יום רביעי, 30 בינואר 2019

אבודים בפיורד


ספר ילדים איסלנדי

רשימה מאת שרה שורץ
כריכת הספר באנגלית
המחבר

במחצית השנייה של ספטמבר 2017 ביקרתי באיסלנד. השילוב בין התאריך והמיקום הצפוני של האי גרם למזג אוויר סתווי וגשום אך גם להופעת צבעים אופייניים של אדום וזהוב. 
תצורות נוף, צבעי סתיו וצמחיה נמוכה
פעילות גיאותרמית
וקרח

האי החדש הזה מן הבחינה הגיאולוגית (תוצאה של התנגשות של שני לוחות טקטוניים), אשר הבלייה הטבעית עדיין עדיין לא החליקה את קווי המתאר שלו, שבה את ליבי במגוון תצורות הנוף שלו ובמרחבים הלא מיושבים. הפעילות הגאותרמית באי עדיין מאד ערה והוא מצטיין בשפע מים המופיעים במגוון צורות, קרחונים, לגונות, כעשרת אלפים מפלים, נהרות, גייזרים, פיורדים והאוקיינוס המקיף אותו (האטלנטי והארקטי).
הצמחייה באי נמוכה, עצים אין כמעט, הן בשל תנאי מזג האוויר הקשים והן בשם כריתתם על ידי הויקינגים.
למרות ש 11% משטח האי מכוסה בקרחונים ולמרות שמעטים גרים במרכז האי עדיין זו אחת מן המדינות שבה צפיפות האוכלוסייה היא מהקטנות בעולם משום ששטחה הוא 103,000 קמ"ר, אך האוכלוסייה מונה כ־ 330,000 נפש בלבד. הערים הגדולות הן עיר הבירה רייקיאוויק ובירת הצפון אקוריירי. כמחצית מאוכלוסיית איסלנד גרה בעיר הבירה. בנוסף לשתי הערים האלו יש עיירות דייגים, אך לאורך כביש הלולאה המקיף את האי יש גם חוות בודדות או משפחות המתגוררות ליד מגדלור הגורמות לישראלית כמוני לתהות על הלוגיסטיקה של ההתארגנות לקראת החורף, בייחוד שהחורף משמעותו הרבה שעות חושך; או לחשוב על החיים באי במאה ה- 19 או לפני כן. לשמחתי התאפשר לי לשלב הצצה לחיים במאה ה-19 באיסלנד עם ההתעניינות שלי בספרי ילדים באמצעות סופר הילדים והכומר האיסלנדי ג'ון סטפן סוינסון (Jon Sveinsson).
סוינסון, אשר נודע בכינויו נוני (Nonni), נולד ב- 16 בנובמבר 1857 בחווה בשם Möðruvellir אשר שכנה בעמק   Hörgárdalur מדרום מערב לאזור Eyjafjörður. הוא היה השלישי בין חמישה אחים ואחיות. בשנת  1865, כאשר סוינסון היה בן 7, עברה המשפחה לגור באקוריירי בשכירות בבית עץ קטן בסמוך לפיורד (לבית שנבנה בשנת 1849 ואשר נקרא היום Nonni´s house ומשמש כמוזיאון לזכרו. זהו אחד הבתים העתיקים ביותר באקוריירי). באותה עת היו באקוריירי רק 41 בתים וכשלוש מאות תושבים – ישוב גדול עבור איסלנד של אמצע המאה ה- 19 ובעצם גם היום, אם כי אקוריירי עצמה מונה כיום כ- 18,000 תושבים.
הבית של נוני באקוריירי
המטבח

