יום חמישי, 26 באפריל 2012

אלכסנדר פן וכיפה אדומה


Camille Roqueplan (1803 – 1855), French    כפה אדומה

ביום העצמאות מלאו ארבעים שנים למותו של המשורר אלכסנדר פן.

מה לאלכסנדר פן ולבלוג העוסק בספרי ילדים?

במדור תרבות וספרות של עיתון הארץ  מתאריך 25.4.2012 התפרסמה כתבה של חגית הלפרין שכותרתה, "הקטנים אוהבים אגדות, הגדולים פוחדים לשכוח". הלפרין מתחקה אחר ששה גלגולים של שיר של אלכסנדר פן שמעולם לא פורסם: " במשך למעלה משלושה עשורים, ₋ ₋ ₋ ₋ התנגנו בקרבו של המשורר אלכסנדר פן שורות שיר שבהן ניסה לבטא את געגועיו לילדותו הרחוקה. את השורות האלה עיצב פן בדמות אגדת כיפה אדומה. אגדה זו מסמלת את תור הילדות התמים בארץ רחוקה שאגמיה ירוקים ובנופיה הפסטורליים צומחים עצי התרזה והלבנה. פן לא סיים לכתוב את השיר והטיוטות שלו נמצאו בארכיונו שבמרכז קיפ, אוניברסיטת תל-אביב."

אני מביאה דברים אלו כראיה להשפעתם של ספרי ילדים על עיצוב נפשו של אדם.

צילום כתב היד של הגלגול הראשון של השיר שנכתב ככל הנראה בשנות ה-30























וזהו גלגול נוסף מגלגוליו של השיר (1968) שנכתב לאחר הולדת נכדתו של פן, שנקראה על שמו:         

אגדה

לכל ילדות יש יער משלה



ובכתמי כחול של אור עינייך משאלה:



בל ייגדע                                                                    


עץ האגדה



על סבתא וזאב והילדה



אשר הלכה על פני האדמה



בכיפתה האדומה.







אך, ילדתי, זה סוף כוזב,



כאילו הענישו את הזאב,



הסבתא נטרפה ומתה הכיפה



אבל לאורך כל דרכי משלושת אלה



רק הזאב הוא חי.



וכדי את האמת לחשוף



לו בואי ננסה ונשנה הסוף.



כי לא בהרג החיה הפתרון



ניתן לו, ילדתי, הצ'אנס האחרון.



נוליך אותו אל אגדה נוקבת



ושמה וגר זאב עם כבש.



כי המציאות הזאת, ילדה



הפתרון לבעיית האגדה.




ולסיום, קשור ולא קשור:

קריקטורה של ברוס אריק קפלן, הופיעה בעיתון הארץ

יום שישי, 20 באפריל 2012

יום הספר העולמי וסופרי הילדים הכי מתורגמים


מי הוא/היא סופר/ת הילדים המתורגם/ת ביותר בעולם? לפי אונסק"ו (UNESCO - United Nations Educational, Scientific and Cultural Organization)  זו הסופרת הבריטית איניד בלייטון (1897- 1968) . וכאילו כדי לחזק תוצאה זו, לפני כארבעה חודשים ראו אור בתרגום חדש של דנה אלעזר-הלוי שני הספרים הראשונים של שתי הסדרות האהובות ביותר שכתבה בלייטון, "השביעייה הסודית" ו"החמישייה הסודית" בהוצאת "אחוזת בית", אשר הודיעה כי אחת לחודשיים יראו אור שני ספרים נוספים בסדרה.
עטיפת הספר שיצא באחוזת בית בסוף 2011























ברשימה הכללית של הסופרים המתורגמים ביותר, בלייטון ממוקמת במקום הרביעי כסופרת המתורגמת ביותר בעולם אחרי שקספיר. אונסק"ו אינם מפרידים בין סופרים למבוגרים ובין סופרים לילדים ולנוער ובצדק, כמאמר התשובה המיוחסת בין השאר למארק טווין (ולפחות מצאתי שהיא מיוחסת לסופר נוסף) – כיצד יש לכתוב לילדים? – "כמו למבוגרים אבל טוב יותר!". יתרה מזאת, יש סופרים הכותבים גם למבוגרים וגם לילדים. בישראל סופרים רבים עושים כך וגם ברשימה של אונסק"ו יש כאלו.

