יום שבת, 31 במרץ 2012

החברים שלי – אלי סגל


כתר 1987

עטיפה וציורים: עדית פאנק (כתוב בקטן בדף הזכויות, אבל המחבר מזכיר אותה בהקדמה).

102 עמודים מנוקדים (ראשית קריאה). כריכה קשה.

כעשרה איורים בשחור לבן המשתרעים כל אחד על פני עמוד שלם.

עורכת אחראית: ירדנה הדס.
כריכת הספר מאוירת בידי עדית פאנק

אלי הוא ילד מטבריה ששוהה בקיבוץ גינוסר כי "ההורים שלי נסעו לטיול לאמריקה" (עמוד 11) והספר הוא על חוויותיו משם.

11 סיפורים או פרקים – סיפורים כי אפשר לקרוא כל אחד מהם ללא תלות באחרים, פרקים, משום שבכולם אותם נפשות פועלות ואותה סביבה – ליד הכינרת – ובכל זאת יש אפקט מצטבר מסיפור לסיפור המעשיר את הדמויות ומעניק להן נפח. בנוסף יש גם הקדמה ואחרית דבר הכתובים בגופן של כתב יד ועובדה זו בצרוף עם הפניה הישירה לקורא נותנים תחושה של מכתב ממוען לקורא. "אמרו לי שצריך לכתוב פתיחה לספר", פותח המחבר ומסביר מדוע כתב את הסיפורים – "כדי שתראו שיש לנו ספורים דומים, לכלנו".  הוא אומר דברים על האקראיות שבחיים לעומת ההכרחיות שבהם או שמא הדברים מבטאים מאבק פנימי אחר ולא הגיג פילוסופי: עובדה קונטינגנטית היא שהגעתי לגינוסר והכרתי את הילדים המסוימים האלו, במיוחד את יובל, שאותו אני אוהב, "ולאחר שתקראו שנים שלושה סיפורים תראו מיד שטוב שיש חבר כמוהו, וטוב שהכרתי אותו".  

האם אלי הוא ילד חוץ בקיבוץ גינוסר ? ובכן, זה הביטוי בו הוא משתמש בתארו את עצמו בלקוניות בהקדמה. איננו יודעים הרבה פרטים שכן אלי לא מוסיף דבר בעניין אבל בהמשך מופיעה "פליטת פה".  אלי מספר על החֶבְרֶה שיושבים על הדשא במצב רוח מהורהר. " אני לא מאמין בכלום," אמר פתאום עמוס. "בכלל מה, אני לא מספר שום דבר לאף אחד. כלם מדברים מאחורי הגב. אפילו לאמא שלי אני לא מספר." הוא צודק. גם אני לא מספר לאמא שלי, מה השתגעתי? היא כל כך מְבֻגֶרֶת, יש לי מספיק צרות בלי לספר לה." (עמוד 63, ההדגשה שלי). האם יש כאן רמז, או שמדובר בחיפוש מתחת לפנס? מכל מקום יש בספרות הישראלית לילדים ספרים שעוסקים בנושא הכאוב, כמו של נורית זרחי ושל גלילה רון-פדר עמית.

איור של עדית פאנק
הספר מעניין לקריאה, גם לי כמבוגרת. הרבה חן נסוך עליו מן החיים בסמיכות לטבע ומן העובדה שלדמויות המבוגרים יש נוכחות מוגבלת. האהבה לטבע מעורבת בהתערבות מיותרת בו, אך זו לרוב מגיעה ממקום סקרני. כך בסיפור הפשוש, בו יובל ואלי מגלים קן של פשושים בסבך קני הסוף ליד ברכות הדגים. כאשר יובל ואלי מנסים להתקרב לקן הם מגלים שההורים מנסים להרחיק אותם ממנו. הם אינם שועים לציפורים הורים ומוצאים בתחתית הקן הביצים. הביקור הזה מסתיים בשלום. הביקור הבא, כשבועיים לאחר מכן, מסתיים בצורה פחות טובה. יובל מכניס את אצבעותיו לקן מפחיד את הגוזלים ומבריח אותם ממנו. הגוזלים כבר לא יצליחו לחזור לקן. "אתה הברחת אותם!" צעקתי, "אתה הבהלת אותם והכנסת את האצבעות שלך לתוך הקן שלהם!! למה הכנסת את האצבעות לקן, מה פתאום אתה מכניס את האצבעות שלך לקן, קן קטן כל כך, קן של פשוש!" (עמוד 61).

