יום המשפחה

כיצד אמנים רואים משפחות

רשימה מאת שרה שורץ

כריכת הספר:  אבטיח של כרמן לומס גרזה

מן העיתונים למדתי שהיום חל יום המשפחה ומיד נזכרתי בספר כיצד אמנים רואים משפחות (How artists see families) מתוך הסדרה הנהדרת בעיני How artists see  של קולין קרול (Colleen Carroll).  

מתכונת הספרים בסדרה

לכל הספרים בסדרה מתכונת דומה. קולין קרול מביאה תמונות של אמנים ואמניות על עמוד מלא בהתאם לנושא בו הספר עוסק ולפחות תמונה אחת של תקריב על פרט מן התמונה. היא מסבירה, לא באריכות, כיצד הצייר או הציירת מוציאים לפועל את רעיונותיהם ומפנה שאלות אל הילדות והילדים (יודגם באמצעות הספר הנדון כאן). בעמודים האחרונים מופיעות הערות כלליות להורים ולמורים (שני עמודים); תולדות חיים של האמנים והאמניות המוזכרים בספר (חמישה עמודים); הצעות לקריאה נוספת (שני עמודים); והיכן ניתן לראות את היצירות המוזכרות בספר – בעיקר מוזיאונים ומעט מאוד אתרי אינטרנט. אולי במהדורות חדשות יותר מספר האתרים גדול יותר אבל מה הטעם? מי מעתיק את הכתובות מספר למחשב? ועל כן באתר של המחברת אפשר למצוא רשימה של מגוון קישורים.

על הספר

הספר מחולק לאופן בו אמניות ואמנים רואים אימהות, אבות, אחיות ואחים ועל ידי הפָּרְקָנּוּת הוא נמנע מהתמודדות ישירה עם השאלה מה הוא התא המשפחתי: האם התא הזה הוא התא המסורתי הכולל אימא, אבא וילדים, או שיכולים להיות הרכבים אחרים? אולם בכל זאת מוצגות תמונות של משפחות שלמות גם אם לעיתים זה לא שמן. 

ון גוך 1890 צעדים ראשונים (לחיצה על התמונות מאפשרת הגדלה שלהן)

הציור צעדים ראשונים (First Steps) של ון גוך (1890) מתאר משפחה צעירה, אימא, אבא ותינוקת העושה את צעדיה הראשונים (עמוד 13). קולין קרול בחרה בתמונה זו להציג את הנושא אבא כאחת מתוך ארבע תמונות. רק בתמונה אחת בנושא מופיעים אב ובנו (שעור הבנג'ו, הנרי אוסווה טנר); בכל שאר שלוש התמונות מופיעים האבות בחיק משפחותיהם, כמו בתמונה של ון גוך וכמו בתמונה שעל הכריכה [אבטיח של כרמן לומס גרזה (Carmen Lomas Garza born 1948) ראו תמונה ראשונה למעלה].

קולין קרול כותבת בעדינות לקוראיה הצעירים כי "התמונה לוכדת את הרגע המרגש בו תינוקת עושה את צעדיה הראשונים. האם תומכת בתינוקת בעוד שהאב מחכה במרחק מה ממנה. התינוקת משקפת את תנועתו של אביה ומותחת את ידיה כלפי ידיו הפרושות. בקרוב האם תשחרר את התינוקת ותאפשר לה ללכת בכוחות עצמה". וכאן מפנה המחברת שאלות אל הקוראים והקוראות הצעירים: האם אתם חושבים שהתינוקת תצליח לעבור את כל הדרך עד אביה? מה לדעתכם כל אחד מההורים מרגיש ברגע זה?

 משיכות מכחול עבות (פרט מתוך הציור של ון גוך 1890 צעדים ראשונים)

ועוד היא כותבת קצת על טכניקת הציור בלווי קטע מוגדל של פרט מן התמונה: "האמן משתמש במשיכות מכחול עבות המתפתלות ומתנועעות על פני כל התמונה. כיצד משיכות המכחול עוזרות לכם לחוש בהתרגשות שבאירוע?" – כאן אני מסתייגת קמעה מן השאלה, שכן ברבים מציוריו של ון גוך מופיעות משיכות המכחול העבות המתפתלות ועל כן, דומה שזה היה סגנונו הנסער הקבוע יותר מאשר ההתרגשות העדינה המאפיינת רגע משפחתי כזה.