סיבה נוספת עשויה להיות נדידתם של ספרים ממדפי המבוגרים אל מדפי הילדים והנוער. כך קרה לספריו של צ'רלס דיקנס, הממוקם בדיוק באמצע הרשימה במקום העשרים וחמש וכך קרה לספריו של ג'ק לונדון, הממוקם במקום העשרים ברשימה.  
סופר הילדים במקום השני, אחרי איניד בלייטון, שמרבים לתרגם את ספריו הוא הנס כריסטיאן אנדרסן; כאן מופיעות שתי כריכות. הראשונה, של אחד התרגומים לעברית: תשע אגדות מתורגמות (כנראה מצרפתית) על ידי יואב אביגור ובעריכת שלמה ניצן. בספר איורים רבים בשחור לבן ובצבעים על גבי עמוד מלא של ז'ן לגרד. בפרוייקט בן יהודה אפשר למצוא אגדות פחות מוכרות של אנדרסן אשר תורגמו על ידי דוד פרישמן. מוזכרות בשמן 33 אגדות, אך רק חלקן נגישות. הכריכה השנייה שייכת לספר בהוצאת פינגווין שיצא לאור ב- 1994 המכיל 47 אגדות. על הכריכה רואים את המכשפה הזקנה מסרקת את שערה של גרדה (מתוך מלכת השלג). אין שם צייר/ת רק שם האוסף (Stapleleton) וגם שם המאייר/ת של הרישומים בתוך הספר אינו מופיע.

9 סיפורים של אנדרסן מאוגדים בספר בהוצאת מזרחי 1964; שם המחבר על הכריכה קטוע במקור

47 סיפורים מאוגדים בספר שיצא בסדרת הקלסיקה של פינגווין ב- 1994


































במקום השלישי והרביעי – האחים גרים, ג'קוב ווילהיים;

צולם במוזיאון הפתוח ביער השחור ב- Gutach גרמניה



















מארק טווין במקום החמישי, אסטריד לינדגרן במקום השישי, ג'ק לונדון – מקום שביעי, צ'רלס דיקנס – שמיני, רודיארד קיפלינג – תשיעי ורואלד דאל במקום עשירי. ככל שיכולתי לראות שאר הסופרים והסופרות ברשימה לא כתבו או אינם כותבים לילדים ולנוער.
כל סופרי הילדים ברשימה הם מערביים, וכך גם רובם המכריע של חמישים הסופרים המתורגמים ביותר שמהם לקוחה הרשימה של הסופרים לילדים, דבר המעורר אי נוחות:  האם אין כותבים ספרי ילדים ביפן? הרשימה של אונסקו מתייחסת ל- 195 המדינות החברות בארגון, אולם מספר זה אינו שונה ממספר המדינות בעולם, כך שאין כאן פער שיכול להסביר את ההפרש. המידע מגיע מנציגי הארצות בארגון, ואולי לא כולם משתפים פעולה או לא טורחים לקבל מידע שלם מכל ההוצאות במדינות שלהם.

אך אם מדובר במידע שלם, אז לכאורה ניתן לומר כי מדובר "בביקוש והיצע", אולם אם אין מתרגמים ספרות שאיננה מערבית, הרי מלכתחילה הציבור המערבי איננו נחשף לספרות זו.

מכל מקום, ב- 23 באפריל 2012 – יום הספר וזכויות היוצרים העולמי - יתקיים דיון על טיבו ותועלתו של איסוף הנתונים הזה. יערכו  גם פעילויות נוספות כמו הקראות פומביות  של קטעים מן היומן של הסופרת והעיתונאית הסורית שמתנגדת לשלטון אסד, סאמר יאצבק. היומן עוסק בחיים תחת האש בסוריה.