קטע נוגע ללב אחר בשל תוכנו מופיע בסיפור מכמורת קטלנית: יוסי ואלי מציבים מכמורת בכנרת ומצרפים את יובל להרפתקה. אחרי מספר ימים הם מוציאים אותה לחוף כדי לבדוק את השלל. ילדים נוספים מגיעים לראות במה מדובר "פִּתְאם צעקה רותי: תראו מה הם תפסו פה! שלשתנו מפסיקים כדי לראות מה תפסנו, מה הלהיב אותה כל-כך,  ובתוך הקופסה שלתוכה זרק יובל את הדג היפה אנחנו רואים מאות דגיגים קטנטנים. "יו-אלה," צועק יובל, זה אמנון!! זה היה דג אמנון!" האמנון הוא דג ששומר על הדגיגים שלו בתוך הפה, כך הוא מגן עליהם מפני סכנות. הוא שומר שלא יטרפו אותם דגים גדולים, ועכשיו שהיה בסכנה ומצא את עצמו בתוך קופסה, הוא שחרר אותם ויש מאות דגיגים. כל הקופסה מלאה מאות דגיגוני אמנון!" (עמוד 39).

ולעומת זאת בסיפור יוסי העקשן, אלי נמלט מיוסי על גבי האתון: "ואני מצליח להתיר אותם [את הקשרים], קופץ על האתון, מכה אותה מעל הישבן וצועק: "הביתה, הביתה, הביתה!!!" והאתון מתחילה לרוץ ויוסי רץ אחריה......רודף אחרינו בכל כוחו...ואני צורח בכל כוחי "הביתה, הביתה, הביתה!!!". אני מכה את האתון קצת מעל הזנב, אני מכה עד שידי כואבת, אני צועק עד שגרוני נחר. אני צורח והאתון דוהרת. יוסי שועט, רודף והכל מסביב נע, ודוהר וקופץ." (הדגש שלי עמוד 18).

בספר הזה אין ניסיון לתקינות פוליטית. הכנות עדיפה אמנם על הצטעצעות, אך מדוע אפשר לחמול על משפחת פשושים ולא על אתון? – הרי בסופו של דבר הספר נכתב על ידי מבוגר.
                                                         

יום שבת, 24 במרץ 2012

הגדות פסח לילדים


הגדות מצוירות  לילדים אינן המצאה של התקופה האחרונה כפי שאולי אפשר היה לשער;  המניעים לפרסומן אינם זהים: יותר אידיאולוגיים-תרבותיים בעבר, יותר כלכליים בהווה.
הגדה מצוירת לילדים הופיעה בישראל בשנת 1934, נערכה על ידי אברהם משה זילברמן ובה תמונות מתנועעות שצוירו  על ידי ארוין זינגר. 






איור: ארוין זינגר


עוד לפני כן, בשנת 1926, אייר זאב רבן, מאנשי בצלאל, את הפיוט חד גדיא  שתורגם לעברית (מארמית) על  ידי ישראל דושמן[1] :



אבינו הזקן הלך לשוק לפני שנה

וגדי לבן וצח, בשני זוזים קנה

בא החתול הגרגרן ויארב בגַי

נעץ בַּגדי את צפרניו ויטרפהו חי


הוצאת יבנה הוציאה בשנת 1945 הגדה של פסח מצוירת לילדים בידי נחום גוטמן ( 1898 – 1980), שהכילה 26  עמודים. מהדורה שניה יצאה ב- 1952. שנים אחדות אחר מותו, ב-  1987 , הוציא אהוד בן עזר מהדורה נוספת של הגדה זו באמצעות "יבנה", דבר שהפך אותה מפריט לאספנים לנגיש לקהל רחב יותר. ההגדה המצוירת במהדורה זו הייתה בפורמט קצת גדול יותר  ואף הכילה 48 עמודים במקום 26.

במקביל הוציא אהוד בן עזר באותה שנה ובאותה הוצאה  את הספר בצאת ישראל ממצרים. הספר מבוסס על ציוריו של גוטמן ובן עזר חיבר מילים לציורים.
