Marisol: The Family

ובכל זאת, קולין קרול, עושה מהלך די נועז, כאשר בנושא הראשון בספר, נושא האם  (mother) היא כוללת את אחת מיצירותיו של מריסול (Marisol נולד ב- 1930 בפריז להורים מוונצואלה. עבר לניו יורק ולמד אמנות) שנקראת המשפחה (The Family) וכוללת רק אם וארבעה ילדים (עמוד 8). כאן מתחילה קולין קרול את התייחסותה ליצירה מן החומרים דווקא ואומרת: "לא כל האמנים משתמשים בחומרים מסורתיים כמו צבע וחמר.  העבודה ה- mixed-media של מריסול עשויה ממגוון חומרים, חלקם צפויים כמו עץ, וחלקם מפתיעים" והיא פונה בשאלה אל הקוראים: כמה חומרים אתם מוצאים? [אני: בנוסף לאלו שהוזכרו? החומרים מהם עשויות הנעליים וידית הדלת (מה שהם לא יהיו)?]. וכן, היא מפנה את תשומת הלב להדפס הדקורטיבי שעל הדלת ושואלת שוב את הקוראים מה הם חושבים שהוא אמור להיות (עמוד 9).

ההדפס שעל הדלת (פרט)

התינוק (פרט)

ועוד מוסיפה המחברת כי "בפורטרט של האימא וארבעת הילדים שלה, חברי המשפחה ניצבים זה לצד זה. לכולם ארשת פנים רצינית חוץ מאשר לאחות הבכורה, המראה רמז של חיוך." ליד הגדלה של התינוק, מפנה המחברת את תשומת הלב לכך שהוא נראה שונה מאחרים משום שהוא מפוסל מעץ, בעוד שאחרים מצוירים. הפיסול מקנה לו מראה תפוח כמו שנראות פנים של תינוקות והיא מסיימת בשאלה: אלו עוד חלקים תלת ממדיים אפשר למצוא (ביצירה)?

אנרי מטיס. משפחתו של האמן

Sofonisba Anguissola: שלוש אחיות משחקות שחמט

את התמונה משפחתו של האמן של אנרי מַטיס (1869 – 1954) מביאה קולין קרול במסגרת הנושא אחים (עמוד 28). היא מבקשת מן הקוראים להשוות את האחים המשחקים בדמקה לשלוש האחיות המשחקות שחמט (עמוד 22, בנושא אחיות כמובן) של Sofonisba Anguissola (1532 – 1625 אחת מהציירות הבודדות בתקופה) ושואלת מי לדעתם נהנה יותר. שימו לב שבשתי התמונות, האחיות והאחיות נמצאים במחיצת נשים; כך ראו בעבר את חלוקת התפקידים המסורתית. יתכן שהמלווה של הילדות המשחקות בשחמט כלל איננה אִמַן (לפי לבושה הפשוט משלהן) וגם בתמונה של מטיס, האישה הלבושה בשחור היא כנראה מעובדות הבית.

קרול מציינת שבגדי האחים אדומים, כנראה כדי לבלוט על רקע ההדפסים הרבים שבציור ומפנה את הקוראים לבדוק איזה מן הציירים בספר משתמש בהדפסים באופן דומה. ואכן יש אחדים, אחד מהם הוא אולי ההדפס הדקורטיבי בעבודתו של מריסול שהוזכר לעיל, אך דומה שמטיס הוא הצבעוני שבהם.

כיצד אמנים רואים משפחות How artists see families, קולין קרול (Colleen Carroll) 1997/2000 Abbeville Kids כריכה קשה, 48 עמודים, 32 תמונות. הספרים כתובים באנגלית ואינני חושבת שתורגמו לעברית. מתאימים לגילאים 5-9.

