יום שישי, 31 באוגוסט 2018

ביקור בספרייה ציבורית בצ'פל היל, צפון קרוליינה



כתבה: שרה שורץ


בניין הספרייה

שלושה באנו לספרייה אל אגף הילדים שבה, שני מבוגרים וילדה בת שש וחצי. בניין גדול טובל בירוק מקדם את פנינו. המון חנייה.  הירוק איננו מפליא, שכן כל האיזור ירוק בזכות מזג אוויר חם וגשום.
הסרט הנע של הספרים המוחזרים

הדבר ששבה את לבי, נמצא מיד בכניסה: חלון גדול מאפשר הצצה לסרט הנע של הטיפול בספרים המוחזרים. מאותו רגע שצפיתי בו חשתי כמרחפת בחלום. בדיעבד אני סבורה שהסיבה לכך היא כפולה, אחת, השקיפות, ההרשאה לראות את הספרים גם כאשר הם נמצאים באי סדר, באנרכיה עליזה – נופלים זה על גבי זה וממשיכים לטייל על המסוע. הסיבה האחרת, היא ההבטחה הגלומה בחלון ההצצה הזה – מי שחשב עליו ודאי חשב על עוד דברים שיקסמו למבקרים. הצילום דרך הזכוכית איננו עושה חסד למראה.
 כבר בכניסה לאגף הילדים הענק נמצאת פינה מזמינה מקושטת בציורי קיר של עצים. 
פינה בספרייה: עצים מואנשים

לא התפעלתי כל כך מהעצים המואנשים, אך סיבוב באגף החזיר לי את ההתלהבות הקודמת. תשומת הלב לפרטים המופגנת בכל מקום, החל מעיצוב הריהוט (גובה כונניות הספרים למשל, המאפשר לילדים גישה נוחה אל הספרים) וכלה בפינת המיקרוסקופ (MicroEye), הייתה מאוד מרגשת. אפשר בקלות להעביר זמן עם ילדים בחופשה בספרייה הזו [אחרי שדואגים שיפרקו קצת ממרצם].
תכנון מתחשב

xlibris

כסא מעוצב. יש גם סנאי

צור סיפור

קופסה להחזרת ספרים שהוצאו מן המדפים
המיקרוסקופ שעומד לרשות הילדים

הוראות השימוש במיקרוסקופ

בזכות גודלה של הספרייה וכמות הספרים שבה או מסיבות אחרות ניתן להשאיל 50 ספרים בבת אחת. ההשאלה נעשית על ידי השואל בעמדות ההשאלה.
הספרים כמובן מוצגים במדפים לפי נושאים ובתוך הנושאים לפי שמות המחברים, אך המבחר בכל נושא הוא גדול מאוד למרות שמדובר באגף הילדים. וכך הילדה בת השש וחצי שאתנו, המתענינת עכשיו בדינוזאורים, חזרה לשולחן העיון עם ידיים מלאות בספרים בנושא זה ועדיין לא מצתה את המבחר.
מדגם קטן מספרי הדינוזאורים שבספרייה 
המלצות הצוות - שמרניות קמעה

ספרים חדשים - נכון לאמצע אוגוסט 2018

אשר לתוכן,  הבא לידי ביטוי בפינות השונות בהן מוצגים ספרים, אז כמו בכל ספרייה אפשר למצוא את פינת הספרים החדשים ואת מומלצי הספרניות והספרנים. אך מצאה חן בעיני הפינה של נושאים שעל סדר היום שעסקה בחזרה לבית הספר (בתקווה שאכתוב על כך פוסט נוסף) ואזור המוקדש לספרים בלשונות שונות.
 
בחזרה לבית הספר
ממדף שפות העולם

שפות העולם - עברית והינדי


שתי הערות לסיום,
בנייה של ספרייה ציבורית כזו דורשת קיומם של שלושה תנאים לכל הפחות: האחד, קיום משאבים כלכליים; השני, סדר עדיפויות המדגיש חינוך ותרבות; והשלישי, המצאותם של פרנסי קהילה אשר פועלים למען מטרות רחוקות טווח, אשר יישאו פירות לאחר סיום כהונתם.
אשר לירוק שהספרייה מוקפת בו: צריך להכיר את הסביבה של צ'פל היל ודורהם בצפון קרוליינה ואת האזור משם ועד ריצ'מונד שבוירג'יניה כדי להבין עד כמה הוא היה מיוער ועד כמה הרצף של היערות נקטע בשל בנייה בלתי מתחשבת. עדיין לא מאוחר מדי כדי להפסיק נוהג נקלה זה של בניית בתים קטנים צמודי קרקע. במקומם יש לרכז את הבנייה בבניינים רבי קומות באזורים מוגבלים. מזג האוויר באזור המדובר הוא חם ולח והצמחייה תתאושש אם יניחו לה ובעקבותיה יגיעו גם בעלי חיים.


יום שבת, 10 במרץ 2018

אילת עם שמשיה כחלחלת

מקור התמונה איור: תרצה טנאי


דברי פתיחה קצרים
במוסף סוף השבוע של עיתון הארץ התפרסמה כתבה בת חמישה עמודים על אודות קדיה מולודובסקי באמצעות אמיר שומרוני, המגשים עכשיו משפרש מעבודתו את חלום חייו וחוקר את כל פרסומיה. הכתבה הזו הזכירה לי רשימה שכתבתי על "איילת עם שמשיה כחלחלת" של מולודובסקי (הופיע בקובץ פתחו את השער) עוד לפני שפתחתי את הבלוג הזה ושרציתי לעלות אותה בו ובכל פעם נשכח הדבר ממני. כאשר אני קוראת אותה עכשיו אני שמה לב שמופיעים בה ביטויים שכבר אינני משתמשת בהם, שהזמן ניכש אותם בטובו, אבל אשאיר אותה כפי שהיא. אחרי "הילדה אילת" – הרשימה מפעם, אוסיף מספר דברים על המשוררת שנכתבו היום.