אך אחזור להגדה המאוירת בידי גוטמן,
מספר הצבעים בהם האיורים מודפסים הוא מוגבל, כתומים, תכלכלים ותערובות שלהם. אני מנחשת שהסיבה לכך היא מגבלות כלכליות של  הוצאות הספרים באותה תקופה, משום שציוריו של גוטמן נחנו בצבעוניות עשירה. אולם לגבי האיורים המתארים את ההתרחשויות ההיסטוריות מתאימה לאווירה: מתקבלים גוונים מדבריים חוליים ויתרה מזאת לא צעקניים וכך אינם מתחרים בסיפורים שהתמונות מספרות ובכל זאת אין מדובר בתמונות בשחור לבן. 



ההגדה בהוצאת יבנה זו לא הייתה ההגדה הראשונה שאייר גוטמן. בשנת 1930 יצאה בהוצאת אמנות הגדה מאוירת על ידו, שאותה ניתן לראות ולהוריד כאן. בעמוד טו' של הגדה זו ראיתי איור שנדמה היה לי מוכר מאוד. כותרת האיור רשומה עליו, "שלא אחד בלבד", דהיינו, "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו" ונדמה שלא צריך להסביר שמדובר בדימוי שמתקשר לחז"ל שאצלם ישראל משולים ל"כבשה העומדת בין שבעים זאבים, שאלמלא גדול הרועה שמצילה ושומרה, מיד היא נטרפת".
ידעתי היכן לחפש ופניתי לכרך הבלוי והאהוב שלי של שירים ופזמונות לילדים מאת חיים נחמן ביאליק עם איורים של נחום גוטמן (הופיע לראשונה ב- 1933) ושם מצאתי גרסה צבעונית של השה מוקף הזאבים כאיור לשיר "בין שבעים זאבים".








יש הבדלים בין האיורים:  האחד קשור בבעיית הריבוי- מכיוון שגוטמן סבר שאין צורך לצייר ממש 70 זאבים, הוא חיפש  פתרון אחר להמחשת ריבוי החיות/זאבים (ובדידותו ופגיעותו של השה). בהגדה שבהוצאת אומנות החיות מגובבות באופן כזה שנוצת תחושה של להקת זאבים גדולת ממדים, אולם כאשר בוחנים את האיור היטב מגלים כי אפשר לספור תשעה ראשי זאבים (אין ספק שתשעה זאבים אימתניים כאלו יטרפו בקלות שה וגם כבש בוגר). בציור המלווה את השיר של ביאליק  מופיעים עוד פחות זאבים – חמישה בסך הכל בוקעים מבין העצים, אבל אלו שאת ראשיהם אין רואים מאימים עוד יותר בעיניהם הנוצצות בעלטה. ההבדל האחר קשור בישועה שתצמח לשה. באיור המלווה לפיוט "והיא שעמדה" קרן אור יורדת ממרומים על השה ומרמזת כנראה על ההגנה שנפרשת עליו ובאותה עת מרכזת את תשומת הלב על השה. קרן אור כזו אינה מופיעה באיור המלווה את "בין שבעים זאבים".

שימוש דומה בקרן אור עושה גוטמן בציור בהגדה בהוצאת יבנה בו משה ואהרון מופיעים אצל פרעה. קרן האור מפנה את תשומת לבו של הצופה  לדמויות המרכזיות באיור ובעת ובעונה אחת  היא גם רוח אלוהים שנחה על משה:




ולסיום הגדה יפיפיה אחרת, מאוחרת יותר (1973)  -  הגדה של פסח לגן, שצוירה בידי שמואל כץ עבור ילדי הקיבוצים [2]:







[1] הספריה הלאומית. "מגלות לגאולה" - הגדות מסורתיות ולא-מסורתיות. http://web.nli.org.il/sites/NLI/Hebrew/gallery/of-israel/Pages/non-traditional-hagadot.aspx

תאריך כניסה לאתר: 20.3.2012

[2]למדתי על הגדה זו בבלוג המקסים והאינפורמטיבי: "יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים"








20.3.2012.




