרות הקיום עומדת מול האלטרנטיבה שדבר לא היה קיים: "מדוע בכלל יש קיום במקום לא-כלום?" – זו שאלתו.

עוד אומר היידגר במבוא למטפיזיקה שכאשר עולה האפשרות של "לא כלום" נקלעים יצורים לתנודות הכי רחבות וקשות, קיום מצד אחד ו"לא כלום" מן הצד האחר. תנודה כזאת פותחת את הקיום האנושי לאפשרויות שעדיין לא שאלו על אודותיהן, עתידיות, אך גם כאלו הקשורות בעבר -  בהתחלה. ויש גם גרסה מדעית לשאלה שניסח היידגר - מדוע היקום קיים במקום "לא כלום" ולאחרונה פיזיקאים סבורים שהם יכולים לענות על השאלה. 

[1] http://www.hps.cam.ac.uk/people/lipton/what_good.pdf