הילדה אילת

מקור התמונה - השיר "הילדה אילת" לקוח מקובץ שירים בשם "פתחו את השער"
מקור התמונה איור: תרצה טנאי - הילדה אילת

השיר "הילדה אילת" לקוח מקובץ שירים בשם "פתחו את השער" של קדיה מולודובסקי. השירים בספר נכתבו ביידיש ומספר אנשים תרגמו אותם, רובם משוררים בזכות עצמם. את השיר "הילדה אילת" תרגם נתן אלתרמן בשנות הארבעים, כעשר שנים לאחר שקדיה כתבה אותו. קדיה קראה לילדה אלקע, והילה איילת היא במקור מיידעלע אלקע.
אילת של קדיה היא מבין הילדות המקסימות ביותר בספרות בעיני. אילת היא ילדה אדומת שיער, מלאת דמיון, שמצליחה לא להיות מקורקעת למרות שהיא בסך הכול בת שש והוריה כל-כך קשי יום ומחמירים. יש עוד ילדות מקסימות בספרות, גילגי הג'ינג'ית[1], טום-בוי חסרת הורים של אסטריד לינדגרן ואיגריד נימן שהיום משרה עלי עצב קל במקום קריאות צהלה והזדהות, פצפונת החברה של אנטון הדעתנית, השוויונאית ומלאת התושייה (של אריך קסטנר) ופוליאנה (של אלינור פורטר) והיידי ואולי ג'ורג'יאנה, שעומדת על כך שיקראו לה ג'ורג  מהחמישייה הסודית; אבל באילת של קדיה יש משהו ראשוני והייתי אומרת אותנטי לולא המילה הזו כבר עשתה כברת דרך ארוכה. וודאי עומדת לטובתה של אילת העובדה שהיא גיבורה של שיר ולא ספר שלם, וכך במספר משיחות מכחול עדינות אך בוטחות יוצרת מולודובסקי דמות שלא הייתי רוצה שתשתנה אפילו טיפה בבגרותה. היא כל כך אמיתית עד שאני חוששת לה ותוהה מה עלה בגורלה.
אבל גם אילת איננה חסרת תושייה. היה נחנה בתושייה של ילד המשמר את ילדותו החד פעמית בפני הסביבה הממשמעת. כאמור, היא רק בת שש ומוטלות עליה משימות כאילו הייתה בת שש-עשרה לפחות (בהסתכלות מערבית בת ימינו), ולא ייפלא שנפשה נמשכת למראות בחוץ והיא שוכחת את מטלותיה בטרם מלאה אותן. העולם שמסביבה מעורר את דמיונה, אין היא זקוקה שיבדרו אותה או שיספקו לה גירויים, רק שיניחו לה לנפשה והיא כבר תעסיק את עצמה – המרחבים קוראים לה והברואים שבתוכם, חפצים יומיומיים, הם מקור לא אכזב לבילויים מרתקים. 

ואם מדברים על "משיחות מכחול", אז שימו נא לב למשחק הצבעים של המשוררת. מצד אחד מתוארת עליבות הקיום במילים קודרות: פרוור נדח, בִּצָה, בית שח, גג רעוע, האב שחור מפיח. לעומת זאת בחוץ, מן הסתם בעיניה של הילדה, אור לרב, חול צהוב, אווזים עם כנפיים בלובן צח וצפרים קטנטנות כנפיהן לבנות אך גם ענן על הכל כעשן כחול. ואת האור-צל הזה מנמרים כתמי צבע בודדים – כמובן השמשייה הכחלחלת של אילת שספק בולטת ספק מתמזגת, אך בעיקר תלתלי האש של איילת ורגליים של אפרוחיי אווזים באדם עז. אז הנה תמונה רנסנסית עם ניגודי אור-צל וצבעים מעושנים וכתמי צבע בוהקים. ואם תקשיבו היטב תשמעו גם רעשים וצלילים של כלים נרחצים, הלמות קורנס, קולות של אנשים, ציוץ של צפרים, מים נגרים, סירים נחבטים ואפילו של קורות הבית הגונחים.

על המשוררת
מקור התמונה  מימין: לייבל מולודובסקי, שמחה לב וקדיה מולודובסקי, שנות ה– 20