התינוק הזה

מאת שרה ק. שורץ

התמונה מאתר ההוצאה

אלה הולכת לישון אחרי שקוראים לה שני ספרים; גם כאשר היא ישנה אצל סבתא וסבא. בפעם הקודמת (שהיא ישנה אצל סבתא וסבא) היא באה בשליחות אמהּ ובקשה ספר שהן "עדיין לא קראו". הפעם סבתא, שזו אני, הכינה שני ספרי ילדים ליד מיטתן מראש, האחד, כבר הוזכר בבלוג, "חיית המחמד המושלמת" והאחר "התינוק הזה" [מאת אמנדה בנג'מין, איורים: דניאלה בייגל, תרגמה: דינה מילאנו. עריכה: חנן אלשטיין, הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2010].

כאשר התעניינתי בבוקר אצל האם, בתי, כיצד קבלה הקטנה את הספרים, הסתבר שהראשון התקבל באהדה ואילו השני, התינוק הזה, נדחה על הסף והילדונת רצתה ללכת לחפש ספר אחר, שהרי בביתה היא זו שברוב המקרים בוחרת את הספרים לקריאה.

בחרתי בספר התינוק הזה משום שבקרוב אלה תהפך לאחות והנושא מעסיק אותה. לעיתים היא הולכת ומלטפת את הבטן שלה וכאשר שואלים אותה את מה היא מלטפת, היא משיבה, "את התינוקות שלי". ספרים עשויים להיות דרך טובה לגעת. אבל הילדה סירבה כאומרת  "לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ..." [– הביטוי שמקורו בקהלת פרק ג הוא פתיח לסדרה ארוכה של דוגמאות כמו "עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק" ויש המפרשים את הדברים כדטרמיניזם, זו איננה כוונתי כאן].

כאשר הספר הוצע לאלה ביום אחר היא שוב דחתה את ההצעה. הפעם היא נשאלה לגבי הסיבה לסרובה. "בגלל התינוק" היא אמרה ישירות. 

בסופו של דבר אלה התאהבה בספר; הגיעו הדברים לידי כך שהוריה הותשו ממספר ההקראות החוזרות ונשנות שלו. במיוחד אוהבת אלה את כפולת העמודים עליה פרוס לועו הפעור של דוב - זהו המקום בו סופי האחות אחוזת רגשי אשם מדמיינת שדוב בלע את אחיה ג'ק. אבל אני מקדימה את המאוחר.

אלה מראה את התמונה האהובה עליה בספר "התינוק הזה"

הספר התינוק הזה עוסק באחד הנושאים הוותיקים בתרבות, יחסי אחים. הנושא מוגש בחן רב הן מבחינת התוכן והן מבחינת האיורים, המתיילדים בכוונה אך מוקפדים ביותר.

לסופי יש אח קטן, ג'ק, אשר לא מניח לה ו"לא נותן לה פרטיות" להרגשתה.

מקור

היא קוראת לו "התינוק הזה" ולא בשמו הפרטי. לומר שג'ק הקטן אוהב אותה בכל נימי נפשו? ובכן, בעצם כן, בדרכם של תינוקות – אחותו היא חלק מרתק ובלתי נפרד מעולמו, היא מבוגרת ממנו אך לא מבוגרת מדי, היא עושה דברים כיפיים. אך סופי, שאת גילהּ איננו יודעים, אך על פי מספר הנרות על עוגת יום ההולדת היא לכל היותר בת שש, ואולי רק בת חמש, אם לוקחים בחשבון נר אחד לשנה הבאה, איננה יכולה לדעת מה חש אחיה. איש איננו יודע מה בדיוק חש זולתו - ועל כן כה רבות אי ההבנות בין בני אדם - לא רק ילדים קטנים. (ובינינו, גם לאוהבים, יש להציב גבולות ועל כן לא טוב כל כך לגדול ללא אחים בכלל).

בעת המוּלת ההכנות ליום ההולדת של סופי, מבקשת אמהּ "תסתכלי לרגע על ג'ק", וסופי מסתכלת. היא מסתכלת כאשר ג'ק יוצא מבעד לדלת הפתוחה, כאשר הוא גולש במדרגות, וכאשר הוא הולך ונעלם לאורך הדשא היא לא הולכת אחריו.

