‏הצגת רשומות עם תוויות בעלי-חיים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בעלי-חיים. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 6 בדצמבר 2018

חתולה על האוטובוס

רשימה מאת שרה שורץ

כריכה קדמית

חתולה על האוטובוס של ארם קים הוא picture book אמתי, במובן הזה שאין בו כמעט מילים ובכל זאת יש בו עלילה, עלילה רגישה וצובטת לב.
בעצם, גם מילים אין, יש צלילים, אונומטופאה, כאלו של פחית ריקה נופלת, איוושה של דלתות אוטובוס נסגרות, קולות שאנשים משמיעים כדי להפחיד חתול...וקולות של חתול. חתולה ליתר דיוק, כי חתול בצבעים שחור, לבן, כתום הוא תמיד חתולה. אני לא חושבת שזכור לי עוד ספר שגיבורתו היא חתולה tree color.
הספר נקרא חתולה באוטובוס, אך הוא עוסק בהישרדות של חתול בעיר הגדולה בחורף. וכך בתמונה הראשונה אנו פוגשים את הגיבורה מחטטת בפח אשפה ברחוב ומעיפה מתוכו אריזות ריקות, קלאק, קלאנג, ראטל, קלטר.
illustration by Aram Kim

בירושלים, מקום מגוריי, יש אנשים הסולדים מחתולים, משום שהם מכירים אותם רק מאזור פחי האשפה. מבחינתם הם יצורים מלוכלכים ומפחידים. כאשר אומרים להם שחתולים ואריות הם קרובי משפחה, הם דוחים קישור זה על הסף. ממשפחת האריות, כלומר עם מבנה גוף דומה וכישורים דומים, רק שהכול ארוז באריזה קומפקטית וחיננית. אין חתול לא מרהיב. יש רק חתול שחי בתת תנאים.
משלא מצאה בפח דבר שישביע את רעבונה, נמשכה החתולה אחר הניחוחות שעלו מן המעדנייה השכונתית. היא התקרבה אט אט, אך גורשה בבושת פנים.
Aram Kim  - מנסה את מזלה במעדנייה. ראו את הרצפה


יוצרת הספר, ארם קים, רומזת לנו כי המעדנייה הזו אולי לא התירה את כניסת החתולה ואף לא נידבה לה איזו פיסת נקניק או בדל גבינה, אך כדאי להסתכל היטב על הרצפה ולראות שאולי זה איננו המקום שכדאי לקנות שם. 
מקור התמונה  המתנה לאוטובוס
מקור התמונה. באוטובוס

החתולה הרעבה מנסה לכל הפחות למצוא מקום חם להתכרבל בו. היא מנסה לחמוק לתוך אוטובוס, אך הנהג מבחין בה ומגרש אותה: סקראם, סקוט, שו. או בעברית קישתא. באוטובובוס הבא נוהגת אשה והיא מקבלת את החתולה. זו מוצאת לה כסא ריק, עליו היא נרדמת עד מהרה מבלי להיות מוטרדת מן הקשיש החביב שהתיישב לידה. סופו של הסיפור הוא טוב מבחינתה של חתולה עירונית שצריכה לשרוד חורף בעיר אמריקאית מושלגת.
מקור התמונה. החתולה והקשיש

ב
סוף טוב

ארם קים, היוצרת של הספר, מוצאה בדרום קוריאה והיא מתגוררת בניו יורק. בראיון קצר סיפרה שהרעיון לספר עלה בה בעקבות חתול שעלה לאוטובוס בדרום קוריאה בחורף קר. לשמחתה גם הנהג וגם הנוסעים אפשרו לחתול להישאר והתאחדו ברצון לספק לבעל החיים שעה קלה של חום. 
שלב בתהליך האיור של Aram Kim

ארם קים סיפרה עוד כי היא מתחילה את תהליך הציור ברישום קווי המתאר. בשלב שני היא צובעת את הציור בצבעי שחור לבן כמו בתמונה המצורפת. שלב שלישי מתבצע במחשב - זהו השלב של התאמת הצבעים. קים בודקת גוונים שונים עד שמתקבל הצירוף שמוצא חן בעיניה. השלב האחרון הוא הדגשת קווי המתאר. 

את הספר בחרה והביאה מן הספרייה דפנה בת השלוש וחצי. 