יום שישי, 13 באפריל 2012

פורזץ (forsazt) בספרים שאייר יוסי אבולעפיה




פורזץ הוא נייר מודבק על הכריכה הפנימית המחזיק את דפי הספר והכריכה יחדיו. הבעיה עם התרגום המילולי לעברית הוא היותו ביטוי בן שני מילים. הייתי מציעה לקרוא לפורזץ חיזוקית, כמו אותו תכשיר הנמכר בבתי מרקחת מעל הדלפק ואמור לסייע בענייני בריאות. מכיוון שהשם תפוס, אפשר גם אחד מהבאים, סומכת, מאגדת, מבטננת, בִּטְנִיָה. בטניה הכי חביב עלי, למרות שהוא גורם לתחושה של בליטה קמורה וזה ממש לא לעניין במקרה הזה. אולי בִּטְנתנְייר (על משקל כדורגל)?

מספר אירועים קטנים הזכירו לי לאחרונה את  הפורזץ. אחד מהם היה הפורזץ של הספר השני על אודות קרמר החתול, קרמר החתול יוצא אל היער, שצייר יוסי אבולעפיה (כתב מאיר שלו, עם עובד 2012). מצאתי במרשתת מישהו שואל מה הקשר בין האיורים על גבי הבטנתנייר (הוא כמובן לא השתמש במלה בטנתנייר וגם לא בכל מלה אחרת המוזכרת כאן) לבין תוכן הספר.

יש תקופות שבהן הבטנתניירות הן ללא כל איור בספרי ילדים בארץ, גם כשהספר משופע באיורים. למשל העבודות המשותפות המוקדמות יותר של שלו ואבולעפיה כמו גומות החן של זהר (כתר 1985) והטרקטור בארגז החול (עם עובד 1995) הן ללא פורזץ מאויר.

האם הפורזץ יהיה מאויר או לא, תלוי לעיתים במאייר ולעיתים בהוצאה שלה יש פורזץ קבוע, אבל ניתן לומר די בבטחה כי מאז מפנה המאות יש נטייה לאייר את הפורזץ גם בארץ ואני מניחה שיש שיקשרו זאת למלחמת ההישרדות של הספרים כאשר ספרים אלקטרוניים נושפים בעורפם או בעורפם של המו"לים.

אז הנה חלק מן הפורזץ של אבולעפיה לקרמר החתול יוצא אל היער:

ומי קבע שחייב להיות קשר (ראו לעיל). אולי הקשר הוא עצם ההפתעה? - כלומר שאין קשר; אבל כאשר רואים את הפורזץ של הספר הקודם על אודות קרמר, אשר מבחינה עלילתית הוא בעצם השני אפשר לשער השערות נוספות. למשל, על הדו-שיח הפרטי בין המאייר והסופר. אולי אבועפיה אומר לשלו, אני מבין שאתה כבר על כלבים לא תכתוב, אז לפחות אשתעשע לי בלאייר אותם על בטנת הנייר, ותראה את המגוון אולי בכל זאת ?









והנה חלק מן הפורזץ של אבולעפיה לקרמר החתול ישן כל הזמן, ספור ערש לפעוטות
(כתב: מאיר שלו, עם עובד 2010):

מה עושים כל העכברונים האלה על הפורזץ? המחשבה שעולה בראשי היא שאם החתול ישן, העכברים חוגגים, וקרמר ישן כל הזמן... 


פורזץ מקסים מופיע בספר המשתוף של השניים, הצלחת שמתחת (עם עובד 2008). בידי נמצאת הדפסה שביעית משנת 2010. הפורזץ הוא כאילו דף סקיצ'ות משולחנו של המאייר, ואולי לא כאילו? אז הנה:



























לעיתים יוסי אבולעפיה גם כותב וגם מאייר (אפשר לראות הן ספרים כאלה והן שיתופי פעולה באתר המקסים שלו). בספרו כלב חתול ואיש (עם עובד 2009), יש פורזץ עם איור שונה  מקדימה ומאחור. כאן מובא האיור הקדמי:





















הפוסט הזה היה אמור לסרוק פורזצים, אבל הוא "כתב את עצמו" והתמקד באבולעפיה את שלו, אי לכך יהיה לו המשך.

