יום שישי, 26 בדצמבר 2014

מר סביון וגברת רקפת

כתבה: שרה ק. שורץ

כריכה אחורית
כריכה

 

צמחים, סיפורים וציורים


הבוטניקה היא אחד משופריה של הלאומיות המודרנית [1]. בהתאם לכך קיימת סוגה של ספרי ילדים ונוער, שאמנם איננה מאוד עשירה בכמות כמו למשל ספרי אגדות ומעשיות, אך היא מתקיימת לאורך הדורות, ולא רק בישראל. אני מתכוונת לספרים המקרבים את הטבע לילדים. אינני מתכוונת לספרי מדע לילדים אלא לספרים המנסים להאהיב את החי והצומח של הארץ בה הילד חי על ידי תמונות וסיפורים. הסיפורים יכולים להיות סיפורי אגדה או סיפורים ריאליסטיים.

הזכרתי כבר שני ספרים כאלה בבלוג, שניהם של אליעזר שמאלי בפוסט מוקדם יותר: "יפה את, ארצנו" העוסק הן בצמחים והן בבעלי חיים ו"צפרי-החרף בארץ: מסעיהן וחייהן" (1945), העוסק כפי שניתן להסיק מכותרתו בציפורים. זו הייתה דרך לגבש זהות בתרבות העברית.

כבר בשנת 1930 פרסם ברוך צ'יז'יק את הספר צמחיאל:  אגדות ושיחות על צמחי ארץ ישראל (דפוס הפועל הצעיר) – אוסף של אגדות וסיפורי עם הקשורים בצמחי ישראל. היה זה הספר העברי הראשון של אגדות טבע. 
לאחרונה יצא ספר שאפשר אולי לשייכו לסוגה הזו, מר סביון וגברת רקפת: שירי פרחים לפעוטות, מאת רות אורן, הוצאת כנרת ועם איוריו של המאייר הנהדר שחר קובר. ספר קרטון, 22 עמ', מנוקד.

אפשר, משום שהספר מתייחס ל- 13 פרחים ולעץ פרי אחד, 14 בסך הכול. בהתאם, יש בספר 14 שירי נונסנס המוקדשים לצמחים וכל אחד מהם בן 4 שורות. השירים לא אחידים ברמתם, אך רובם חביבים ביותר וישמחו פעוטות והוריהם. לא אתפלא אם חלקם ידוקלמו בטיולי הטבע בקרוב.

הנה אחד מהם: תראו את מר סביון הסב -/ לבנות שערותיו./ אם תנשפו עליהן - פו!/ הן מיד יתעופפו!

ועוד אחד: "נמלה קטנטנה/ שימי לב, היזהרי/ פן תיפלי, בלי כוונה/ אל תוך לוע הארי!"

שמחתי לפגוש בספר את הנזמית (הלופתת) פרח עדין ונפוץ אשר יחסי הציבור של הרקפות, הנרקיסים, הצבעונים, הכלניות וכמובן החצבים, המפארים גם הם את דפי הספר,  משאירים אותה מאחור אצל הקהל הישראלי.

בניגוד לספרים אחרים מן הסוגה המנסים לערוך לילדים הכרות עם צמחי הבר של ארצם, בספרה של אורן מופיעים גם צמחי תרבות כמו ורד וסלסלת כסף וגם צמח פולש אחד, חמציץ. החמציץ הוא צמח בעל פקעת שמוצאו מדרום אפריקה והוא מסתדר בארץ מצוין. הבעיה עם מינים פולשים היא שלעיתים הם באים על חשבון המגוון המקומי. [דווקא השיר של החמציץ מוצלח: "צב אמיץ/ ששמו הוא בּוּץ/ טָעַם חמציץ/ מאוד חמוץ".]

החלוקה בין בר לתרבות עלולה להישמע אנינה ונטפלת לקטנות ולבטח איננה מחייבת את רות אורן. אולם, לאור הדברים הכתובים על הכריכה האחורית - כי הסופרת מקדישה את ספרה לפרחי ארץ ישראל (ראו תמונה ראשונה למעלה), אני מכירה מספר אנשים שירימו גבה כשיתקלו במבחר שבספר, לא מן הבחינה הכמותית אלא בשל ההכללה של פרחים שאינם פרחי בר ובמיוחד ההכלה של צמח פולש. בהתחשב במגוון העצום של פרחי בר בארץ, זאת נראית לי החמצה.