קדיה מולודובסקי (נולדה בפולין ב- 1894, נפטרה בניו-יורק ב- 1975; בויקיפדיה מצוין פילדלפיה כמקום הפטירה) הייתה אשה מוכשרת, דעתנית ומעורבת פוליטית לכל אורך חייה. תקופה קצרה חיה בישראל, מפברואר 1950 למשך 3 שנים, אך למרות שהתקבלה בהתלהבות כאן, הסתיים הפרק הישראלי בחייה בכישלון. עסק השותפות בבית הדפוס של בעלה של קדיה, לב מולודובסקי, נכשל (שומרוני סבור ששותפיו רימו אותו); כתב העת היים (בית), שאותו התבקשה לערוך, גזל ממנה זמן רב מדי ובעיקר נדרש ממנה לעסוק בתעמולה פוליטית בתמורה לתמיכה הכלכלית שקבלה. אירוע מפורסם עליו קראתי לא רק בכתבה המוזכרת לעיל הוא האזכרה במלאת 10 שנים למותו של מורה של קדיה, יחיאל הלפרין, בעיצומה של מלחמת השפות בארץ. קדיה התבקשה לדבר עליו אך כאשר קמה לדבר עשתה זאת ביידיש למרות שהיטבה מאוד לדבר עברית. אשתו של הלפרין, פנינה, בקשה ממנה לעבור לעברית, קדיה סרבה, שתי הנשים, שהיו חברות טובות עד אותו יום, התעקשו וקדיה קרעה את הנייר עליו היו הדברים שלה כתובים. בני הזוג מולודובסקי הגרו לאמריקה באוקטובר 1952. "ירידתה מהארץ נדונה בעיתונות, ובראיונות היא טענה שאמריקה מתאימה לה יותר ליצור ביידיש, בלי לטעון את המשתמע הבלתי נמנע, כי התנאים בארץ לעניין זה אינם מתאימים. חלק מהכותבים התייחסו לעניין זה בביקורתיות אופיינית שהיתה אז מופנית כלפי 'יורדים', ואפילו כעבור חמש שנים עזיבתה עדיין הידהדה בעיתונות", כותב שומרוני. ראו גם דבריה של ד"ר זלדה כהנא נוימן על כך שאנשי רוח בארץ לא הגיבו בזמן אמת על מותה של קדיה כאןועוד לא הזכרתי דבר על אבדן חלק ממשפחתה של קדיה בשואה ועל כך שכנראה קשרה בין שימור היידיש לבין שימור זכרם של הנספים בשואה.
דומה שהעובדה שישראל לא הייתה משאת נפש של בני הזוג מולודובסקי וכמו כן התקיימותה של האפשרות להתגורר במקום אחר, גרמה לכך שמלכתחילה ההגעה לישראל היתה בהלוך נפש של "על תנאי" – דהיינו, אם יתמלאו תנאים אלו ואחרים, אז בסדר, נשאר, בעוד ששאר היהודים שהגיעו התאימו עצמם לחיים כאן אם בלית ברירה ואם מתוך אידיאולוגיה.
אינני כותבת זאת בשיפוטיות. בנקודת הזמן הנוכחית ניתן להבין גם את מי שלחמו גם על העברית וגם על היידיש. לא אכתוב על שפה כמאפיין של אומה, רק אציין בנימה מאוד אישית שלושה דברים: 1. אני אוהבת מאוד את השפה העברית; 2. הוויתור על שפת היידיש הוא גם ויתור על תרבות; 3. אני מעריכה את קדיה מולודובסקי על התעקשותה על שמירת היידיש: בתור מי שכילדה דיברתי יידיש עם סבתי האהובה והיום היכולת הזו אבדה לי כמעט לחלוטין – הייתי רוצה שקדיה תצליח יותר משהצליחה. יש גם דמיון חיצוני מסוים במראה של קדיה המבוגרת ושל סבתי.

 מאיירות נוספות מלבד תרצה טנאי איירו את הילדה איילת, אך מי שפגש לראשונה את השיר אילת מלווה באיורים שלה לא יפריד ביניהם, כפי שעבור אוהבי אריך קסטנר אמיל הוא הדמות שצייר וולטר טרייר ועבור אוהבי קנת גרהם, מר קרפד הוא הדמות שצייר ארנסט ה' שפרד [2].

איור: תרצה טנאי

רשימה מאת שרה שורץ


[1] נראה שג'ינג'יות הוא קוד עבור גיבורות בשליש הראשון של המאה העשרים: אם הן אדומות שיער, מותר להן להיות מרדניות. כך גם אן שרלי גיבורת הספר "האסופית" היא אדומת שיער ובין שאר עלילותיה היא צובעת את שערה לירוק יום אחד. האיש שיהיה בעלה מכנה אותה בראשית היכרותם "גזרים". איזשהו דטרמיניזם סמוי יותר או פחות, יש גבול לנועזות – פריצת הגבולות איננה עניין של בחירה – זה אופי של ג'ינג'ית. במקרה של אסופית זה גם עניין חברתי, הילדה יתומה, אסופית, וסופו של דבר היא נעשית "אשתו של" פחות או יותר. 
כדאי לבדוק מה היה צבע שערה של האחות הנועזת יותר בספר "נשים קטנות". דומני שגם אהובת הקצין הצרפתי היא אדומת שיער.
[2] ראו למשל את איילת של אפרת דהאן

יום שבת, 3 בפברואר 2018

עצי פרי בישראל

כתבה: שרה שורץ

את הרשימה הזו תכננתי לכתוב לקראת ט"ו בשבט. משלא התממשה התכנית חשבתי לדחות את העניין לט"ו בשבט בשנה הבאה, אולם מי יבטיחני שבשנה הבאה הרצונות יתיישבו עם הנסיבות ובלאו הכי רשימת הפוסטים הדחויים רק גדלה, ובכן לעבודה.
כריכה