אחרי זמן קצר ושקט בבית, האחריות משלחת בה אי שקט והיא תוהה על מעשיו של אחיה. סופי יוצאת לחצר הענקית, מנקודת מבט של ילדים, והמגודרת (המאיירת דאגה לכך שהדרמה תישאר מוגנת, ועדיין זו דרמה) ואחיה לא נראה לעין.

"התינוק הזה, התינוק הזה" היא קוראת ואין תשובה. היא נמלכת בדעתה וקוראת "קו קו! קו קו!" ואז מפאתי החצר הרחוקים מבין השיחים היא שומעת "קו קו" קטן. היא אצה רצה לשם, מסיטה את הענפים ומוצאת את ג'ק אשר מגיש לה זחל.

"ואף על פי שהיה גדול וכבד,

היא הרימה אותו על הידיים

והחזירה אותו הביתה –

למקום אליו הוא שייך."

עד מחר, אז תהיה לה הזדמנות לכעוס עליו פעם נוספת, ולחבק אותו שוב.

הן המחברת של הספר והן המאיירת חיות בישראל. עוד ספר ישראלי הוא כמובן "אחלה אח", אחד משיתופי הפעולה המוצלחים של המחבר יונתן יבין והמאייר הנפלא גלעד סופר. בינתיים גלעד סופר החל לאייר את הספרים שהוא עצמו כותב.
גם הספר "במזל דב" של מקס קורנל [מחבר ומאייר; מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ; כנרת 2011] עוסק בנושא אך בדרך סמוייה, מבלי להזכיר תינוק או אח.

ספר ילדים של פטריק מודיאנו

ספר ילדים של חתן פרס נובל לספרות 2014

כתבה: שרה ק. שורץ

Catherine Certitude

by Patrick Modiano

illustrated by Jean-Jacques Sempe

מחר, עשרה בדצמבר, יקבל הסופר פטריק מודיאנו הצרפתי את פרס הנובל, שעל זכייתו בו הוא ובאי העולם כבר יודעים מזה זמן מה. באחת מן הידיעות על האיש, בעיתון או ברדיו, צדה עיני או אוזני בדל של מידע על ספר ילדים שהאיש כתב. סקרנותי התעוררה, חיפשתי מידע (טוב שיש מרשתת) ואף הכנתי תיקייה של תמונות ואחר כך שכחתי מכל העניין. וחבל, כי עכשיו כאשר הנושא שוב הוצף בתקשורת, חזרתי אל הנושא וממה שלמדתי אני מצטערת שלא הזמנתי את הספר (בתרגומו לאנגלית).  בונוס נוסף, האיורים נעשו בידי ז’אן־ז’אק סמפה. סמפה הוא קריקטוריסט צרפתי מפורסם, אשר איוריו הופיעו גם על שערי - The New Yorker. בארץ מכירים את איוריו מסדרת הספרים ניקולא הקטן וכן מן הספר סיפורו של מר זומר של פיטר זיסקינד.

אז הנה תקציר על פי מספר מקורות, אשר מעורר בי רצון רב ביותר להשיג את הספר עכשיו:

קתרינה סרטיטיוד היא רקדנית בלט המתגוררת בניו יורק ומנהלת בית ספר לבלט יחד עם בתה. למראה אחת התלמידות שלה, ילדונת ממושקפת המזכירה לה את עצמה היא שוקעת בזיכרונות על ילדותה ברובע העשירי בפריז. קתרין חיה עם אביה העדין, ג'ורג' סרטיטיוד, המנהל עסק של הובלות עם שותף קולני. הסיפור עוסק בקשר שבין האב והבת, הנהנים מחיי היום-יום, מישיבה בכנסייה, מהליכה לבית הספר או לשיעורי הבלט של יום חמישי. האם נמצאת בניו-יורק לרגל עבודתה ולאחר שלוש שנים האב והבת מצטרפים אליה.