הנושא של מינים פולשים הוא נושא טעון ובאותה מידה גם השאלות של מה טבעי ומה אינו טבעי: לעיתים אנו עלולים להשליך את חששותינו ואת עודף רגישותינו ולא לראות נכוחה.
ספרות בנושא:

Rolston III, Holmes. "Natural and unnatural; wild and cultural." Western North American Naturalist 61.3 (2001): 267-276.
Simberloff, Daniel. "Confronting introduced species: a form of xenophobia?." Biological Invasions 5.3 (2003): 179-192.

[1] הירשפלד, אריאל, "בוטניקה של התגלות", בתוך: שירת העשבים: ציורי שמואל חרובי


 ל"אוצר צמחי ארץ ישראל", בעריכת תמר מנור פרידמן, מוזיאון ישראל, ירושלים 2006



יום שלישי, 9 בדצמבר 2014

ספר ילדים של פטריק מודיאנו

ספר ילדים של חתן פרס נובל לספרות 2014

כתבה: שרה ק. שורץ
Catherine Certitude
by Patrick Modiano
illustrated by Jean-Jacques Sempe

מחר, עשרה בדצמבר, יקבל הסופר פטריק מודיאנו הצרפתי את פרס הנובל, שעל זכייתו בו הוא ובאי העולם כבר יודעים מזה זמן מה. באחת מן הידיעות על האיש, בעיתון או ברדיו, צדה עיני או אוזני בדל של מידע על ספר ילדים שהאיש כתב. סקרנותי התעוררה, חיפשתי מידע (טוב שיש מרשתת) ואף הכנתי תיקייה של תמונות ואחר כך שכחתי מכל העניין. וחבל, כי עכשיו כאשר הנושא שוב הוצף בתקשורת, חזרתי אל הנושא וממה שלמדתי אני מצטערת שלא הזמנתי את הספר (בתרגומו לאנגלית).  בונוס נוסף, האיורים נעשו בידי ז’אן־ז’אק סמפה. סמפה הוא קריקטוריסט צרפתי מפורסם, אשר איוריו הופיעו גם על שערי - The New Yorker. בארץ מכירים את איוריו מסדרת הספרים ניקולא הקטן וכן מן הספר סיפורו של מר זומר של פיטר זיסקינד.
אז הנה תקציר על פי מספר מקורות, אשר מעורר בי רצון רב ביותר להשיג את הספר עכשיו:
קתרינה סרטיטיוד היא רקדנית בלט המתגוררת בניו יורק ומנהלת בית ספר לבלט יחד עם בתה. למראה אחת התלמידות שלה, ילדונת ממושקפת המזכירה לה את עצמה היא שוקעת בזיכרונות על ילדותה ברובע העשירי בפריז. קתרין חיה עם אביה העדין, ג'ורג' סרטיטיוד, המנהל עסק של הובלות עם שותף קולני. הסיפור עוסק בקשר שבין האב והבת, הנהנים מחיי היום-יום, מישיבה בכנסייה, מהליכה לבית הספר או לשיעורי הבלט של יום חמישי. האם נמצאת בניו-יורק לרגל עבודתה ולאחר שלוש שנים האב והבת מצטרפים אליה.
קתרינה ואביה במקום העבודה
ברשת מספרים כי על הספר שורה אווירת מסתורין שאיננה נפתרת אך מוסיפה לקסמו של הספר. לא ידוע ממה הציל שותפו של האב את האב ומדוע האב שינה את שמו. נשמע ספר שהייתי שמחה לקרוא.
מקור התמונה

תוספת מאוחרת:
כאן אפשר לקרוא את נאום פרס הנובל של מודיאנו באנגלית, בו הוא מביע את בטחונו בכך שהסופרים של המחר ישמרו את הרציפות של הספרות כפי שעשו זאת הדורות הקודמים מאז הומר.



יום ראשון, 30 בנובמבר 2014

סיפור של מרק טווין?

מי כתב את "סטיבן ג'יררד המסכן"?