רציתי לתאר לכבוד חג האילנות חוברת הקרויה "פירות ארצנו" משנת 1970 שיצאה לאור על ידי המועצה לייצור ולשיווק של פירות. בחוברת הזו מוזכרים 20 עצי פרי הגדלים בישראל, בין השאר גם תפוח עם ארבעה זנים שונים. לכל מין או זן מוקדש ציור ומובאים פרטים כמו שם מדעי, כמה דונמים של עצי הפרי נטועים בישראל (אבוקדו גדל בישראל לפי הפרסום הזה, התקף כאמור לשנת 1970, בעיקר בשפלת החוף משום שהעץ רגיש לקור). על פרטים אלו אחראי האגרונום שאול חומסקי ממשרד החקלאות. אך הסיבה בשלה אני מזכירה את החוברת היא הסיפורים המלווים את הפירות השונים, שלהם אחראי הסופר ומחבר לקסיקון אופק לספרות ילדים, אוריאל אופק, אשר כתב גם את ההקדמה לחוברת. חלק מן הסיפורים כתובים על ידי אופק עצמו וחלק לוקטו על ידו. 
[הקישו על התמונות כדי להגדיל אותן]
ההקדמה שכתב אוריאל אופק לחוברת

הרשומה בספרייה הלאומית

לחוברת "פירות ארצנו" יש רשומה בספרייה הלאומית, אך לא מצאתי אזכור שלה במרשתת, אז הנה מדגם ממה שאפשר למצוא בה.
בתור התחלה - הגואיבה המלווה במעשיה אמריקאית. המעשיה "גואבו אוהב הגויאבה" היא בסגנון סיפורי "ככה זה" (just so stories), אשר רודירד קיפלינג הצטיין בהם, כלומר סיפורים המספקים מיתוס עבור מצב דברים מסוים בעולם במקרה הזה, הריח העז של הגויאבה.
גואבו אוהב הגויאבה - סיפורי "ככה זה"

ענבים ואגדה בדוית:

השיך והענבים - אגדה בדוית


תאנים ואגדה עברית:
האישה מואשמת
רימון ואגדה יוונית
פלח הרימון - אגדה יוונית




השקד מלווה בסיפור של אוריאל אופק
אחד מן הסיפורים של אוריאל אופק המופיע בחוברת
סיפוריו של אופק מלווים את האפרסמון, השסק, הבננה, השזיף, ואת השקד (שהובא כאן); שאר הפירות מלווים באגדות עמים כמודגם לעיל ובנוסף האנונה והמשמש מלווים כל אחד באגדה מזרחית (?), האגס במעשיה אנגלית, החבוש במעשיה פרסית, התפוח והתמר מלווים כל אחד באגדה עברית, האפרסק והפקן מלווים באגדה אנדיאנית, והדובדבן באגדה יפנית.










יום שישי, 8 בדצמבר 2017

"הימער חכם", סיפור אבוד מאת שאול טשרניחובסקי על כלב תחש ושמו הימער

נחום גוטמן, הטיילת, ציור שהוכן לסיפורו של טשרניחובסקי, 1942. באדיבות מוזיאון נחום גוטמן לאמנות, נוה צדק ומכון לבון
היום התפרסם במדור "תרבות וספרות" של "הארץ" סיפור של שאול שטרניחובסקי מלווה בהקדמה ובדברי הסבר של ניצה פרילוק. מכיוון שלא חיברתי את הבלוג לפייסבוק אני מעתיקה את הדברים לכאן. את המקור תוכלו למצוא כאן.