פרטי הספר
חתולה על האוטובוס, ארם קים (2016), כריכה קשה, 32 עמודים לא ממוספרים. שפה: אנגלית, הוצאה Holiday House, מיועד לגילאי 3 - 6. גם ההורים יאהבו. מומלץ בחום. 

Cat on the Bus 
Aram Kim
Age Range: 3 - 6 years
Hardcover: 32 pages
Publisher: Holiday House (July 30, 2016)
Language: English

בשוליים

כל חתול בעל שלושה צבעים כמו החתול המצויר בספר הוא חתולה. הדבר קשור בתופעה של השתקה אקראית (אינאקטיבציה) של אחד מכרומוזומי המין הנקבי המתרחשת בעובר נקבי בשלב מוקדם מאוד, כאשר הוא מכיל תאים בודדים.  הגנים המקודדים לפיגמנטים של צבע נמצאים על כרומוזומי  X.  בהתאם לכרומוזום שנשאר פעיל בתא מסוים יתפתו ממנו תאים נוספים שיתנו מוצא לתכונות שהוא נושא ועל כן כל נקבה שהייתה הטרוזיגוטית למאפיינים מסוימים על כרומוזום  X  כולל צבע, היא מוזאיקה לתכונות אלו.
החתולות נראות כך:



וגם כך:






יום שישי, 8 בדצמבר 2017

"הימער חכם", סיפור אבוד מאת שאול טשרניחובסקי על כלב תחש ושמו הימער

נחום גוטמן, הטיילת, ציור שהוכן לסיפורו של טשרניחובסקי, 1942. באדיבות מוזיאון נחום גוטמן לאמנות, נוה צדק ומכון לבון
היום התפרסם במדור "תרבות וספרות" של "הארץ" סיפור של שאול שטרניחובסקי מלווה בהקדמה ובדברי הסבר של ניצה פרילוק. מכיוון שלא חיברתי את הבלוג לפייסבוק אני מעתיקה את הדברים לכאן. את המקור תוכלו למצוא כאן.