רשימה מאת שרה ק. שורץ
כריכה 
כריכה פנימית


30 בנובמבר הוא היום בו נולד מרק טווין הלא הוא סמואל לנגהורן קלמנס.
לכבוד ציון היום ה- 179 להולדתו בחרתי להזכיר ספר (הופיע לראשונה כסיפור קצר) אשר שנים ארוכות יוחס למרק טווין אך כנראה לא נכתב על ידו: סטיבן ג'יררד המסכן.
בשנת 1983 יצא בעם עובד תרגום של גרסה שיצאה ע"י גאלימרד בשנת 1978. הספר אויר ע"י ז'ן מישל ניקולה וזכה בפרס האיורים היפים ביותר ביריד ספרי הילדים בבולוניה, שבאיטליה בשנת 1979. למרות התרגום הנהדר של אברהם יבין כדאי לקרוא את המקור באנגלית של המאה ה- 19.
לסיפור שני חלקים, אשר במקור יש להם שני שמות:
STORY OF POOR LITTLE STEPHEN GIRARD - הסיפור על אודות סטיבן ג'יררד הקטן והמסכן ו- STORY OF ANOTHER GOOD LITTLE BOY - סיפור על אודות ילד קטן טוב אחר.

מקור התמונה
תמונה 2 בספר

הסיפור בקיצור: ילד עני נכנס לבנק ושאל אם זקוקים לילד שיעבוד אצלם. האיש מהבנק אמר שלא, הוא לא צריך. הילד נעלב עד עמקי נשמתו ויצא כשדמעות נגרות על לחייו. בצאתו מן הבנק הרים הילד משהו ממדרגות השיש וטמן אותו בכיס מעילו ה"עלוב אבל מרופט". האיש מהבנק קרא לו ושאל "מה הרמת?" והילד ענה שהרים סיכה. בעקבות זאת התפתחה ביניהם שיחה ותשובותיו של הילד מצאו חן מאוד בעיני האיש מן הבנק והוא עשה את הילד לשותף שלו ונתן לו "את חצי הרווחים ואת כל ההון" ואף השיא לו את בתו. את הסיפור הזה מספר ילד, כפי הנראה סטיבן ג'יררד, אשר הוא עצמו שמע אותו מפי דודו. הוא ממשיך ומספר שבעקבות הסיפור הוא החל לאסוף סיכות ליד אחד הבנקים ותכנן לענות לאיש מהבנק אותן תשובות בתקווה שגם הוא יזכה להיעשות שותף ולהינשא לבתו של האיש מהבנק. לאחר ששה שבועות של ליקוט סיכות האיש מהבנק מסלק את סטיבן ג'יררד בבושת פנים "ואז הסתלקתי והסיכות נשארו אצל הקמצן הזקן. כאלה הם החיים".   
הסיפור התפרסם לראשונה בעיתון  New York Sun ב- 12 באוקטובר 1872, ואפשר לראותו (באיכות ירודה ועל כן לא כדאי לטרוח להתאמץ ולקרוא. יש מקומות נוספים בהם הוא מופיע) כאן באמצע העמודה הראשונה שתוכנה הוא הבא:
JOHN IN PHILADELPHIA
THE AFFECTING STORY OF LITTLE STEPHIE GIRARD.
What Happened when John Tried to be a Good Little Boy -- Looking for Roots -- Mr. Bartlett's Pairs -- History of Philadelphia -- Snipe on Toast, or its Equivalent.
Correspondence of The Sun.

לא חלפו אפילו חודשיים, ב- 5 בדצמבר 1872, הופיע הסיפור ב- The Daily state journal תחת הכותרת Mark Twain on Good Little Boys, ואפשר לראותו בצורה קריאה  כאן בעמודה הראשונה למעלה.
הסיפור פורסם בעוד מספר עיתונים באותו דצמבר 1872 עד אשר ב-30 בו הוא פורסם בעמוד הראשון של העיתון  Commercial Advertiser של ניו יורק. שלושה ימים לאחר פרסום הספור פרסם העיתון את מודעת ההתנצלות הבאה:
2.1.1873  The New York Commercial Advertiser

המודעה ותוכנה לא עזרו והסיפור המשיך להתפרסם תחת שמו של מארק טווין, אשר מצדו לא הכחיש את חיבור הסיפור על ידו.

הסוגה של הסיפור היא סיפור בפני עצמו. זו סאטירה על סיפורים נפוצים במחצית השנייה של המאה ה- 19 על ילדים עניים שהצליחו משום שהמזל האיר להם פנים. במיוחד היה פורה בתחום Horatio Alger שכתב למעלה ממאה סיפורים בסגנון, המדגישים את הדטרמיניזם המעמדי והגנטי ואת הצורך במזל כדי לפרוץ ממעגל העוני; שעל כן טוב עשו ההוצאות שפרסמו את הספר.
גם המאייר ראוי לאזכור, אך הפוסט התארך גם כך.