קתרינה ואביה במקום העבודה

ברשת מספרים כי על הספר שורה אווירת מסתורין שאיננה נפתרת אך מוסיפה לקסמו של הספר. לא ידוע ממה הציל שותפו של האב את האב ומדוע האב שינה את שמו. נשמע ספר שהייתי שמחה לקרוא.

מקור התמונה

תוספת מאוחרת:
כאן אפשר לקרוא את נאום פרס הנובל של מודיאנו באנגלית, בו הוא מביע את בטחונו בכך שהסופרים של המחר ישמרו את הרציפות של הספרות כפי שעשו זאת הדורות הקודמים מאז הומר.

שִבְעָה אַכְלָנִים מְשֻנִּים: פרשנות איורית מעצימה

יום האם

שִבְעָה אַכְלָנִים מְשֻנִּים מרי אן הוברמן, אירה מרלה פרייזי, תרגמה רימונה די-נור, הד ארצי שבא 1997/1998

הנה ספר, שהאיורים שבו אפשרו לי לשים לב לכך שאפשרית פרשנות לטקסט שלו, שאתה אני יכולה לחיות. דומה שהאיורים של מרלה פרייזי (Marla Frazee) מספרים בקול את מה שהמחברת, מרי אן הוברמן (Mary Ann Hoberrman) רומזת אליו.

הספר הוא רכישה חדשה שלי למרות שהוא איננו חדש גם בתרגומו לעברית.

חלק א - הסיפור

לולא האיורים שגרמו לי להתעמק מעט יותר בספר, הרי מקריאה ראשונה נדמה שמדובר בסיפור מחורז בעל תבנית סטריאוטיפית למדי על אודות אם וַלְדנית שטורחת למען ילדיה מבלי להתאונן, אולי קצת...

"היה היתה פעם אם נהדרת, טובה, מסורה, חרוצה, ומוכשרת"

ואלה מנסים לגמול לה ביום הולדתה ולבסוף מפתיעים גם את עצמם.

אנו יודעים את שמה של האם ואת שמם של כל אחד משבעת ילדיה (טוב שהמתרגמת שהחליטה לעברת את השמות קראה לה "עליזה" ולא חנה. במקור שמה Mrs. Peters, יחי הבדלי התרבות!), אבל האב אינו נזכר בסיפור אלא בריבוי של המלה "הורים" וגם זאת רק פעם אחת.

האם הזאת, לא רק שאיננה עושה עניין מגחמות האכילה של ילדיה, אלא היא גם טורחת להכין להם את הדברים שכל אחד אוהב, וכל אחד אוהב משהו אחר. אולם על פי הסיפור הכנת האוכל הולכת ונעשה קשה ומתישה ככל שמספר הילדים גדל: היא טורחת שהחלב יהיה במידת החום המדויקת עבור בנה הבכור – לא חם מדי ולא קר מדי (דבר המזכיר לי כיצד אמי הייתה חוזרת ומסננת לי את החלב בחורף כדי שלא תישאר ולו פיסת קרום אחת. בקיץ שתיתי את החלב קר ולא הייתה בעיה של קרום); שבדיסה של דרור לא יהיו גושים; סוחטת לימונים כדי לספק לימונדה טריה למיטל, מקלפת תפוחים ומרסקת, אופה לחם טרי...כל אחד ומאווייו, אין חפיפה.

אז האמא הזאת, חצי מעֻלפֶת

שתי ביצים ומחבת מיד היא שולֶפֶת

לעצמה מחיֶּכֶת חיוך אין אונים:

טוב, כבר יש לי שבעה אכלנים מְשֻנִּים

והאם המצב משתפר בחלוף השנים כאשר הילדים גדלים? – כלל וכלל לא, הכמויות שעליה להכין רק הולכות וגדלות:

דיְסה בלי גושים – בכמויות!

לחם טרי – עוד ועוד תבניות!

בקבוקים של חלב, שקי לימונים –

לאותם שבעה אכלנים משֻנִּים.

המחברת מעניקה לסיפור מבנה קלאסי של מתח עולה ונבנה אשר ידרוש פתרון או שינוי או התרה

ואמא עליזה, עוד רגע צונחת.

