אליעזר שמאלי והציפורים החורפות

הפוסט הזה התחיל מכך שרציתי להכין מחווה לספר יפה את, ארצנו, שאותו קבלתי מחברתי ר"ב.

צילום של שלפ עודד יפה; הכיכר נמצאת בתל אביב

הספר שמחברו הוא אליעזר שמאלי ואייר אותו צבי לבני יצא לאור בסוף שנות החמישים.
אולם לבסוף נסחפתי אחר שם המחבר השזור במידה כלשהי בילדותי, ואת המחווה אותיר להזדמנות אחרת.

בתמונה משמאל - אליעזר שמאלי

הפרטים שאינם כתובים בדף הויקיפדיה המוקדש לאליעזר שמאלי ואליו מפנה הקישור, הם שבשנות השישים שמאלי ורעייתו התגוררו במושבה הדר-רמתיים ברחוב יהושע בן גמלא [ בן גמלא נחשב למייסד בתי הספר בתקופת חז"ל וברחוב על שמו הוקם בית הספר הראשון בהדר רמתיים]. ואם זכרוני אינו מטעה אותי הוא הועסק אז כמפקח מטעם משרד החינוך. באותה תקופה כולנו נדרשנו לקרוא את ספרו על אודות אלכסנדר זייד אנשי בראשית, אשר השנה מלאו 80 לצאתו לאור, ואף לכתוב עליו ביומן הקריאה שלנו (מן הסתם זה היה הדו"ח היחיד באותה שנה שמישהו כתב). אני כתבתי את הדו"ח פעמיים, פעם עבורי ופעם ביומן הקריאה של חברתי דאז נ' תמורת הבטחה לצרפני לקבוצה שלה. מעמדה החברתי של נ' היה טוב משלי. קבוצה הייתה כמו מועדון חברתי...ובכן, כולם יודעים מהן קבוצות בחטיבת הביניים המוקדמת (אז זה היה בי"ס יסודי, כי עדיין לא היו חטיבות ביניים, ורובנו למדנו יחדיו עוד מגן הילדים). נ' אכן קיימה את הבטחתה ויתרה מזאת, הקשר שרד נסיעה שלה לארה"ב בשליחות עם המשפחה [בזכות הגרפומניה שלי וההתרגשות מקבלת מכתבים בדואר] וחזרה, אבל ברבות הימים נגוז.

אחי, הצעיר ממני כמעט בשלוש שנים, לא נמלט מן המשימה וגם הוא, בהגיעו לגיל המיועד, נדרש לקרוא את אנשי בראשית ולדווח. שנינו אהבנו לקרוא, אבל כיצד כותבים "יומן קריאה", לא אנחנו ולא רוב חברנו/עמיתנו ידענו, וכך הסתפקנו במסירת העלילה מי באריכות ומי בקיצור. ישב לו אחי האהוב וכתב וכתב עד שקצרה רוחו וחתם במשפט האלמותי (בזכרון המשפחתי) "ובסוף הוא מת". כאשר אני מזכירה לו את אותו דו"ח הוא נזכר דווקא בניסיון הגנבה של הפסל של אלכסנדר זייד, כך שאולי ברבות הימים הסיפור  יקבל רובד נוסף.

רעייתו של שמאלי לימדה עברית לעולים חדשים ולפחות חדשים. שיעורי הבית היו לקרוא את העיתון למתחיל. אני מצרפת תמונת סיום שנה של קבוצה שלמדה בהדר-רמתיים  אך אינני יודעת להצביע עליה בקרב המצולמים, רק לומר שהיא נמצאת שם (אם מישהו מהקוראים יודע, אשמח לשמוע).

תמונת סיום שנה של הכתה לעברית של גב' שמאלי, רעייתו של אליעזר. הדר-רמתיים, שנות השישים

מקור התמונה

עיקר חנו של הספר יפה את, ארצנו, המוזכר לעיל, עבורי כאדם מבוגר הוא 22 לוחות הציור הגדולים, אשר רובם המכריע מתארים זוגות של צמח ובעל חיים, כלנית וחילזון, זית ואדם החזה, אקליפטוס וירגזי, צבי וארן, אך דגים וגמל מופיעים ללא בני זוג מעולם הצומח. הלוחות מלווים בסיפורים על אודות המתוארים בהם. מרבית הסיפורים נטורליסטים וחביבים, למשל על בעל חיים מאותו מין שנמצא בשדה והושב לאמו וכדומה; אחרים טלאולוגיים, כמו הסיפור על הרקפת שצמחה היכן שילדה רועה, יתומה ויפיפייה מתה מקור.

איור של צבי לבני לספר יפה את, ארצנו מאת אליעזר שמאלי

כפי שמוזכר בערך אליעזר שמאלי בויקיפדיה (ראו לעיל), יש לשמאלי ספר על עופות. מיד אביא מספר דפים מספרו צפרי-החרף בארץ: מסעיהן וחייהן אשר יצא במסדה בשנת 1945.

העותק שבידי הוענק למישהי שאינני מכירה ביום הולדתה העשירי בשנת 1947, שנתיים לאחר צאתו של הספר לאור. אותה ילדה צריכה להיות היום בת 76. והספר מיועד אכן לילדים מגיל עשר ואילך אך נעים מאוד לקריאה גם למבוגרים. פה ושם ניתן למצוא בספר פרטים אוטוביוגרפיים אשר גם תורמים לנעימות על ידי אינטימיות (למשל, המסע לרוסיטן בו הקים תִּינֶמַן בשנת 1901 מצפה ציפורים). הספר איננו צבעוני כמו יפה את, ארצנו ואת ההסבר לכך אפשר למצוא בהקדמה (עמוד 4): "עבודתנו זאת נדפסת בימי חרום...". ראו פסקה מצולמת. למטה ננסה להגשים עבור המחבר את רמת התמונות כפי שאולי ראה אותה בעיני רוחו, לגבי שתי ציפורים.



הקדמה

הקדמה - המשך

 חלקו הראשון של הספר מתאר את תולדות המחקר של נדידת הציפורים, על ראשוני מטביעי-הציפורים וכן פרק הכולל טבלאות על צפרים החורפות בישראל.

חלקו השני של מוקדש לתיאורים פרטניים של העופות החורפים. לכל עוף מוקדשים שניים עד שלושה עמודים ורק לחסידות המוזכרות בהקדמה כמי שהמחקר הנערך עליהן הוא בעיצומו מוקדשים 13 עמודים תמימים (134-146).

בזבוז אירופי. צילום: ליאור כסלו; תצפית לעולם הטבע

זהבן מחלל. צילום: יובל דקס מתוך דף הפייסבוק של אגמון החולה