מאת: שרה ק. שורץ

יום שישי, 28 בנובמבר 2014

יום שבת, 18 באוקטובר 2014

יום העצלן


תמונה מתוך "ספרקי" (2014). לתמונות נוספות מן הספר ראו כאן 
מחר יציינו את יום העצלן (sloth) הבינלאומי בפעם השלישית או הרביעית.

נראה שכל יום בשנה הפך "ליום הָ", תופעה אותה אשאיר לסוציולוגים לנתח. יום העצלן נועד לעורר מודעות לבעל החיים הזה הנמצא בסכנת הכחדה. זו מטרה טובה בעיני אשר גם נותנת לי הזדמנות להציג את העצלן בבלוג, כמובן כפי שהוא מופיע בספרי ילדים.
מספר מילים על העצלן:
סוג: יונק
דיאטה: בעיקר צמחים (herbivore)
ממדים: 58 ס"מ
משקל: 4ק"ג
מעמד: בסכנת הכחדה.

העצלן הוא היונק האטי ביותר על פני כדור הארץ. אורח החיים שלו כה חסר תזוזה עד כי אצות חיות על פרוותו ומעניקות לה גוון ירוק אשר מסייע לעצלן בהסוואה בנוף העצים בהם הוא חי. יש שני מינים של עצלנים, הנבדלים במספר הטפרים הארוכים שברגליהם הקדמיות – יש בעלי שני טפרים ויש בעלי שלושה טפרים.
העצלנים בנויים לחיים על עצים ומבלים את מרבית חייהם בגבהים כשהם תלויים על ענפים ואוחזים בהם בחוזקה באמצעות הטפרים שלהם. הם גם ישנים על העצים – 15-20 שעות ביממה. בלילה הם אוכלים עלים, פירות וניצנים מן הענפים ואלו מספקים להם גם את רוב המים להם הם זקוקים. מה שעושה את העצלנים למותאמים לחיים על עצים גורם לכך שיהיו פגיעים ברדם לקרקע (לעומת זאת הם שחיינים טובים) ולכם הם גם מזדווגים וממליטים על גבי העצים.  
שני מאפיינים נוספים יש לעצלן, חוליה נוספת בצוואר המאפשרת לו לסובב את הראש 270 מעלות וקריאה אופיינית ארוכה המהדהדת ביער בתדר גבוה.


באמצע המאה העשרים אפשר היה למצוא עצלנים רק בספרי מדע לילדים, כלומר ספרים עיוניים ואנציקלופדיות למיניהן. 
(The True Science Library: Deserts, Jungles, Oceans (1963
Paper-Zoo Ellen Raskin 1968

בהמשך הוא חדר גם לסיפורת לילדים באנגלית.  רוב העצלנים בסיפורת מופיעים במילניום הנוכחי חוץ מאשר הספר SLOTH'S BIRTHDAY PARTY by Dianne Redfield Massie. אני מנחשת שלסרט עידן הקרח וסיד העצלן (אחד הגיבורים, 2002) הייתה תרומה כלשהי לעליה בפופולריות של העצלן. 
מקור התמונה: Amazon
סיד העצלן מעידן הקרח - תרם לעליה בפופולריות של העצלנים?

אריק קרל 2007, גב הספר, AMAZON

אריק קרל 2007

אריק קרל (מחבר הזחל הרעב) 2007



Lost Sloth 2013

מקור
מתוך "הארץ" - גלריה

שרה שורץ

 http://news.mongabay.com/2015/0422-widmayer-sloths.html

יום רביעי, 15 באוקטובר 2014

ספרות שונה לראש השנה - חלק ב ואחרון

בתשרי נתן הדקל פרי שחום נחמד; איור של עינת צרפתי 2014

מאת שרה שורץ

לפני כשנה, לקראת חגי תשרי, כתבתי פוסט, "ספרות שונה לראש השנה" על ספרות חגים שנכתבה בישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים. בספרות הזו הושם דגש על הפן של הטבע והחקלאות של החגים יותר מאשר על הפן הדתי ואף במקומו. כדוגמא הבאתי ספרים שעסקו בשנים עשר החודשים ובמאפייניהם. העליתי סברה כי חזרתו של הנושא אצל מספר כותבים עשויה להעיד על השפעה חיצונית. עבוד אגדות עם או סיפורים אחרים בספרות ילדים היא  דבר שכיח[1].