מעין גלויה מצוירת / ניצה פרילוק
בשנותיו האחרונות פנה טשרניחובסקי לכתיבה ישירה על עולם הטבע, נושא שהיה קרוב ללבו, במסגרת שתי סדרות של סיפורים לילדים: "ידידַי בין החיות" ו"ידידי בין העופות". החל ולא עלה בידו לסיים. בין הסיפורים שפורסמו: נֶלי, כַּנרי, גרישקה חכם, אני צד ראשנים.
"הימער חכם", סיפור בסדרה הראשונה, ראה אור בדפוס פעם אחת ויחידה לפני כ-75 שנים ("דבר לילדים" תש"ב), ומעולם לא כונס בספר.
סיפור הווי זה של שאול טשרניחובסקי הוא מעין גלויה מצוירת, שנשלחת אלינו מֵעיר קיט שלחופי הים הבלטי, שנים אחדות לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. העיר שווינמינדֶה — אז מרחק שעתיים נסיעה מהבירה ברלין — התאפיינה בשגרה מנומנמת רוב ימות השנה, ואילו בחודשי הקיץ נהנתה מִגל של נופשים שמילאו את חוף הים והטיילת, והביאו עמם המולה תוססת אך גם סייגים לבעלי הכלבים שבעיר. גיבור הסיפור הוא כלב תחש ששֵׁם לו מיוחד — "הַיְמַער".
היציאה לנופש קיץ השתרשה באירופה המבוססת — נסיעה אל היער וההרים או שהייה ליד הים. שמשיות הנשים בטיול על החוף, שמלות ארוכות, מגבעות, ביתן מופעי המוסיקה (פּביליון), סירות וגלים — כל אלה סימנו את הריטואל של חופשה אצל הים, כמובא ברישום החינני של נחום גוטמן שהוכן לסיפור ב-1942. הלך הנפש של המְספר והאווירה הקלילה מובילים זיכרון של טיילת מפורסמת אחרת, רוחשת רגש, שתיאר צ'כוב בסיפור "גברת עם כלבלב", שם החדווה קצרה ומתגלה כְּבת חלוף.
לכאן הגיעה משפחת טשרניחובסקי בקיץ 1923. לא כנופשים באו, אלא כאורחי קבע בווילה של שמואל ריבקין ורעייתו, חברים מהאוניברסיטה בהיידלברג, שעשו הון בשוודיה ורכשו במחיר מציאה בית גדול בעיר. תמורת ויתור על החיים בכרך הברלינאי, שמשמעו – התרחקות ממקום שבו האמירו עלויות המחייה, זכה טשרניחובסקי במגורים נוחים יחסית למשך כשנתיים, תקופה שהייתה פורייה מבחינה ספרותית. כאן, בסווינמינדה (Swinmünde, כיום פולין) נכתבו השירים שהפכו נכסי צאן ברזל, ונכללו בתוכניות הלימודים לבתי הספר בישראל: בת הרב, קיר הפלא אשר בוורמיזא, שירים לאילאיל (פרקים) ועוד.
לסיפור האוטוביוגרפי "הימער חכם" נכנסה הגברת ריבקין כדמות. נזכיר מילה או שתיים על בני המשפחה. ריבקין, פעיל ציוני ואחד מצירֵי הקונגרס הציוני הראשון, היה מן הסתם "שכן" לטשרניחובסקי רק בימות הקיץ. הבת הניה (היא האות "ה" בשם הכלב שלהם), אנה ריבקין־בריק בבגרותה בשוודיה, היתה לצלמת נודעת, ופירסמה סדרה של ספרים מצולמים בשם "ילדי העולם". את "מלכת שבא הקטנה" ו"הרפתקה במדבר" הכינה אנה לילדים בשיתוף פעולה עם לאה גולדברג, שגם תרגמה לעברית את סדרת הספרים כולה.
כתב היד של הסיפור מצוי במכון "גנזים" בתל אביב, כארבעה עמודים באוגדן לוח שנה לרופאים של בַּייר (מסומן כ-40832). השוואת כתב היד לטקסט שראה אור ב"דבר לילדים" (כ"ז באייר תש"ב, 14 במאי 1942), מגלה כי העורך נטל חירות לעצמו והכניס שינויים בכתב היד: הוסיף אמירות ומשפטים, גרע, החליף מבנים תחביריים.
נוסח הסיפור המובא כאן הוכן על פי כתב היד. שמרנו על נאמנות מְרבית ליצירה ולכתב היד של טשרניחובסקי. הכתיב וסימני הפיסוק הותאמו לנהוג כיום. ביאורים ניתנו בסוגריים מרובעים.
כתב היד באדיבות מכון "גנזים".
התקינה לדפוס על פי כתב היד והעירה: ניצה פרילוק.
מקורות: עידו בסוק, ליופי ונשגב לבו ער: שאול טשרניחובסקי — חיים, כרמל 2007; בן־ציון כץ, "איך 'כתבו' ביאליק וטשרניחובסקי את האבטוביוגרפיה שלהם", הזמן, יג־יד תש"ד (28 בינואר, 11 בפברואר 1944).