מעין גלויה מצוירת / ניצה פרילוק
בשנותיו האחרונות פנה טשרניחובסקי לכתיבה ישירה על עולם הטבע, נושא שהיה קרוב ללבו, במסגרת שתי סדרות של סיפורים לילדים: "ידידַי בין החיות" ו"ידידי בין העופות". החל ולא עלה בידו לסיים. בין הסיפורים שפורסמו: נֶלי, כַּנרי, גרישקה חכם, אני צד ראשנים.
"הימער חכם", סיפור בסדרה הראשונה, ראה אור בדפוס פעם אחת ויחידה לפני כ-75 שנים ("דבר לילדים" תש"ב), ומעולם לא כונס בספר.
סיפור הווי זה של שאול טשרניחובסקי הוא מעין גלויה מצוירת, שנשלחת אלינו מֵעיר קיט שלחופי הים הבלטי, שנים אחדות לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. העיר שווינמינדֶה — אז מרחק שעתיים נסיעה מהבירה ברלין — התאפיינה בשגרה מנומנמת רוב ימות השנה, ואילו בחודשי הקיץ נהנתה מִגל של נופשים שמילאו את חוף הים והטיילת, והביאו עמם המולה תוססת אך גם סייגים לבעלי הכלבים שבעיר. גיבור הסיפור הוא כלב תחש ששֵׁם לו מיוחד — "הַיְמַער".
היציאה לנופש קיץ השתרשה באירופה המבוססת — נסיעה אל היער וההרים או שהייה ליד הים. שמשיות הנשים בטיול על החוף, שמלות ארוכות, מגבעות, ביתן מופעי המוסיקה (פּביליון), סירות וגלים — כל אלה סימנו את הריטואל של חופשה אצל הים, כמובא ברישום החינני של נחום גוטמן שהוכן לסיפור ב-1942. הלך הנפש של המְספר והאווירה הקלילה מובילים זיכרון של טיילת מפורסמת אחרת, רוחשת רגש, שתיאר צ'כוב בסיפור "גברת עם כלבלב", שם החדווה קצרה ומתגלה כְּבת חלוף.
לכאן הגיעה משפחת טשרניחובסקי בקיץ 1923. לא כנופשים באו, אלא כאורחי קבע בווילה של שמואל ריבקין ורעייתו, חברים מהאוניברסיטה בהיידלברג, שעשו הון בשוודיה ורכשו במחיר מציאה בית גדול בעיר. תמורת ויתור על החיים בכרך הברלינאי, שמשמעו – התרחקות ממקום שבו האמירו עלויות המחייה, זכה טשרניחובסקי במגורים נוחים יחסית למשך כשנתיים, תקופה שהייתה פורייה מבחינה ספרותית. כאן, בסווינמינדה (Swinmünde, כיום פולין) נכתבו השירים שהפכו נכסי צאן ברזל, ונכללו בתוכניות הלימודים לבתי הספר בישראל: בת הרב, קיר הפלא אשר בוורמיזא, שירים לאילאיל (פרקים) ועוד.
לסיפור האוטוביוגרפי "הימער חכם" נכנסה הגברת ריבקין כדמות. נזכיר מילה או שתיים על בני המשפחה. ריבקין, פעיל ציוני ואחד מצירֵי הקונגרס הציוני הראשון, היה מן הסתם "שכן" לטשרניחובסקי רק בימות הקיץ. הבת הניה (היא האות "ה" בשם הכלב שלהם), אנה ריבקין־בריק בבגרותה בשוודיה, היתה לצלמת נודעת, ופירסמה סדרה של ספרים מצולמים בשם "ילדי העולם". את "מלכת שבא הקטנה" ו"הרפתקה במדבר" הכינה אנה לילדים בשיתוף פעולה עם לאה גולדברג, שגם תרגמה לעברית את סדרת הספרים כולה.
כתב היד של הסיפור מצוי במכון "גנזים" בתל אביב, כארבעה עמודים באוגדן לוח שנה לרופאים של בַּייר (מסומן כ-40832). השוואת כתב היד לטקסט שראה אור ב"דבר לילדים" (כ"ז באייר תש"ב, 14 במאי 1942), מגלה כי העורך נטל חירות לעצמו והכניס שינויים בכתב היד: הוסיף אמירות ומשפטים, גרע, החליף מבנים תחביריים.
נוסח הסיפור המובא כאן הוכן על פי כתב היד. שמרנו על נאמנות מְרבית ליצירה ולכתב היד של טשרניחובסקי. הכתיב וסימני הפיסוק הותאמו לנהוג כיום. ביאורים ניתנו בסוגריים מרובעים.
כתב היד באדיבות מכון "גנזים".
התקינה לדפוס על פי כתב היד והעירה: ניצה פרילוק.
מקורות: עידו בסוק, ליופי ונשגב לבו ער: שאול טשרניחובסקי — חיים, כרמל 2007; בן־ציון כץ, "איך 'כתבו' ביאליק וטשרניחובסקי את האבטוביוגרפיה שלהם", הזמן, יג־יד תש"ד (28 בינואר, 11 בפברואר 1944).