חדר שינה

בשנת 1869, לאחר שהיה חולה במשך שנה, מת אביו של סוינסון והמשפחה נקלעה למצוקה כלכלית קשה. לא קשה לדמיין את עומס הטיפול הנופל על אלמנה עם משפחה בת שש נפשות, ללא מכונת כביסה, או מדיח, בייחוד כאשר יש להתכונן לחורף הקפוא והחשוך, לאגור מזון ועצים להסקה; ויש לשלם שכירות ושאר הוצאות מחייה. ואז הגיעה אל האם הצעה למלגת לימודים נדיבה הכוללת מימון מחייה מלא מדוכס צרפתי עבור אחד מן הבנים. אולם אליה וקוץ בה ואף מתאים לכאן הביטוי בעל המאה הוא בעל הדעה. כמו תמיד לבעל הכסף יש מטרה, והדוכס שלמרות "נדיבותו" שמו איננו מוזכר במקורות השונים באנגלית (לשם כך צריך למצא כנראה מקורות באיסלנדית) רצה לממן מלגת לימודים שתהפוך את הילד שקבל אותה לכומר ישועי (Jesuit priest). אינני יודעת הרבה על דתה של משפחת סוינסון, מעבר לכך שהייתה נוצרית, אבל קשה להאמין שהייתה שייכת ל- Jesuit order שכן רוב תושבי איסלד הם פרוטסטנטים לותרנים. המסדר הישועי נוסד בצרפת כדי להילחם בהתפשטות הרפורמציה הפרוטסטנטית בדרכי חינוך. ובכן "הדוכס הנדבן" הציע הצעה שאי אפשר לסרב לה למשפחה פרוטסטנטית עניה שאבדה את אב המשפחה כדי שבנה ילמד לימודי דת הנוגדים לרוחה, או במילים אחרות יעבור אינדוקרינציה. מן הסתם המטרה הייתה שנוני יחזור לאיסלנד וילמד שם את אשר למד בצרפת.
אך זו לא הייתה הבעיה היחידה. הלימודים אמורים היו להתקיים בעיר Amiens שבצפון צרפת. משמעות הדבר הייתה ניתוק כמעט מוחלט מן המשפחה חוץ מאשר החלפת מכתבים. וכך בגיל 12 נשלח נוני לדרך יחד עם ילד נוסף מן האזור. בשל מלחמת צרפת-גרמניה שהתנהלה בין השנים 1870-1, הייתה קופנהגן תחנתו הראשונה של נוני, שם הוא למד במשך שנה. לאחר שנה הועבר לצרפת. ההשכלה שקבל הייתה טובה מאוד, אך במחיר של ניתוק מביתו ומנופי ילדותו.  את אימו הוא לא פגש יותר, אך הם הרבו להתכתב.
אחיו של נוני, מני, הגיע אל אותו בית ספר בצרפת אך מת בהיותו בן 23.

הספר אבודים בפיורד יצא לאור בשפת המקור, אסלנדית, בשנת 1914. קראתי אותו באנגלית Lost in The Fjord, משום שככל הידוע לי, סוינסון לא תורגם לעברית, ואיסלנדית אינני קוראת. הסיפור מתרחש באקוריירי ובפיורד שבקצהו היא ממוקמת, Eyjafjörður.
הפיורד שבו מתרחשת עלילת הספר. במרחק אפשר לראות גם את המוצא אל הים
העיר כפי שנראתה בתקופת ילדותו של הסופר (ליד הפיורד). מאוסף המוזיאון בבית הסופר

גיבורי הספר, נוני ואחיו מני, כשמות החיבה של המחבר ואחיו, יוצאים לשוט בפיורד ביום יפה בסירת משוטים קטנה. הם אינם נשארים בסמוך לחוף כפי שאמם הורתה להם, אלא מרחיקים עד מוצא הפיורד לאוקיינוס הארקטי, מקום מסוכן בשל העוצמה של גלי הגאות והשפל. הסיבה לתעוזה הייתה סיפור שנוני, הגדול מבין שני האחים, רצה לאמת. נוני למד לאחרונה לחלל בכוחות עצמו על חלילית פשוטה שאביו אפשר לו לרכוש. הוא שמע מאורח שבקר בביתם שאפשר להפנט דגים  באמצעות נגינה בחלילית, ואת זה הוא יצא לבדוק יחד עם אחיו מני. לאחר טיול בנמל בין האניות העוגנות כולל ביקור באניית מלחמה צרפתית, בה הם מתקבלים בסבר פנים יפות, הם חותרים למוצא הפיורד.
התחלת הספר זרועה רמזים מטרימים שקופים למדי, אך אלו אינם פוגעים בשטף הקריאה; להפך המחבר יוצר מתח בין היום היפה והמים הזכים במפרץ ובין המועקה הנוצרת בעקבות הרמזים שהוא מפזר, כמו זה בעמוד 12 האומר: "זו הייתה טעות שעבורה אשלם מחיר כבד". ואכן דברים מתחילים להסתבך. מזג האוויר משתנה ונעשה סוער וערפילי. מכיוון שהילדים אינם רואים דבר הם מחליטים להשאר במקומם ולא להמשיך לשוט שמא ישוטו בטעות לכיוון האוקיינוס, החלטה נבונה כשלעצמה, אך תקלות ימיות אחרות קורות. תקלות כמו פגישה עם להקת ליוויתנים (הפיורד בו גיבורי הסיפור נמצאים,  Eyjafjörður, משמש כיום תיירים לתצפיות על ליוויתנים), אשר במחי חבטת סנפיר הזנב יכולים להפוך סירה קטנה, איבוד אחד מן המשוטים ובייחוד קר ורטוב.
פגישה עם להקת ליוויתנים. מתוך התרגום לסינית