והנה הסיפור:
הסיפור בכתב ידו של טשרניחובסקי; צילמה: ניצה פרילוק
הימער חכם היה כלב ממשפחת הטַכְסים [התחש]: שחום וגוו ארוך וכרסו כמעט שנוגעת בארץ, רגליו קצרות, כֶּרע לכאן כרע לכאן וזנב די ארוך ודק. חוטם ארוך ואוזניים ארוכות שמוטות, בחינת אלונטית — אחת המשפחות הנבונות ביותר שבין הכלבים.
ושמו "הַיְמַער" — ראשי התיבות: הניה, יוסף, מרים, עמידנב ריבקין. על שמם של בני ידידי ריבקין. ארבעה בנים ובנות היו לריבקין: עמינדב הבכור ויעקב הצעיר שבחבריו, הניה ומרים — הבנות. ומכיוון שקראו לכלב "הימער", לא קיפחו שכרו של מי שהוא.
כלב חכם ומחוכם היה. חופשי לנפשו, הלך ושוטט במקום שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה בעיר סווינמינדה, מן החולות והפלג'ה של רובע הקייטנים על חוף הים עד העיר סווינמינדה גופא אשר על הנהר סווינה.
לא היה איש בעיר, כמובן מיושביה הקבועים, שלא הכיר אותו, וכנראה לא היה איש בעיר שלא הכיר אותו — הימער.
פתאום בלילה, בעשֹר, קול יבבה דקה: הימער עומד על ידי הדלת. לא יועיל לך שום דבר עד שתפתח את הדלת. הימער מתגעגע על מי שהוא ממכיריו בעיר. את המכות יספוג, את הבשר שתזרוק לו יבלע, את פסיגי הסוכר יקח — וישוב ליבבתו. ואז — ככלות הכול פותחים לו את הדלת, והוא החכם מזדרז לצאת.
עובר יום, עוברים יומיים — בעשר בלילה על יד הדלת קול יבבה דקה: מזל טוב! הימער חזר הביתה, מכשכש בזנבו, מביט בכל אחד ואחד מאנשי הבית, ופונה אל פינתו שלו.
ולא היה איש, פרט לבאי הקיץ, שלא הכיר אותו. נחת רוח גדולה נהנתה מזה הגברת ריבקין.
אלא אמרו חכמים: אליה וקוץ בה.
בבוקר נפתחת הדלת ושוטר הרחוב נכנס: "שלום לך, גברת ריבקין".
"שלום לך, אדוני ומורי מר גדקה. מה חדש?"
"שתי מרקאות קנס עלייך לשלם. הימער שוב טייל אתמול בפרומונדה" [בטיילת].
שני חודשים וחצי — בקיץ — הומה רובע הקייטנים של סווינמינדה מהמון הקייטנים הבאים להתרחץ בימהּ. הקייטנים אנשים מפונקים, הם מפחדים מכל כלב שאין עליו שרשרת בעליו, שמא ינשוך, אינם רוצים שייטפל לכלבם הגזעי שלהם, אינם רוצים שיבוא ושיכעיסם וייגע בבגדיהם הנקיים. ועליהם כל קיומה של העיר במשך השנה. ואז מופיעה מודעה מטעם העירייה: איסור קשה חל על כל כלב להיכנס לפלג'ה [רצועת החוף הסדורה] ואין שרשרת שלו בידי בעליו. קנס ישלם.
את הימער לא צדים, לא גובים עדות מי הוא ולמי הוא — השוטר יודע נפש בהמתו; הוא פונה ישר אל גברת ריבקין. וגברת ריבקין יודעת: כן, נכון הדבר. את הקנס משלמים, את הכלב סוגרים, שמים עליו משמר. אלא מאי? כעבור יום ימצא פרצה ויצוא יצא, והלוך ילך למקום שהוא רוצה, ואולי לפלג'ה.
אבל פעם אחת לקחנו אותו אנו בעצמנו — וברצון רב עשינו לו נחת רוח זו.
זה היה בערב, ואנו רצינו לפנות אל הים. קשרנו את [השרשרת] לכלבנו שלנו, ואנו הולכים. תיכף ומיד הרגיש בדבר הימער וכבר נטפל אלינו. אנו מגרשים אותו והוא שב, אנו זורקים בו אבן והוא חוזר. וכך הגענו עד פשפש הקייטנה. ובו ברגע שהכניס הימער את חוטמו אל מחוץ לפשפש, נסגר הפשפש — והוא נשאר בחצר. עמד הכלב על מקומו, הרים חוטמו והסתכל בנו. ומכיוון שלא שֹמנו אליו לב, פנה לנו עורף וכהרף עין נעלם.
הייתה החצר גדולה ושלושה פשפשים לה "ימה צפונה ונגבה", ככתוב.
ומה גדל תימהוננו, כשסבבנו את החצר, והיה מצד זה עומד הכן ומחכה לנו, הימער. הוא הבין שפנינו הימהּ, ויצא בפשפש הפונה הימה. עמד וחיכה לנו. מלא תקווה. צריך היה לראות את פרצופו שלו בעמדו לפנינו — חוכמה האירה את פניו הכלביים, העיניים מבריקות, וחיוך, חיוך ממש, ערמומי ממש, אופף את שיניו הלבנות.
ואותן עיניים פיקחיות אומרות: "נו — בני אדם חביביי, מה אתם סוברים לא יודע בן־כלב למצוא אתכם? לא מבין כלב אם אדם משליך חליפתו, משפר עצמו כנגד המראה — שהוא רוצה לעזוב את הבית? ואם הוא לוקח את כלבו אתו — האין זה סימן שהוא הולך לטייל? ואם שֹמים על צוואר הכלב את שרשרתו, בקיץ — האין זה אומר שהולכים דווקא אל הים? אם רוצה כלב להיטפל אליכם, כלום לא אל פשפש הפונה הימה עליו לצאת? אוי בני אדם, בני אדם תמימים אתם, ויש להביט בכם בחיוך, כן בחיוך".
והיה כל כך נחמד — שקשרנוהו במטפחת אל שרשרת כלבנו, והובלנו אותו אל הפלג'ה.