בשנה שחלפה התחקיתי אחר אגדות עַם העוסקות באחים-ירחים.
בחיפושי נתקלתי בשתי גרסאות עיקריות של האגדה: בגרסה אחת מעורבת נערה צעירה וטובה ולה אם ואחות חורגות היורדות לחייה; בגרסה האחרת מופיעות שתי גיסות מבוגרות, אחת עשירה ורעה, השנייה עניה וחביבה. 


איור: ג'ון שלי

בשתי הגרסאות פוגש/ת הקורא/ה את שנים עשר החודשים ומתוודע למאפייניהם.
גם לגבי מוצא הסיפור יש גרסאות שונות, רוסי, סלבי, יווני.
חיפושיי תמו מבחינתי, כאשר הגעתי לספר שנראה לי מוסמך דיו, של ריצ'רד דוקינס, לא הביולוג האבולוציוני, אלא דוקינס אחר. הספר יצא לאור בשנת 1953 כאשר דוקינס הביולוג היה רק בן 12.
פולקלור יווני מודרני, דוקינס 1953

ריצ'רד דוקינס סבור שמדובר באגדה יוונית. אני מביאה כאן את הנוסח שלו לאגדה עם הקדמה (להגדלה יש להקליק על התמונות).



אני מוסיפה גם איורים של עינת צרפתי, להוצאה חדשה לספר שמוקדש כולו לשיר 12 ירחים של הפזמונאית נעמי שמר, כנרת, זמורה ביתן, דביר 2014. ראו אחד בראש הפוסט והנה כריכת הספר ואיור נוסף:
כריכה

באדר עלה ניחוח מן הפרדסים; עינת צרפתי 2014





·         [1]  לדוגמא, ב-2009 הוציאו ב"אחוזת בית" את הספר שתרגמה רינה ליטוין מעשה בדיג ובדג זהב. על כריכת הספר כתוב כי המחבר הוא הסופר הרוסי פושקין. אולם פושקין עבד את סיפור העם הזה אך לא כתב אותו. העיבוד שלו עשה את הסיפור הזה מוכר וחביב ברוסיה. המפוזר מכפר אז"ר של לאה גולדברג מתבסס על יצירה רוסית פרי עטו של סמואיל מרשק; כך ולא כך שלה נכתב על פי סיפור מאת קורניי צ'וקובסקי – ואלו הן דוגמאות בודדות.

יום שלישי, 14 באוקטובר 2014

88 שנים לפו הדוב

מקור התמונה: ידיעות אחרונות, היום

היום מלאו 88 שנים לצאתו לאור של הספר פו הדוב.

הרבה נכתב על הספר. בין הכותבים גם יהודה אטלס באחד משלושת הכרכים של ילדים גדולים – סופרים אהובים לילדים – חייהם ויצירתם. סדרת הספרים הופיעה בשנת 2003 בהוצאת ידיעות אחרונות. תחילתה של הסדרה בטור השבועי "ילד גדול", שעסק בספרות ילדים ואותו כתב אטלס במשך כשמונה שנים במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". רשימות שנכתבו בטור זה הן הגרעין שממנו התפתחה סדרת הספרים "ילדים גדולים". אני מציינת פרטים אלו משום שסרקתי את הטור של אטלס מתאריך 27.9.1991 שעסק בפו הדוב. למרבה הצער הסורק שלי איננו יכול לסרוק דף כה גדול כמו זה של מוסף סוף-שבוע כך שהתוצאה קצת מתסכלת ועל כן אפנה את הקורא/ה לכתבה שכתב יהודה אטלס עבור המגזין מסע אחר ובו ניתן למצוא גם תוכן דומה וגם הנחיות למסע בעקבות פו הדוב. בנוסף סרקתי מספר תמונות מן הגיליון בו מופיעה הכתבה (108 – 9/2000) אשר אינן מופיעות באתר במרשתת.
ידיעות אחרונות 27.9.1991 - להקליק על התמונה להגדלה

ידיעות אחרונות 27.9.1991 - להקליק על התמונה להגדלה


ומספר תמונות מתוך הכתבה במסע אחר גיליון 108 (9/2000) עמודים 30-36:



מסע אחר: היער של פו