מנגינה כחולה עם תלתלים

החלום שומר השינה



כריכת הספר, הוצאת עם עובד 2012; הסיפור הומחז

אין מי שלא התנסה בחלום שומר השינה. הכללה זו יכולה להאמר מבלי להסתכן יתר על המידה (ודוגמאות מפריכות נסביר בכך שלא תמיד זוכרים את החלומות. זאת כמובן בדיחה על חשבון הסבריות יתר). 

נניח שצריך לתקן אצלי בבית תיקון רציני ואני צריכה להכין את הבית לקראת בואה של הטכנאית מחר בשמונה בבוקר, לפנות דברים, לכסות דברים אחרים. אבל אתמול בערב הייתי עייפה ורצוצה והבטחתי לעצמי שבבוקר מיד עם השכמתי, כשאהיה רעננה ולא עייפה אעשה זאת. ועכשיו אני חולמת שאני שקועה בשיחה עם טכנאי כלשהו ומבררת אתו בכל מיני פרטים שלחלקם אין כל אחיזה במציאות; או אולי אני אני חולמת שאני גוררת חפצים כבדים מכאן לכאן, אז גם אם החלום לא הכי נינוח הרי "הרווחתי" עוד זמן שינה משום שאני עוסקת בחלום במה שהייתי צריכה לעסוק כשאתעורר. יש שיגידו שמוחי מנסה להעיר אותי, בהתאם למה שהבטחתי לעצמי טרם לכתי לישון אתמול בלילה. הספר מנגינה כְּחֻלָּה עם תלתלים של אלדד כהן (איורים דיויד הול, הוצאת עם עובד 2012) הולך על הגרסה הראשונה, אלא שהחלום אינו ארצי כמו זה המתואר כאן וניתן להבין שמקורו מכך שהמנגינה שמשכיבה את הילד לישון לא הגיעה הפעם. או ליתר דיוק הגיעה לכהרף עין ונעלמה. "זה סיפור על ילד בכיתה אלף. או בית. ואולי בגן. שיום אחד הלך לישון ולא נרדם.. " - כך מתחיל הספר.

מתוך דף הפייסבוק של עם עובד איור של דיויד הול

ובכן, הילד, שאת שמו איננו יודעים, ואת גילו רק בערך, יוצא ממיטתו וביתו בחשכת ליל כדי לחפש אותה. יחד אתו המנגינה מתגלה לנו בהדרגה, כל מפגש מקרב את הילד אל המנגינה ואל מנגינות אחרות יפות לא פחות. הילד שיצא לכאורה ממטתו מוצא עד מהרה את עצמו יושב על נגן רחוב ישן. הנגן נבהל, הילד נבהל אך הילד מסביר שהוא יצא לחפש את המנגינה הכחלה עם התלתלים. נגן הרחוב מנגן בכינורו אך לא את המנגינה המבוקשת.

מתוך דף הפייסבוק של עם עובד איור דיויד הול

אשה עם תוף מרים מצטרפת אל השניים ומציעה לגשת אל ביתהּ של השרה למנגינות נעלמות, שגרה בבית "עם גג עגול, חלון כחול/ שתי צפרים מימין ומשמאל/ פעמון זהב גדול/ודלת יפה בצורת מפתח סול". השרה שתמיד נחלצת לעזרת ילדים בצרה מוחאת כפיים, מניפה ידיים והבית מתמלא מנגינות בשלל צבעים וצורות, ובכל זאת הילד לא מוצא ביניהם את המנגינה שלו. זה נתן לשרה רעיון והיא פתחה את הדלת בקצה המסדרון. היא הובילה את כולם לחוף הים ושם מצא הילד את מנגינתו. כלם כמובן שמחו אתו והילד הרגיש שהוא יכול לעצום עיניים ולישון.

דיויד הול אייר את הספר כך שגווני הכחול-תכול-סגול זורמים בין הדפים כמו זרימת מנגינה, ונוסכים נופך חלומי על הספר. גם בטנת הנייר היא בכחול עמוק יפיפה המקרין על שאר העמודים. הגוון ובני הבנים של הגוון הזה מתאימים גם מן הבחינה שהאירועים "מתרחשים" בלילה, כשכל שקט וכולם ישנים. וכל זה מבלי להזכיר את הדמויות המאכלסות את הספר: זמר הרחוב מעורר חיבה רבה והשרה למנגינות נעלמות מזכירה קצת את אורה נמיר ז"ל.

הסיפור הומחז, עוד לפני שיצא לאור כספר, במסגרת פליי ביי דה בוק שהוא מיזם של סדנאות הבמה:



השרה למנגינות נעלמות - איור של דיויד הול