 נוני, הגדול משני האחים והוגה רעיון השייט לפיתוי הדגים באמצעות נגינה בחלילית, מתייסר ברגשי אשם כלפי אחיו הצעיר מני, הקופא מקור, ונותן לו את מעילו. מני מצליח להרדם ומתנסה בחלום דתי המרגיע אותו. בעקבות החלום שני האחים נודרים נדר לאל ולשליחו למען יציל אותם (כזכור, מדובר בסופר שהוא כומר ישועי) ואכן עד מהרה ספינת מלחמה צרפתית, זו שבה בקרו מוקדם יותר, כאשר הכול עדיין הלך כשורה, שולה אותם מן הים. גם הפעם הם מתקבלים באהדה רבה ובדאגה לשלומם הגופני לאחר השהות הארוכה שלהם בתנאים הקשים, אלא שפניה של הספינה מועדות לצרפת והיא מתרחקת מאיסלנד. גם בעייה זו נפתרת כאשר אי שם בדרך יוצר רב החובל של ספינת המלחמה הצרפתית קשר עם ספינת מלחמה דנית המפליגה לאיסלנד והנערים מועברים אליה. גם בספינה הדנית מתקבלים נוני ומני בחיבה רבה ומוחזרים בליווי מלחים עד פתח ביתם. נשארה להם בעיה אחת נוספת הקשורה במילוי הנדר שלהם ועל כך מייעץ נוני למני שיוועץ באל כדי שזה יורה לו מה לעשות בנידון.
מני מוצג כדתי יותר מבין שני האחים וכמי שממחפש תמיכה אצל האל בעוד שנוני מוצג כמי שמקבל את אחיו כפי שהוא כולל את הצורך שלו באמונה דתית. לנוכח תולדות חייו של המחבר אשר היה כומר ישועי, זהו פרט מעניין ועצוב. ההבדל העדין הזה בעמדת האחים גורם לכך שהספר לא יתפס כספר מסיונרי במסווה של ספר הרפתקאות.
דבר נוסף שנגע ללבי הוא שהספינות המעורבות בסיפור ההצלה הן ספינה צרפתית וספינה דנית כפי שהוזכר לעיל. הספינה הצרפתית שלתה את האחים מן הים והספינה הדנית החזירה אותם הביתה: האם זה אומר שסוינסון כבר היה מפוייס עם סיפור חייו כאשר כתב את "אבודים בפיורד"? כאמור בגיל 12 נותק סוינסון לנצח מאמו (פרט לחילופי מכתבים) על ידי מלגה של עשיר צרפתי, אולם במקום לנסוע ישירות ללימודים בצרפת נלקח סוינסון לשנת לימודים בדנמרק בגלל המלחמה ורק אחר כך הועבר לצרפת. אז הנה שתי ספינות המלחמה, הצרפתית המרחיקה והדנית המקרבת, שכן דנמרק מעט קרובה יותר גיאוגפית לאיסלנד מאשר צרפת, אך בעיקר הרקע ההיסטורי שלהן כרוך זה בזה.

פסלו של סופר הילדים ג'ון סטפן סוינסון מוצב בסמוך לבית בו הספיק להתגורר מספר שנים

דפים בכתב ידו של ג'ון סטפן סוינסון

הערה: חוץ משני הראשונים, כל הצילומים המופיעים כאן צולמו על ידי שרה שורץ.
מתחת לצילום השני יש הפנייה למקור. התמונה הראשונה, של כריכת הספר, נמצאת במרשתת.