"איך הזמן עובר," היא נאנחת.

ואז, לפתע פתאום, גלתה:

מחר הוא יום הולדתה!

"נו, טוב," לחשה בשקט, "אז מה?"

וכך, מותשת, נרדמה.

בל נשכח שמדובר בספר לילדים ולפתרון האפשרי יש מגבלות ועכבות. יום ההולדת של האם מזמן את האפשרות להתרה של המצב שהמשפחה נקלעה אליו. לילדים יש תכנית:

ברגע שרק תתעורר משנתה

הם יגישו לאמא ישר למטה

ארוחת יום הולדת מכל הדברים

שהם בעצם כל כך מכירים

בסופו של דבר "הדברים שהם בעצם כל כך מכירים" התערבבו זה עם זה ונוצרה עוגת פלאים בעלת ניחוחות משגעים וכאשר האם כבתה את הנרות היא

לחשה

משאלה (סודית) שבן יום התממשה.

ומאז עד היום התממשו חייה

של אמא עליזה (ושל אכלניה).

מאז – ביום חל או חג או שבת –

אוכלים כלם מאכל אחד:

קל הכנה, מהיר, מידי,

המתכון – כידוע – הוא סוד משפחתי.

כל אחד בתורו מערבב ומוסיף,

שוטף או קולף, מוזג או מקציף.

...

ההדגשות בציטוטים הן שלי.

חלק ב – האיורים

קשה לומר אלו מן האיורים גרמו לי לחזור ולקרוא את הסיפור קריאה מוקפדת יותר, אבל הם אכן ספרו לי סיפור שונה מאוד ממה שהבנתי בקריאה הראשונה: כן, שבעה ילדים, כן, הרבה מאוד עבודה סביבם, אבל האב נוכח עד מאוד (ועדיין מופיע בסיפור רק דרך "נסתר רבים"). כבר בשער הפנימי מציגה המאיירת את ההורים כמי שבנו את ביתם יחדיו ובמו ידיהם, דהיינו הם "צוות".

סגנון הלבוש של האם רחוק מלהיות זה של שנות החמישים והשישים במאה העשרים בספרי ילדים. היא איננה מדדה ברחבי הבית על נעלי עקב בשמלה צרת מותן, לא, היא נועלת נעלי ספורט אדומות "מגניבות" (אולסטאר) או נעליים נוחות אחרות. היא לבושה ונראית קצת כמו טום-בוי ומראה פניה מזכיר את קלמנטַיין, גיבורת סדרה של ספרים בשם זה שגם אותה איירה פרייזי. היא אף גבוהה מן האב בחצי ראש.

פרייזי גם איננה חוששת להראות את האם צועקת מייאוש בין הררי כביסה וכיור עולה על גדותיו 

בעוד שבספר:

ואמא עליזה – בלי קול, בלי תלונה

קולפת, חותכת, מועכת לִבְנָהּ,

מחית תפוחים מתוקה, נהדרת

ורק לעצמה בשקט אומרת...

עוד פרט איורי, אשר בעת ובעונה אחת ממשיך את הקו הפרשני שתואר עד כה אך במובן אחר מחזק את עלילת הסיפור הוא הענקת כלי נגינה על ידי פרייזי לאם עליזה. פרייזי בחרה להעניק לה לא חלילית ולא חליל ואף לא כינור אלא כלי בעל נוכחות – צ'לו! (תמונות בהמשך) יחד עם זאת היא לא בחרה בפסנתר, שכן את הצ'לו אפשר להביא אל הקהל, המשפחה במקרה זה, בעוד שאל הפסנתר בדרך כלל מתכנסים ועל כן הצ'לו מעניק לפרייזי חירות אמנותית רבה יותר.