יום שבת, 3 במרץ 2012

לארי סופרסטאר – קשר דינמי בין טקסט ואיור



לארי סופרסטאר

מאת: לי הודג'קינסון

נוסח עברי: שהם סמיט ואמנון כץ


הוצאת כנרת בשיתוף עם הוצאת איגואנה (2012)

לארי סופרסטאר הוא טווס שרוצה להיות גיבורו היחיד של ספר שנקרא על שמו ושלא יהיו בו משתתפים נוספים מלבדו. בהשיגו את חפצו הוא מגלה כי לפרוש את זנבו המפואר כאשר אין מי שיתפעל וכאשר אין בפני מי להשוויץ (כך בספר) זה לא כיף (שוב, כך בספר), בייחוד כאשר יורדת החשיכה....הסוף כמובן טוב.

לי הודג'קינסון, המחברת והמאיירת, היא אנימטורית בהכשרתה והספר מצטיין באיורים צבעוניים ואסתטיים שחלקם מתפרשים על כפולת עמוד.

על פניו מדובר בעוד ספר ילדים מן הסוגה הדידקטית בעלת המסר הברור אולם הדבר שמבחין אותו הוא הכתיבה המודעת אל עצמה הרווחת באמנות פוסטמודרנית. הספר מתרחש תוך כדי קריאתו ולא רק משום שהוא מתרחש בהווה אלא משום שהוא כותב עצמו תוך כדי קריאתו. יש שאלה על אודות מי הספר, האם על טווס בשם לארי סופרסטאר או על הייצוג של הטווס לארי סופרסטאר? האם אפשר להעלים דמויות שכבר הוכנסו לספר או להתייחס אליהן כאילו לא הופיעו כלל ? האם צריך שתהיה הפתעה בספר או שאפשר בלעדיה? - כל הכרעה מקדמת את הסיפור. יש בספר זה, כמו בספרי ילדים נוספים, שני רבדים, הרובד הברור היַלְדִי והרובד הנעלם, הדורש חשיפה וקשב נוסף ולכאורה פונה בעיקר למבוגר המקריא, אולם דומני שמשהו ממנו עשוי לחלחל גם אל הילדים.

יש גם מה לומר על שילוב הטקסט באיורים בלארי סופרסטאר. חלפו כבר הימים בהם הופיע איור בעמוד אחד ובאחר הטקסט או שהעמוד מתחלק בין הטקס לתמונה ואין עירוב ביניהם. בספרי הילדים של היום יש אינטראקציה בין הטקסט והאיור במידות שונות של דינמיות. הדבר אפשרי בזכות תוכנות המחשב המתוחכמות המצויות בידי המאיירים והוצאות הספרים (והן המאפשרות גם התאמת האיורים לטקסט מתורגם בספרים אלו) . התפתחות ספרים, כמו תחומים נוספים בחיינו, קשורה קשר אמיץ להתפתחות טכנולוגית, כאשר המצאת הדפוס הייתה ההתפתחות הטכנולוגית המכרעת בתולדות הספר בעבר. נראה כי טכנולוגיית המחשוב היא התפתחות לא פחות מכרעת בתולדות הספר והיא נמצאת עכשיו בעיצומה.  לאור זאת כלל לא מפליא שהמחשוב ישפיע על צורת הספר גם בדרכים עדינות יותר מאשר הפיכתו הרדיקלית מאובייקט עשוי נייר לספר אלקטרוני. בלארי סופר סטאר שילוב הטקסט באיור הוא מאוד דינמי ומתיישב עם כך שהספר נכתב תוך כדי קריאה כמוזכר לעיל.

לסיום שתי הערות על הנוסח העברי: שם הספר במקור הוא Limelight Larry והוא תורגם ע"י שהם סמיט ואמנון כץ ללארי סופרסטאר. בעיני זו כותרת מתחנפת. אפשר היה לקרוא לספר אור הזרקורים לארי או כל גרסה אחרת של הצרוף הזה. הערה נוספת קשורה בשימוש במלה "טומטומים", המופיעה אי שם לקראת אמצע הספר (אין מספרי עמודים). לארי הטווס צועק (האותיות גדולות ויש סימן קריאה) כך על החיות ומוסיף ואומר "מי ביקש מכם לבוא הנה? זה הספר שלי! זה ספר עלי!". שמעתי לאחרונה אנשים משתמשים במילה זו כמילת גנאי, אולם המילה 'טומטום' במקורותינו מציינת אדם בעל זהות מינית לא מוגדרת, בעוד שאני משערת שלארי התכוון לצעוק "טיפשים".