יום חמישי, 6 בדצמבר 2018

חתולה על האוטובוס

רשימה מאת שרה שורץ

כריכה קדמית

חתולה על האוטובוס של ארם קים הוא picture book אמתי, במובן הזה שאין בו כמעט מילים ובכל זאת יש בו עלילה, עלילה רגישה וצובטת לב.
בעצם, גם מילים אין, יש צלילים, אונומטופאה, כאלו של פחית ריקה נופלת, איוושה של דלתות אוטובוס נסגרות, קולות שאנשים משמיעים כדי להפחיד חתול...וקולות של חתול. חתולה ליתר דיוק, כי חתול בצבעים שחור, לבן, כתום הוא תמיד חתולה. אני לא חושבת שזכור לי עוד ספר שגיבורתו היא חתולה tree color.
הספר נקרא חתולה באוטובוס, אך הוא עוסק בהישרדות של חתול בעיר הגדולה בחורף. וכך בתמונה הראשונה אנו פוגשים את הגיבורה מחטטת בפח אשפה ברחוב ומעיפה מתוכו אריזות ריקות, קלאק, קלאנג, ראטל, קלטר.
illustration by Aram Kim

בירושלים, מקום מגוריי, יש אנשים הסולדים מחתולים, משום שהם מכירים אותם רק מאזור פחי האשפה. מבחינתם הם יצורים מלוכלכים ומפחידים. כאשר אומרים להם שחתולים ואריות הם קרובי משפחה, הם דוחים קישור זה על הסף. ממשפחת האריות, כלומר עם מבנה גוף דומה וכישורים דומים, רק שהכול ארוז באריזה קומפקטית וחיננית. אין חתול לא מרהיב. יש רק חתול שחי בתת תנאים.
משלא מצאה בפח דבר שישביע את רעבונה, נמשכה החתולה אחר הניחוחות שעלו מן המעדנייה השכונתית. היא התקרבה אט אט, אך גורשה בבושת פנים.
Aram Kim  - מנסה את מזלה במעדנייה. ראו את הרצפה


יוצרת הספר, ארם קים, רומזת לנו כי המעדנייה הזו אולי לא התירה את כניסת החתולה ואף לא נידבה לה איזו פיסת נקניק או בדל גבינה, אך כדאי להסתכל היטב על הרצפה ולראות שאולי זה איננו המקום שכדאי לקנות שם
מקור התמונה  המתנה לאוטובוס
מקור התמונה. באוטובוס

החתולה הרעבה מנסה לכל הפחות למצוא מקום חם להתכרבל בו. היא מנסה לחמוק לתוך אוטובוס, אך הנהג מבחין בה ומגרש אותה: סקראם, סקוט, שו. או בעברית קישתא. באוטובובוס הבא נוהגת אשה והיא מקבלת את החתולה. זו מוצאת לה כסא ריק, עליו היא נרדמת עד מהרה מבלי להיות מוטרדת מן הקשיש החביב שהתיישב לידה. סופו של הסיפור הוא טוב מבחינתה של חתולה עירונית שצריכה לשרוד חורף בעיר אמריקאית מושלגת.
מקור התמונה. החתולה והקשיש

ב
סוף טוב

ארם קים, היוצרת של הספר, מוצאה בדרום קוריאה והיא מתגוררת בניו יורק. בראיון קצר סיפרה שהרעיון לספר עלה בה בעקבות חתול שעלה לאוטובוס בדרום קוריאה בחורף קר. לשמחתה גם הנהג וגם הנוסעים אפשרו לחתול להישאר והתאחדו ברצון לספק לבעל החיים שעה קלה של חום
שלב בתהליך האיור של Aram Kim

ארם קים סיפרה עוד כי היא מתחילה את תהליך הציור ברישום קווי המתאר. בשלב שני היא צובעת את הציור בצבעי שחור לבן כמו בתמונה המצורפת. שלב שלישי מתבצע במחשב - זהו השלב של התאמת הצבעים. קים בודקת גוונים שונים עד שמתקבל הצירוף שמוצא חן בעיניה. השלב האחרון הוא הדגשת קווי המתאר