יום שלישי, 10 באפריל 2012

ספרי ילדים מלווים בצילומים בשחור-לבן


מסעי אל ארץ הגמלים
My Voyage to the Land of Camels

מחבר: בנימין גלאיצילומים: בוריס כרמי, מחברות לספרות 1963

תיאור: כריכה קשה, 91 עמודים, צילומים בשחור לבן (חלקם משתרעים על עמוד שלם),  מנוקד


כל מה שרציתם לדעת על גמלים, על ההיסטוריה של ניצולם על ידי בני אדם, על קרוביהם הזואולוגיים, (אלפקות) וקרוביהם בשם [גמל שלמה, גמל נמרי (= ג'ירפה)] בסגנון מיוחד שֶפּה ושם נעשה קצת עמוס.


הנה דוגמא לסגנון אשר גם תאזכר באותה הזדמנות את הקרובים הזואולוגיים של הגמל (להקליק על התמונה):

הספר מלווה בצילומים של בוריס כרמי, אותו המחבר מכנה כרמון, והופך אותו לאחת מן הדמויות בספר, הכתוב בגוף ראשון.

"אך לא איש כְּכַרְמון יסוג אחור. כיון שגמר בלבו לצלם ראש גמל – צלם יצלמנו ולו גם בתוך כד! אדם זה, להוי-נא-ידוע, צלם כבר פילים בקַצַ'וַּמְבָּה, ננסים ביער אוּטוּר...  ספרתי לכם? אם סִפּרתי – סִפּרתי!" (עמוד 27).

ועוד בעמוד 46 בו מוסבר הקשר בין ריגולֶטו והגמל:

מיכל ברושי [חמישים השנים הראשונות, בתוך  ספר המאיירים הגדול, עורכת: נורית שילה-כהן, עם עובד ומוזיאון ישראל 2005, עמ' 18] מציינת כי בעקבות הגעתה לביקור עבודה בישראל  של הצלמת אנה ריבקין-בריק בתחילת שנות השישים ופרסום הספרים מלכת שבא הקטנה והרפתקה במדבר יצאו בישראל שלל ספרים מלווים בצילומי שחור-לבן. למשל, הרפתקה באגם של ס' יזהר שצילם פטר מירום. עוד מידע רב על ספרים מלווים בצילומים בשחור לבן מתקופה זו– כאן.  מבחינת הפורמט והשנה בה יצא לאור בהחלט יתכן שגם מסעי אל ארץ הגמלים משתייך אל הגל הזה. רובם המכריע של הצילומים בספר הוא צילומי גמלים והשימוש בהם, למשל:
בתמונה בספר הגמלים מולכים על ידי אדם, אולם הסורק שלי לא הצליח לכלול אותו. אולם יש גם תמונות בודדות של ילדים:


את העמוד הבא אני מצרפת, משום שיש בו צילום חביב של בוריס כרמי של נאקה מיניקה אך גם משום שניתן לראות בו את אותות החיבור בין טקסט לתמונה. אם מסתכלים היטב רואים מלבן מסביב למילים המהווה את עקבות החיבור של הטקסט לצילום. בפוסט אחר ציינתי שהטכנולוגיות הנוכחיות (באמצעות מחשבים) מאפשרות קשר דינמי בין טקסט לאיור. בדף הבא אפשר לראות עדות לכך שבשנות השישים של המאה העשרים טכניקות כאלו לא היו קיימות.



צילומיו של בוריס כרמי  ליוו ספרי ילדים לאורך תקופה ארוכה:

1944    מסע הפלאים של פלים, מאת שלמה שבא, תל אביב: עם עובד.

  1962  הלו, כאן חיות! , מאת רות בונדי, תל אביב : דבר, תשכ"ב.

1964    הסירה הלבנה, מאת בלהה בן דוד, ירושלים: חמו"ל, תשכ"ד.