והנה הסיפור:
הסיפור בכתב ידו של טשרניחובסקי; צילמה: ניצה פרילוק
הימער חכם היה כלב ממשפחת הטַכְסים [התחש]: שחום וגוו ארוך וכרסו כמעט שנוגעת בארץ, רגליו קצרות, כֶּרע לכאן כרע לכאן וזנב די ארוך ודק. חוטם ארוך ואוזניים ארוכות שמוטות, בחינת אלונטית — אחת המשפחות הנבונות ביותר שבין הכלבים.
ושמו "הַיְמַער" — ראשי התיבות: הניה, יוסף, מרים, עמידנב ריבקין. על שמם של בני ידידי ריבקין. ארבעה בנים ובנות היו לריבקין: עמינדב הבכור ויעקב הצעיר שבחבריו, הניה ומרים — הבנות. ומכיוון שקראו לכלב "הימער", לא קיפחו שכרו של מי שהוא.
כלב חכם ומחוכם היה. חופשי לנפשו, הלך ושוטט במקום שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה בעיר סווינמינדה, מן החולות והפלג'ה של רובע הקייטנים על חוף הים עד העיר סווינמינדה גופא אשר על הנהר סווינה.
לא היה איש בעיר, כמובן מיושביה הקבועים, שלא הכיר אותו, וכנראה לא היה איש בעיר שלא הכיר אותו — הימער.
פתאום בלילה, בעשֹר, קול יבבה דקה: הימער עומד על ידי הדלת. לא יועיל לך שום דבר עד שתפתח את הדלת. הימער מתגעגע על מי שהוא ממכיריו בעיר. את המכות יספוג, את הבשר שתזרוק לו יבלע, את פסיגי הסוכר יקח — וישוב ליבבתו. ואז — ככלות הכול פותחים לו את הדלת, והוא החכם מזדרז לצאת.
עובר יום, עוברים יומיים — בעשר בלילה על יד הדלת קול יבבה דקה: מזל טוב! הימער חזר הביתה, מכשכש בזנבו, מביט בכל אחד ואחד מאנשי הבית, ופונה אל פינתו שלו.
ולא היה איש, פרט לבאי הקיץ, שלא הכיר אותו. נחת רוח גדולה נהנתה מזה הגברת ריבקין.
אלא אמרו חכמים: אליה וקוץ בה.
בבוקר נפתחת הדלת ושוטר הרחוב נכנס: "שלום לך, גברת ריבקין".
"שלום לך, אדוני ומורי מר גדקה. מה חדש?"
"שתי מרקאות קנס עלייך לשלם. הימער שוב טייל אתמול בפרומונדה" [בטיילת].
שני חודשים וחצי — בקיץ — הומה רובע הקייטנים של סווינמינדה מהמון הקייטנים הבאים להתרחץ בימהּ. הקייטנים אנשים מפונקים, הם מפחדים מכל כלב שאין עליו שרשרת בעליו, שמא ינשוך, אינם רוצים שייטפל לכלבם הגזעי שלהם, אינם רוצים שיבוא ושיכעיסם וייגע בבגדיהם הנקיים. ועליהם כל קיומה של העיר במשך השנה. ואז מופיעה מודעה מטעם העירייה: איסור קשה חל על כל כלב להיכנס לפלג'ה [רצועת החוף הסדורה] ואין שרשרת שלו בידי בעליו. קנס ישלם.
את הימער לא צדים, לא גובים עדות מי הוא ולמי הוא — השוטר יודע נפש בהמתו; הוא פונה ישר אל גברת ריבקין. וגברת ריבקין יודעת: כן, נכון הדבר. את הקנס משלמים, את הכלב סוגרים, שמים עליו משמר. אלא מאי? כעבור יום ימצא פרצה ויצוא יצא, והלוך ילך למקום שהוא רוצה, ואולי לפלג'ה.
אבל פעם אחת לקחנו אותו אנו בעצמנו — וברצון רב עשינו לו נחת רוח זו.
זה היה בערב, ואנו רצינו לפנות אל הים. קשרנו את [השרשרת] לכלבנו שלנו, ואנו הולכים. תיכף ומיד הרגיש בדבר הימער וכבר נטפל אלינו. אנו מגרשים אותו והוא שב, אנו זורקים בו אבן והוא חוזר. וכך הגענו עד פשפש הקייטנה. ובו ברגע שהכניס הימער את חוטמו אל מחוץ לפשפש, נסגר הפשפש — והוא נשאר בחצר. עמד הכלב על מקומו, הרים חוטמו והסתכל בנו. ומכיוון שלא שֹמנו אליו לב, פנה לנו עורף וכהרף עין נעלם.
הייתה החצר גדולה ושלושה פשפשים לה "ימה צפונה ונגבה", ככתוב.
ומה גדל תימהוננו, כשסבבנו את החצר, והיה מצד זה עומד הכן ומחכה לנו, הימער. הוא הבין שפנינו הימהּ, ויצא בפשפש הפונה הימה. עמד וחיכה לנו. מלא תקווה. צריך היה לראות את פרצופו שלו בעמדו לפנינו — חוכמה האירה את פניו הכלביים, העיניים מבריקות, וחיוך, חיוך ממש, ערמומי ממש, אופף את שיניו הלבנות.
ואותן עיניים פיקחיות אומרות: "נו — בני אדם חביביי, מה אתם סוברים לא יודע בן־כלב למצוא אתכם? לא מבין כלב אם אדם משליך חליפתו, משפר עצמו כנגד המראה — שהוא רוצה לעזוב את הבית? ואם הוא לוקח את כלבו אתו — האין זה סימן שהוא הולך לטייל? ואם שֹמים על צוואר הכלב את שרשרתו, בקיץ — האין זה אומר שהולכים דווקא אל הים? אם רוצה כלב להיטפל אליכם, כלום לא אל פשפש הפונה הימה עליו לצאת? אוי בני אדם, בני אדם תמימים אתם, ויש להביט בכם בחיוך, כן בחיוך".
והיה כל כך נחמד — שקשרנוהו במטפחת אל שרשרת כלבנו, והובלנו אותו אל הפלג'ה.

יום רביעי, 22 בנובמבר 2017

טעמו של אב צעיר בספרים


מאת שרה שורץ

זו עומדת להיות עומדת להיות רשימה קצרצרה.
נתקלתי בקומיקס של גרנט שניידר ,GRANT SNIDER , המסכם שנה להורותו. אני מביאה כאן את החלק המתייחס לספרים, ששבה את לבי, גם אם הוא מבטא רעיון מוכר ואולי דווקא משום שהוא מוכר.
כאן הוא מדווח על שינוי בטעמו בספרים בעקבות העשותו לאב:
 
[מקור התמונה] מן "הציפור המכנית" אל "לילה טוב ירח"
ואילו כאן הוא מדווח על תובנה – על כך שלסופרי הילדים שהוא אוהב אין ילדים ומרמז לד"ר סוס ולמוריס סנדק.  בשפה העברית, יש סופרות ומשוררות שכתבו לילדים כמו לאה גולדברג ומרים ילן שטקליס, אשר גם הן לא ילדו.  יש שעסקו בקשר בין עקרות לבין יצירה אך זה איננו הנושא כאן. דומני ששניידר מצביע בפליאה על כך שתנאי הכרחי לרגישות בכתיבה לילדים איננו דווקא הורות, כפי שאולי היה צפוי.
מקור התמונה

ולסיום קריקטורה נוספת של שניידר: שלבים בחייו של קורא
אני נמצאת בשלב 8 ומתחילה את שלב 9 באמצעות הבלוג שלי ולעיתים גם באופן מעשי. אבל אני, אני הכי אוהבת לתת ספרים חדשים במתנה.
מקור התמונה - כדי להיטיב לראות, הקליקו על התמונה.


כאן אפשר לקרוא ראיון עם שניידר שנערך ב- 16.7.2017 לרגל צאתו לאור של ספרו הראשון ולראות עוד קריקטורות וקומיקס שלו.