מכל מקום, הצ'לו מופיע כבר בעמוד הראשון של הסיפור. אמא עליזה מנגנת בו כאשר יש לה ילד אחד. שמונה עמודים מאוחר יותר, כאשר יש לה כבר ארבעה ילדים, היא יושבת עם הצ'לו, אבל הקשת איננה מונחת על המיתרים כי דרור התינוק שופך את הדיסה שלו על החתול. בתמונה אחרת, אי שם באמצע הספר לאחר תמונת הצעקה, עומד לו הצ'לו זנוח בפינה. ההופעה הבאה שלו, תרתי משמע, היא בעמוד הלפני אחרון (39 לפי ספירתי) - ועכשיו שוב אמא עליזה מנגנת. וכאן האיור חובר לתוכן ומדגיש את הפתרון שהושג.

אז מה היה לנו? – סיפור מחורז עם קצב לא רע (במקור האנגלי עוד יותר), חתרני במידה, ואיורים מרהיבים המוסיפים רובד של פרשנות.

התחלה - עם הצ'לו שלא מוזכר בסיפור. פרשנות איורית 

אמצע - הצ'לו זנוח בפינה

סוף - האם חוזרת לנגן

מעבר דירה

Fritzie Goes Home/ Kate Emery Pogue

Illustration by Sally Augustiny

 Little Golden Book (1974)



ביום חמישי השני של חודש נובמבר (לפני עמוד ענן) הזדמנתי אחה"צ למרכז ירושלים. החום ששרר באותו שבוע שכך ואנשים החלו להתעטף. הייתה לי שעה קלה להעביר וגיליתי את שוק הפשפשים של יום חמישי במדרחוב המחבר את הרחובות עליאש והמלך ג'ורג', ובו מצאתי דוכן של ספרים משומשים. חיטטתי בין הספרים כדי למצוא ספרי ילדים (המוכר היה בחור חביב שלא כעס שהזזתי את ספריו) תוך שאני נהנית ממזג האוויר ומן הדמויות ובסופו של דבר אף רכשתי 4 ספרים בארבעים שקל, שלושה בעברית ואחד באנגלית, בכריכה רכה, מן הסדרה של Golden books, פריצי חוזר הביתה.

פריצי הוא כלבה של משפחה שבה זוג הורים בן ובת. פריצי אוהב את הבית האדום בו הוא גר, שבו חדר מגורים מואר, חצר למשחקים ושטיח לשינה בחדר הכניסה. אבל המשפחה עוברת דירה לבית צהוב בפאתי העיר. מעבר הדירה מהווה זעזוע בשלוות חייו של פריצי וכבר ביום המעבר הוא בורח. הוא מנצל את פתיחת הדלת על ידי המעבירים ונמלט מהבית. פריצי רץ כל הדרך שעשה קודם לכן במכונית, בדרכים בין עירוניות עמוסות בחזרה אל הבית הישן, כדי לגלות שזה לא הבית שזכר. הבית ריק מריהוט ומבני אדם ואז "לפתע" יותר מאשר הוא רצה את הבית האדום הוא רצה את המשפחה שלו. פריצי לא חושב הרבה ויוצא בדרך חזרה, למרות שכבר קודם כפותיו דאבו ממדרכות הבטון המחוספסות. מה שלקח ללאסי-חוזרת-הביתה חודשים, פריצי עושה בלילה אחד ובבוקר הוא שב ומתייצב בפתח הבית הצהוב. שמחתם של בני המשפחה הייתה רבה וכך גם אושרו של פריצי, המבטא זאת על ידי כשכוש זנב נמרץ ובטיפוס נלהב בגרם המדרגות הלוך ושוב למרות כפותיו הדואבות.

הספר הקצר נוגע, באמצעות פריצי, בשאלה מהו בית, האם זהו מבנה במקום מוכר או המקום בו נמצאים האנשים שאתה אוהב והם אוהבים אותך ואשר ממלאים לך את קערות המים והאוכל. פריצי הוא גיבור מתאים למשימה משום שבתור כלב יש לו החירות לבדוק. הוא לא כבול לנורמות, הוא יכול לברוח (אם כי לעיתים גם ילדים בורחים בספרים) ויש לו היכולת הפיזית (לכאורה) לעשות את המבצע ובעיקר, החלטותיו נטולות לבטים, רגשות אשם וחרטות. אז גם אם יהיה קשה בבית הספר החדש בהתחלה, זכרו ילדים, שתמיד יש הבית האוהב לחזור אליו.