1974   חגית ועפר בשמורת החולה, מאת בינה אופק, תל אביב: עופר.

1981   טיול בספארי, כתבה: חיה שנהב, תל אביב: עם עובד, תשמ"א.

1991   ספר הספארי, כתבה: יעל רוזמן, תל אביב: עם עובד, תשנ"א.

עוד אזכיר כאן שיתוף פעולה נוסף מאותה תקופה, של אסתר קל והנס קאופמן (צלם עתונות במקצועו) 1956, לבת (וגם לבן לא יזיק לדעת), תל אביב: טברסקי. ספר הדרכה סיפורי המלווה צילומים המזכירים מאוד את צילומיה של  ריבקין-בריק בסדרת הספרים על ילדים ברחבי העולם במובן הזה שהילדים מצולמים בסביבה המוכרת להם. בחרתי שני צילומים אהובים מתוך הספר, בראשון מופיעה המכולת השכונתית (עמ' 25) שמזכירה כל כך את המכולת של ילדותי. בתמונה השניה רמה משקה את אחותה הקטנה מיכל (עמוד 39) והצלם לוכד את המבט הכֵּן והאינטימי בו מיכל מתבוננת באחותה רמה מעל הכוס דבר שעושה את התמונה לאותנטית, מיוחדת ונוגעת ללב.
שער הספר. טברסקי 1956צילום: הנס קאופמן

צילום של הנס קאופמן עבור לבת 1956 טברסקי


הנס קאופמן עבור לבת של אסתר קל


גם ריבקין-בריק לא פעלה בריק, אך על כך בפוסט נפרד ובבוא היום. מכל מקום הסוגה הזו של ספרי ילדים המלווים בצילומים בשחור לבן מצתה את עצמה בשלב מסוים וכיום דומני שלא ניתן למצוא ספרים מנוקדים חדשים המלווים בצילומים [בכלל וצילומים בשחור לבן בפרט], אלא אם מדובר בספרי הדרכה או ספרי טבע. מעבר לעובדה כי גם בספרים קיימות אופנות דומה שהצילומים כאילוסטרציה לסיפורי ילדים חדלו להוות אטרקציה בעידן המצלמה הדיגיטלית, כאשר כל אחד במערב מצלם, מעלה את צילומיו למחשב, משפץ אותם באמצעות תוכנה חינמית זו או אחרת ומפיץ אותם ברשת. כמובן שצילומים אלו אינם דומים לצילומים אמנותיים וספרי צילום של צלמים ידועים מתפרסמים או מלווים ספרי אמנות ואפילו בישול, אך לא ספרי ילדים.


עוד היבט הקשור בקודם: המימרה "תמונה שווה 1000 מילים" עדיין תקפה בהקשרים כמו עיתונאות, אולם בעולם המודרני כבר ברור שתמונות אינן אובייקטיביות, ולאו דווקא בשל היכולת לעבד אותן. הבחירות שעושה הצלם (אובייקט הצילום, המקום, טכניקה) ויחד אתן ההתעלמות מכל  נושאי וזוויות הצילום האחרים שהופכים את צילומיו למעניינים,  שונים  ומיוחדים, מניה וביה הופכים אותם ללא אובייקטיביים במובן של האמירה (פוליטית) שיש בהם מעבר לאסתטיות. תאמרו מה פוליטי למשל בצילום דיונת חול אל מול שמים יוקדים כולל תלתלי החול שהרוח יצרה על גבה (והשקט האינסופי)? ובכן, בצילום כזה יש אמירה שלהוד הטבע יש מקום משל עצמו ובזכות עצמו ואולי משהו על צניעות. מכל מקום, בעידן הנוכחי, כאשר אנו חשופים לצילומים מכל כיוון, כולל שלטי חוצות, ההופעה של צילומים בספר ילדים אולי לא תהיה לה אותה השפעה מרגשת כמו בישראל של שנות החמישים והשישים; אולם מי ידע נפשם של ילד וילדה רכים בשנים, שנות הספיגה וההתפעמות?