את הספר בחרה והביאה מן הספרייה דפנה בת השלוש וחצי

פרטי הספר
חתולה על האוטובוס, ארם קים (2016), כריכה קשה, 32 עמודים לא ממוספרים. שפה: אנגלית, הוצאה Holiday House, מיועד לגילאי 3 - 6. גם ההורים יאהבו. מומלץ בחום

Cat on the Bus 
Aram Kim
Age Range: 3 - 6 years
Hardcover: 32 pages
Publisher: Holiday House (July 30, 2016)
Language: English

בשוליים

כל חתול בעל שלושה צבעים כמו החתול המצויר בספר הוא חתולה. הדבר קשור בתופעה של השתקה אקראית (אינאקטיבציה) של אחד מכרומוזומי המין הנקבי המתרחשת בעובר נקבי בשלב מוקדם מאוד, כאשר הוא מכיל תאים בודדים.  הגנים המקודדים לפיגמנטים של צבע נמצאים על כרומוזומי  X.  בהתאם לכרומוזום שנשאר פעיל בתא מסוים יתפתו ממנו תאים נוספים שיתנו מוצא לתכונות שהוא נושא ועל כן כל נקבה שהייתה הטרוזיגוטית למאפיינים מסוימים על כרומוזום  X  כולל צבע, היא מוזאיקה לתכונות אלו.
החתולות נראות כך:



וגם כך:






יום שישי, 31 באוגוסט 2018

ביקור בספרייה ציבורית בצ'פל היל, צפון קרוליינה



כתבה: שרה שורץ


בניין הספרייה

שלושה באנו לספרייה אל אגף הילדים שבה, שני מבוגרים וילדה בת שש וחצי. בניין גדול טובל בירוק מקדם את פנינו. המון חנייה.  הירוק איננו מפליא, שכן כל האיזור ירוק בזכות מזג אוויר חם וגשום.
הסרט הנע של הספרים המוחזרים

הדבר ששבה את לבי, נמצא מיד בכניסה: חלון גדול מאפשר הצצה לסרט הנע של הטיפול בספרים המוחזרים. מאותו רגע שצפיתי בו חשתי כמרחפת בחלום. בדיעבד אני סבורה שהסיבה לכך היא כפולה, אחת, השקיפות, ההרשאה לראות את הספרים גם כאשר הם נמצאים באי סדר, באנרכיה עליזה – נופלים זה על גבי זה וממשיכים לטייל על המסוע. הסיבה האחרת, היא ההבטחה הגלומה בחלון ההצצה הזה – מי שחשב עליו ודאי חשב על עוד דברים שיקסמו למבקרים. הצילום דרך הזכוכית איננו עושה חסד למראה.
 כבר בכניסה לאגף הילדים הענק נמצאת פינה מזמינה מקושטת בציורי קיר של עצים. 
פינה בספרייה: עצים מואנשים

לא התפעלתי כל כך מהעצים המואנשים, אך סיבוב באגף החזיר לי את ההתלהבות הקודמת. תשומת הלב לפרטים המופגנת בכל מקום, החל מעיצוב הריהוט (גובה כונניות הספרים למשל, המאפשר לילדים גישה נוחה אל הספרים) וכלה בפינת המיקרוסקופ (MicroEye), הייתה מאוד מרגשת. אפשר בקלות להעביר זמן עם ילדים בחופשה בספרייה הזו [אחרי שדואגים שיפרקו קצת ממרצם].
תכנון מתחשב

xlibris

כסא מעוצב. יש גם סנאי

צור סיפור

קופסה להחזרת ספרים שהוצאו מן המדפים
המיקרוסקופ שעומד לרשות הילדים

הוראות השימוש במיקרוסקופ

בזכות גודלה של הספרייה וכמות הספרים שבה או מסיבות אחרות ניתן להשאיל 50 ספרים בבת אחת. ההשאלה נעשית על ידי השואל בעמדות ההשאלה.
הספרים כמובן מוצגים במדפים לפי נושאים ובתוך הנושאים לפי שמות המחברים, אך המבחר בכל נושא הוא גדול מאוד למרות שמדובר באגף הילדים. וכך הילדה בת השש וחצי שאתנו, המתענינת עכשיו בדינוזאורים, חזרה לשולחן העיון עם ידיים מלאות בספרים בנושא זה ועדיין לא מצתה את המבחר.
מדגם קטן מספרי הדינוזאורים שבספרייה 
המלצות הצוות - שמרניות קמעה