יום שישי, 13 באוקטובר 2017

לא עכשיו, ברנרד

מאת שרה שורץ

כריכה קדמית - כל האיורים בספר הם של המחבר

לא עכשיו, ברנרד הוא ספר פרי עטו ומכחולו של דיויד מקי, אחד מסופרי הילדים והמאיירים החשובים באנגליה. מקי למד ב-  Plymouth Art College. הוא קנה לו שם של אחד הקלסיקונים של ספרות הילדים כיום והיה מועמד לפרס כריסטיאן אנדרסן בשנת 2006. בשנת 2011 זכה בפרס מאוניברסיטת פלייימות'. הוא כתב ואייר יותר משלושים ספרי ילדים, חלקם הפכו לסרטי טלויזיה ב .BBC בישראל הוא מוכר לקוראים הצעירים בזכות ספריו על בנצי, (הפיל המשובץ. ואחרים) ספרים נוספים שלו שתורגמו לעברית הם המנצחים ו- שתי מפלצות (שניהם יצאו בכנרת).

לא עכשיו ברנרד/דיויד מקי.
תרגום (מאנגלית) -יעל מולצ'דסקי.
בהוצאת כנרת,2003  .
בשפת המקור הופיע הספר כבר בשנת 1980 [1]

וכך הוא נפתח:
'שלום אבא', אמר ברנרד. 'לא עכשיו, ברנרד', אמר אבא.

ברנרד ניגש לאימו ומקבל ממנה אותן תשובות. הוא מנסה למשוך את תשומת לבה באומרו:
אבל יש מפלצת בגינה והיא רוצה לאכול אותי, אמר ברנרד.
לא עכשיו, ברנרד,אמרה אמא.

ברנרד, העגום, יוצא אל הגינה ופוגש במפלצת. זו טורפת אותו ונכנסת לבית במקומו, אך גם היא זוכה להתעלמות. אולם למפלצות מותרת התנהגות שאיננה מותרת לילדים והיא שואגת ונושכת וכל מה שהיא מצליחה לקבל בתגובה... נכון, ניחשתם...זו המנטרה " לא עכשיו, ברנרד".

למזלה של המפלצת (או שלא), מגיעה שעת ארוחת הערב.
"ארוחת הערב שלך מוכנה,אמרה אמא של ברנרד.
היא סידרה את האוכל על מגש לפני הטלוויזיה."
ילד לא אמור לאכול לבדו מול הטלויזיה 

המפלצת אוכלת את ארוחת הערב תוך כדי עמידה על השולחן וממשיכה להעביר את הזמן הפנוי עד ההליכה לישון בדרך פרועה. היא איננה זוכה להערה על התנהגותה הנלוזה. בסופו של היום היא נקראת להכנס למטה ומקבלת כוס חלב של לפני השינה.
"אבל אני מפלצת,אמרה המפלצת.
לא עכשיו, ברנרד,אמרה אמא של ברנרד."
(איור של האמא מכבה את האור בחדרו)
סוף
כל הטקסט שבספר מופיע כאן

לא עכשיו, ברנרד הוא ספר תמונות (picture book) – ספר שהתמונות בו חשובות לא פחות מן המילים, והמילים מעטות ותמציתיות.
לא קשה להבין במה עוסק הספר. הילד ברנרד פגוע מן ההתעלמות של הוריו. אין לו יכולת בגילו הצעיר לעשות רפלקציה לרגשותיו, אך הכאב והעלבון קיימים וצורבים. אם אין יכולת לרפלקציה, קשה גם לנסח במילים את מה שהוא היה רוצה: "אמא, אבא, אני אוהב אתכם, בבקשה תתייחסו אלי. עד עכשיו הייתי בגן, חיכיתי להגיע הביתה ולפגוש אתכם, בבקשה פנו לי קצת זמן." יתרה מזאת, הוריו הם אלו שצריכים לשקף לו את תחושותיו כדי שבעתיד הוא לא ישאר אילם נוכח פגיעה, שתהיה לו אוריינות רגשית. אנחנו צריכים להציע מגוון שמות לתחושות שלהם כדי שהם יוכלו להשתמש בהם באירועים דומים ולשאול: זה היה מעליב? זה היה מבהיל? כל כך מהר הם מבינים. גם אם האב היה עסוק בתקיעת מסמר הוא יכול היה למנף את האירוע ולבוא להתנצל בפני ברנרד ולהסביר את הסיטואציה ולחלוק את הרגשות שהיו מעורבים בה, כמובן בצורה אחראית ולא להאשים את ברנרד. באין לילד היכולות האלו, כמו לרוב הילדים בני גילו, אז הוא משתמש ביכולות שיש לו – להשתולל, להתפרע ולהיות בלתי נסבל.
לכל ילד זה יקרה מפעם לפעם, כמו שאנחנו המבוגרים לעיתים בלתי נסבלים. לפעמים מתוך עייפות ההורים לא מצליחים להכיל התפרצות כזו. אולם כל עוד התמונה רוב הזמן איננה כמו זו שבבית של ברנרד, אז זה בסדר. ארץ יצורי הפרא של מוריס סנדק עוסק בהתקף זעם )טנטרום( חד פעמי (או כזה המתרחש במרווחים גדולים מאוד) כזה, לדעתי.
מקי מדגיש שבעית התקשורת בבית של ברנרד היא רבת פנים: בשורה אחת ובציור אחד – כאשר אמו של ברנרד סוף סוף פונה אליו, היא מודיעה לו שארוחת הערב מוכנה ומשאירה אותו לבדו עם מגש האוכל מול הטלויזיה. זהו אחד מן הרגעים העצובים ביותר בסיפור ואכן אחריו מתוארת סדרת השתוללויות של המפלצת, הלו היא ברנרד.