עלילת הסיפור נדחסת ליממה אחת אינטנסיבית, בה מתרחש מעבר הדירה, ובה פריצי בורח, מוצא שהבית הישן ללא המשפחה איננו בית וחוזר, דבר המאפשר לבחון זה מול זה בקלות את שתי האפשרויות שפריצי בחן ללא הסחות דעת מיותרות. פרק הזמן הדחוס מאפשר לשמור את פריצי מכל מיני מרעין בישין שעלולים לקרוא לכלב בדרכים סואנות. אמנם מוזכרים החושך והקור שבדרך והכאבים בכפותיו, אך שערה לא נופלת מפרוותו בניגוד ללאסי שחוזרת במצב כה רע שלא ניתן להכירה. אם משהו היה קורה לפריצי בדרך, הרי שהסיפור היה נע למקום אחר.

ספר חמוד, הפגישה מחדש של הכלב עם המשפחה עושה את שלה וגם האיורים מאוד הבעתיים. לעומת זאת המהימנות שלו לוקה מעט בחסר. התופעה של כלבים וחתולים החוזרים לביתם מוכרת ומתועדת, אך לעשות "אחורה פנה" ולחזור לבית בו שהו שעות אחדות זה כבר סיפור אחר.

כריכת הספר מאת Kate Emery Pogue



Fritzie Goes Home/Kate Emery Pogue

Illustration by Sally Augustiny

פריצי חוזר הביתה, איור: סלי אוגוסטיני

פריצי חוזר הביתה, איור: סלי אוגוסטיני

Illustration by Sally Augustiny

פריצי חוזר הביתה, איור: סלי אוגוסטיני

Illustration by Sally Augustiny

 התמונות אשר הכיתוב תחתן כתוב באנגלית לקוחות מכאן.

עוד ספר על חית מחמד שנמלטת מן הבית בעקבות מעבר דירה הוא ספרו של אורי אורלב, סיאמינה והחתולים של ימין משה, כאן בבלוג הזה.



דרקון – אין דבר כזה

כתב ואייר גֶ'ק קֶנְט

תרגם מאנגלית אברהם יבין

הוצאת עם עובד/הדפסה 24 (2010)

"בילי ביקסבי היה ממש מופתע כאשר התעורר בבוקר ומצא בחדרו דרקון.

הדרקון היה דרקון קטן- לא יותר גדול מחתלתול. כשבילי ליטף לו את הראש, כשכש הדרקון בזנבו מרוב שמחה."

מה קורה כשמישהו איננו מקבל תשומת לב, אפילו אם הוא דרקון קטנטן, בגודל חתלתול?

ומה קורה אם מתעלמים מבעיה קטנה? – היא בדרך כלל לא נעלמת מעצמה, להפך היא תופחת ותופחת ותופחת.....

שתי השאלות בצרוף הורה עם עודף רציונליות מכוונים את הסיפור החביב והלכאורה תמים, בעל ההתרחשויות המהירות שישמח את הטף (ואף הספיק לשמח אותו לפי מספר ההדפסות בעברית ובשפת המקור, באנגלית) ויספק הזדמנות להעלות שאלות חשובות על דרכים לבקש תשומת לב.
ספר על כמיהה בהכרה ובתשומת לב ובאי נכונות לקבל התעלמות. כאשר "זוכים" בהתעלמות במקום בתשומת לב גם הבית נעשה בלתי יציב ונע ממקומו.

גֶ'ק קֶנְט (1920 – 1985), כתב ואייר 40 ספרי ילדים ואייר עוד 22 ספרים של סופרים אחרים. הספר הנוכחי,  There's No Such Thing as a Dragon, יצא לאור ב- 1976. קנט התפרסם כיוצרה של רצועת הקומיקס King Aroo שהתפרסמה בין השנים 1950-65.

בתמונות הבאות: כריכות של שלושה מספריו של ג'ק קנט ודוגמא מרצועת הקומיקס King Aroo.