ספרים חדשים - נכון לאמצע אוגוסט 2018

אשר לתוכן,  הבא לידי ביטוי בפינות השונות בהן מוצגים ספרים, אז כמו בכל ספרייה אפשר למצוא את פינת הספרים החדשים ואת מומלצי הספרניות והספרנים. אך מצאה חן בעיני הפינה של נושאים שעל סדר היום שעסקה בחזרה לבית הספר (בתקווה שאכתוב על כך פוסט נוסף) ואזור המוקדש לספרים בלשונות שונות.
 
בחזרה לבית הספר
ממדף שפות העולם

שפות העולם - עברית והינדי


שתי הערות לסיום,
בנייה של ספרייה ציבורית כזו דורשת קיומם של שלושה תנאים לכל הפחות: האחד, קיום משאבים כלכליים; השני, סדר עדיפויות המדגיש חינוך ותרבות; והשלישי, המצאותם של פרנסי קהילה אשר פועלים למען מטרות רחוקות טווח, אשר יישאו פירות לאחר סיום כהונתם.
אשר לירוק שהספרייה מוקפת בו: צריך להכיר את הסביבה של צ'פל היל ודורהם בצפון קרוליינה ואת האזור משם ועד ריצ'מונד שבוירג'יניה כדי להבין עד כמה הוא היה מיוער ועד כמה הרצף של היערות נקטע בשל בנייה בלתי מתחשבת. עדיין לא מאוחר מדי כדי להפסיק נוהג נקלה זה של בניית בתים קטנים צמודי קרקע. במקומם יש לרכז את הבנייה בבניינים רבי קומות באזורים מוגבלים. מזג האוויר באזור המדובר הוא חם ולח והצמחייה תתאושש אם יניחו לה ובעקבותיה יגיעו גם בעלי חיים.


יום שבת, 10 במרץ 2018

אילת עם שמשיה כחלחלת

מקור התמונה איור: תרצה טנאי


דברי פתיחה קצרים
במוסף סוף השבוע של עיתון הארץ התפרסמה כתבה בת חמישה עמודים על אודות קדיה מולודובסקי באמצעות אמיר שומרוני, המגשים עכשיו משפרש מעבודתו את חלום חייו וחוקר את כל פרסומיה. הכתבה הזו הזכירה לי רשימה שכתבתי על "איילת עם שמשיה כחלחלת" של מולודובסקי (הופיע בקובץ פתחו את השער) עוד לפני שפתחתי את הבלוג הזה ושרציתי לעלות אותה בו ובכל פעם נשכח הדבר ממני. כאשר אני קוראת אותה עכשיו אני שמה לב שמופיעים בה ביטויים שכבר אינני משתמשת בהם, שהזמן ניכש אותם בטובו, אבל אשאיר אותה כפי שהיא. אחרי "הילדה אילת" – הרשימה מפעם, אוסיף מספר דברים על המשוררת שנכתבו היום.

הילדה אילת

מקור התמונה - השיר "הילדה אילת" לקוח מקובץ שירים בשם "פתחו את השער"
מקור התמונה איור: תרצה טנאי - הילדה אילת