למי מיועד הספר?
רשמית זהו ספר לילדים בני 3-5.  בשנים האחרונות קראתי והקראתי את הספר פעמים רבות ודעתי לגביו השתנתה.
בפעם הראשונה שנתקלתי בספר קראתי אותו לעצמי וחשבתי שהנה עוד ספר ילדים המדבר להורים מעל ראשם של הילדים. חשבתי גם שמדובר בנושא שגם אחרים עסקו בו, כמו ארץ יצורי הפרא שהוזכר לעיל, שזה בסדר, אך לא מלהיב, כי ניצוץ הייחודיות לא קיים. אבל אלו ספרים שונים. וגם הספר  דרקון – אין דבר כזה, דומה חלקית בלבד.
אבל אז הזדמן לי להקריא את הספר למספר ילדים. קראתי אותו לתאומות בנות שנתיים ולאחותן בת החמש. התאומות הצביעו על תמונת המפלצת ואמרו "זה דוב, נכון?". הסכמתי איתן. מי אני שאפריך את פרשנותן? אחותן בת החמש קמטה את המצח בתום ההקראה למשך דקה ארוכה ונראה היה שמשהו איננו מתיישב מבחינתה. החמצתי את ההזדמנות לשאול אותה. להערכתי לא היה לה ברור לאן נעלם ברנרד, שכן מן הרגע שהמפלצת מופיעה על במת הסיפור ברנרד איננו שב להופיע. הגלגול הוא חד- כיווני. לעומת זאת ב ארץ יצורי הפרא מקבלים בחזרה את הילד המקורי. ההבדל הזה הופך את לא עכשיו ברנרד לספר עצוב מאוד. ארץ יצורי הפרא איננו ספר עצוב. עם יציאתו לאור בשנת 1963 הוא נחשב ספר נועז שההין לעסוק בהתקף זעם של ילדים, - אך זה איננו ספר עצוב.
קראתי את הספר גם לילד בן שלוש חזור וקרוא בהזדמנויות שונות על פי בקשתו. הספר שעשע אותו; יש בו מפלצת והוא אוהב מפלצות, ויש פטיש ו"איה" שמקבלים מהפטיש ונשיכות והשתוללויות, בקיצור, פעילויות המדברות אל ליבו.
אני חושבת שלמדתי למה הכוונה כאשר מדברים על ספר המתאים לגילאים 0 עד 90 (נניח). נראה שאין צורך לחשוש מקריאת מגוון ספרים לילדים. כמונו, הם משליכים על הספר את עולמם הפנימי ועולמם הפנימי מאפשר להם את ההתמודדות המתאימה להם.

על האיורים
כפי שהכתיבה מדויקת מאד כך גם האיורים. השילוב שלהם פועל להפליא.
למשל, לכל אורך הספר האם נמצאת בגבה אל ברנרד וכשהי מדברת אליו תמיד עיניה עצומות. עולה בדעתי פסוק יח' מישעיהו פרק מד' לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ: כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם, מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם. עד כדי כך.
הבה נתבונן בזוג התמונות הראשון: ברנרד פונה אל אביו בפניה מנומסת "שלום, אבא" כשחיוך על פניו. וראו מה מתרחש לאחר מכן. מילותיו של האב מדודות, אך שפת הגוף שלו נוראה (פניו ירוקות, הוא מזנק באוויר). אפשר להבין, הוא קבל מכה מן הפטיש, אך מבחינתו של ברנד זו תגובה אליו. החיוך של ברנרד סר מעל פניו והוא פונה ללכת משם.
מילותיו של האב מדודות, אך שפת הגוף שלו נוראה
החיוך של ברנרד סר מעל פניו והוא פונה ללכת משם.

הוא מנסה את מזלו אצל אמו ושוב החיוך עולה על פניו, אלא שהוא מקבל מענה זהה מילולית (תורה של האם להגיב תגובה פיזית דומה לזו של האב יגיע בהמשך).
 
 אין לברנרד למי עוד לפנות, ועל כן הוא חייב להתעקש. הוא מעלה את המפלצת על הבמה. התגובה נשארת בעינה ופיו של ברנרד נסכר לנקודה קטנה. 
הגב של האם מופנה אל ברנרד ועיניה עצומות. פיו של ברנרד נסכר

עכשיו ברנרד יוצא אל הגינה ורואה את המפלצת ממנה הזהיר את אמו. הוא איננו פוחד ממנה למרות שהיא חושפת שיניים לעומתו והוא מחייך אליה. וכי מדוע שלא יחייך, היא מתייחסת אליו. ובנוסף, בפיתול מוביוס של העלילה, היא והוא אחד הם.
 
ברנרד פוגש את המפלצת בגינה ומחייך אליה 
 המפלצת טורפת את ברנרד בגינה. אך הטריפה מתרחשת בגינה שונה מן הגינה בה ברנרד פגש את המפלצת. למעשה הטריפה מתרחשת בגינה שונה מכל גינה שמישהו ראה אי פעם, בגינה דימיונית. אם תשימו לב לא תחששו לשלומו של ברנרד לפחות בכל הקשור לנזקי מפלצות סגולות.
גינה דימיונית: השוו את הגינה בה יושבת המפלצת לאחר שטרפה את ברנרד לגינה בה נפגשו 

ולסיום באווירה קלה יותר, שיעור בציור מאת דיוויד מקי:
לא להרתע מן התמונה המטושטשת שמופיעה בראש הפוסט שבקישור.

[1] אזהרת ספוילרים