השיר "הילדה אילת" לקוח מקובץ שירים בשם "פתחו את השער" של קדיה מולודובסקי. השירים בספר נכתבו ביידיש ומספר אנשים תרגמו אותם, רובם משוררים בזכות עצמם. את השיר "הילדה אילת" תרגם נתן אלתרמן בשנות הארבעים, כעשר שנים לאחר שקדיה כתבה אותו. קדיה קראה לילדה אלקע, והילה איילת היא במקור מיידעלע אלקע.
אילת של קדיה היא מבין הילדות המקסימות ביותר בספרות בעיני. אילת היא ילדה אדומת שיער, מלאת דמיון, שמצליחה לא להיות מקורקעת למרות שהיא בסך הכול בת שש והוריה כל-כך קשי יום ומחמירים. יש עוד ילדות מקסימות בספרות, גילגי הג'ינג'ית[1], טום-בוי חסרת הורים של אסטריד לינדגרן ואיגריד נימן שהיום משרה עלי עצב קל במקום קריאות צהלה והזדהות, פצפונת החברה של אנטון הדעתנית, השוויונאית ומלאת התושייה (של אריך קסטנר) ופוליאנה (של אלינור פורטר) והיידי ואולי ג'ורג'יאנה, שעומדת על כך שיקראו לה ג'ורג  מהחמישייה הסודית; אבל באילת של קדיה יש משהו ראשוני והייתי אומרת אותנטי לולא המילה הזו כבר עשתה כברת דרך ארוכה. וודאי עומדת לטובתה של אילת העובדה שהיא גיבורה של שיר ולא ספר שלם, וכך במספר משיחות מכחול עדינות אך בוטחות יוצרת מולודובסקי דמות שלא הייתי רוצה שתשתנה אפילו טיפה בבגרותה. היא כל כך אמיתית עד שאני חוששת לה ותוהה מה עלה בגורלה.
אבל גם אילת איננה חסרת תושייה. היה נחנה בתושייה של ילד המשמר את ילדותו החד פעמית בפני הסביבה הממשמעת. כאמור, היא רק בת שש ומוטלות עליה משימות כאילו הייתה בת שש-עשרה לפחות (בהסתכלות מערבית בת ימינו), ולא ייפלא שנפשה נמשכת למראות בחוץ והיא שוכחת את מטלותיה בטרם מלאה אותן. העולם שמסביבה מעורר את דמיונה, אין היא זקוקה שיבדרו אותה או שיספקו לה גירויים, רק שיניחו לה לנפשה והיא כבר תעסיק את עצמה – המרחבים קוראים לה והברואים שבתוכם, חפצים יומיומיים, הם מקור לא אכזב לבילויים מרתקים. 

ואם מדברים על "משיחות מכחול", אז שימו נא לב למשחק הצבעים של המשוררת. מצד אחד מתוארת עליבות הקיום במילים קודרות: פרוור נדח, בִּצָה, בית שח, גג רעוע, האב שחור מפיח. לעומת זאת בחוץ, מן הסתם בעיניה של הילדה, אור לרב, חול צהוב, אווזים עם כנפיים בלובן צח וצפרים קטנטנות כנפיהן לבנות אך גם ענן על הכל כעשן כחול. ואת האור-צל הזה מנמרים כתמי צבע בודדים – כמובן השמשייה הכחלחלת של אילת שספק בולטת ספק מתמזגת, אך בעיקר תלתלי האש של איילת ורגליים של אפרוחיי אווזים באדם עז. אז הנה תמונה רנסנסית עם ניגודי אור-צל וצבעים מעושנים וכתמי צבע בוהקים. ואם תקשיבו היטב תשמעו גם רעשים וצלילים של כלים נרחצים, הלמות קורנס, קולות של אנשים, ציוץ של צפרים, מים נגרים, סירים נחבטים ואפילו של קורות הבית הגונחים.

על המשוררת
מקור התמונה  מימין: לייבל מולודובסקי, שמחה לב וקדיה מולודובסקי, שנות ה– 20

קדיה מולודובסקי (נולדה בפולין ב- 1894, נפטרה בניו-יורק ב- 1975; בויקיפדיה מצוין פילדלפיה כמקום הפטירה) הייתה אשה מוכשרת, דעתנית ומעורבת פוליטית לכל אורך חייה. תקופה קצרה חיה בישראל, מפברואר 1950 למשך 3 שנים, אך למרות שהתקבלה בהתלהבות כאן, הסתיים הפרק הישראלי בחייה בכישלון. עסק השותפות בבית הדפוס של בעלה של קדיה, לב מולודובסקי, נכשל (שומרוני סבור ששותפיו רימו אותו); כתב העת היים (בית), שאותו התבקשה לערוך, גזל ממנה זמן רב מדי ובעיקר נדרש ממנה לעסוק בתעמולה פוליטית בתמורה לתמיכה הכלכלית שקבלה. אירוע מפורסם עליו קראתי לא רק בכתבה המוזכרת לעיל הוא האזכרה במלאת 10 שנים למותו של מורה של קדיה, יחיאל הלפרין, בעיצומה של מלחמת השפות בארץ. קדיה התבקשה לדבר עליו אך כאשר קמה לדבר עשתה זאת ביידיש למרות שהיטבה מאוד לדבר עברית. אשתו של הלפרין, פנינה, בקשה ממנה לעבור לעברית, קדיה סרבה, שתי הנשים, שהיו חברות טובות עד אותו יום, התעקשו וקדיה קרעה את הנייר עליו היו הדברים שלה כתובים. בני הזוג מולודובסקי הגרו לאמריקה באוקטובר 1952. "ירידתה מהארץ נדונה בעיתונות, ובראיונות היא טענה שאמריקה מתאימה לה יותר ליצור ביידיש, בלי לטעון את המשתמע הבלתי נמנע, כי התנאים בארץ לעניין זה אינם מתאימים. חלק מהכותבים התייחסו לעניין זה בביקורתיות אופיינית שהיתה אז מופנית כלפי 'יורדים', ואפילו כעבור חמש שנים עזיבתה עדיין הידהדה בעיתונות", כותב שומרוני. ראו גם דבריה של ד"ר זלדה כהנא נוימן על כך שאנשי רוח בארץ לא הגיבו בזמן אמת על מותה של קדיה כאןועוד לא הזכרתי דבר על אבדן חלק ממשפחתה של קדיה בשואה ועל כך שכנראה קשרה בין שימור היידיש לבין שימור זכרם של הנספים בשואה.
דומה שהעובדה שישראל לא הייתה משאת נפש של בני הזוג מולודובסקי וכמו כן התקיימותה של האפשרות להתגורר במקום אחר, גרמה לכך שמלכתחילה ההגעה לישראל היתה בהלוך נפש של "על תנאי" – דהיינו, אם יתמלאו תנאים אלו ואחרים, אז בסדר, נשאר, בעוד ששאר היהודים שהגיעו התאימו עצמם לחיים כאן אם בלית ברירה ואם מתוך אידיאולוגיה.
אינני כותבת זאת בשיפוטיות. בנקודת הזמן הנוכחית ניתן להבין גם את מי שלחמו גם על העברית וגם על היידיש. לא אכתוב על שפה כמאפיין של אומה, רק אציין בנימה מאוד אישית שלושה דברים: 1. אני אוהבת מאוד את השפה העברית; 2. הוויתור על שפת היידיש הוא גם ויתור על תרבות; 3. אני מעריכה את קדיה מולודובסקי על התעקשותה על שמירת היידיש: בתור מי שכילדה דיברתי יידיש עם סבתי האהובה והיום היכולת הזו אבדה לי כמעט לחלוטין – הייתי רוצה שקדיה תצליח יותר משהצליחה. יש גם דמיון חיצוני מסוים במראה של קדיה המבוגרת ושל סבתי.

 מאיירות נוספות מלבד תרצה טנאי איירו את הילדה איילת, אך מי שפגש לראשונה את השיר אילת מלווה באיורים שלה לא יפריד ביניהם, כפי שעבור אוהבי אריך קסטנר אמיל הוא הדמות שצייר וולטר טרייר ועבור אוהבי קנת גרהם, מר קרפד הוא הדמות שצייר ארנסט ה' שפרד [2].

איור: תרצה טנאי

רשימה מאת שרה שורץ


[1] נראה שג'ינג'יות הוא קוד עבור גיבורות בשליש הראשון של המאה העשרים: אם הן אדומות שיער, מותר להן להיות מרדניות. כך גם אן שרלי גיבורת הספר "האסופית" היא אדומת שיער ובין שאר עלילותיה היא צובעת את שערה לירוק יום אחד. האיש שיהיה בעלה מכנה אותה בראשית היכרותם "גזרים". איזשהו דטרמיניזם סמוי יותר או פחות, יש גבול לנועזות – פריצת הגבולות איננה עניין של בחירה – זה אופי של ג'ינג'ית. במקרה של אסופית זה גם עניין חברתי, הילדה יתומה, אסופית, וסופו של דבר היא נעשית "אשתו של" פחות או יותר. 
כדאי לבדוק מה היה צבע שערה של האחות הנועזת יותר בספר "נשים קטנות". דומני שגם אהובת הקצין הצרפתי היא אדומת שיער.
[2] ראו למשל את איילת של אפרת דהאן