יום שבת, 1 באפריל 2017

פנדה יוצאת למרעה

פנדה יוצאת למרעה - כריכה קשה. מקור: הוצאת עם עובד
נכתב על ידי שרה שורץ

מעשה בגורה למשפחת כלבי רועים בשם פנדה, אשר נשארת במשק עם אמה כאשר העדר יוצא למרעה משום שהיא צעירה מכדי להצטרף, לדעתם של הרועה ושאר כלבי הרועים. פנדה עוסקת בחקירת המשק והצעת שרותי הרעייה שלה לאחדים מיצוריו אך ללא הועיל – הם או שאינם מבינים או אינם משתפים פעולה. פנדה נוטלת יוזמה וללא נטילת רשות פונה אל עבר המרעה שמעבר ליער ולגבעות. המסע היה קצת מפחיד, אך פנדה הצליחה למצוא את העדר.
פנדה יוצאת למרעה - הגורה פנדה. מקור: הוצאת עם עובד


הספר פנדה יוצאת למרעה מזכיר בעיצובו את סדרת הספרים המצולמים של חנה ריבקין בריק, "ילדי העולם", אשר החלו להתפרסם בישראל בשנות החמישים וזכו למהדורות רבות ובעיקר את הספר הראשון בסדרה, את אלה קרי, הילדה מלפלנד. לא רק התמונות בשחור לבן של הצלם דן גולדפינגר מזכירות את הספר. המרכיב העצובי האחר הוא הצבע היחיד הנוסף המופיע על גבי כריכת הספר (אם מתעלמים מן הלוגו האדום של ההוצאה), הצבע התכול. בספר אלה קרי, הילדה מלפלנד מופיע הצבע הכחול שהומר בהמשך בתכול.  ממדי הספר פנדה יוצאת למרעה לעומת זאת גדולים במקצת מאלו של הספרים בסדרת "ילדי העולם".
דימיון בעיצוב בין הספר פנדה יוצאת למרעה לבין ספרים בסדרה "ילדי העולם"

גם העלילה של פנדה יוצאת למרעה מתכתבת עם העלילה של אלה קרי, הילדה מלפלנד שכתבה העיתונאית אלי יֶנֶס לצילומים של ריבקין ולאה גולדברג תירגמה. בשני הספרים כלב צעיר מצטרף אל העדר שיוצא למרעה למרות שזו לא הייתה כוונת דורשי טובתו. סיפורה של פנדה הוזכר בפתיח. כלבה של  אלה קרי, טייפו, מצליח להשתחרר ובורח עם עדרי האיילים אשר מוצאים למסע ארוך בן שלושה חודשים אל המרעה.
פנדה: "חזרתי, אל תדאגי" - פנדה יוצאת למרעה
טייפו: "אל תכעסי, בבקשה!" - אלה קרי, הילדה מלפלנד

ציר העלילה הדומה בשני הספרים יוצר נדבכי דמיון נוספים כמו זה הקשור באנשים המתפרנסים מגידול בעלי חיים. אנשים העוסקים שעמל כפיים הוא אומנותם חביבים על שלו וחוזרים ומופיעים בספריו לילדים ולמבוגרים כאחת: האבא של אפרים שעושה בושות אך אפה את העוגה הכי מופלאה שמישהו בגן של אפרים ראה אי פעם, וכל זה בזכות הסבא של אפרים שהיה "מומחה לעוגות" (1989); אברהם הסתת מ"בביתו במדבר" שידע לחוש את האבנים והיכן בדיוק לגעת בהן עם האיזמל והפטיש כדי לקבל את התוצאה שרצה בה (1998); האופים ב"עשו" ושלו עצמו ב"גינת בר" (2017).
דמיון אחר הוא באווירה, אם אלה קרי, הילדה מלפלנד תיווך לילדים בעולם את מציאות חייה האקטואלית של ילדה סאמית בת שלוש הרי פנדה יוצאת למרעה משרה נוסטלגיה על הקורא הבוגר וגעגוע אל זמנים בהם דברים התרחשו לאט יותר וקרוב יותר לטבע בדומה למציאות שבה חיה אלה קרי.[1] כנראה שבשל הנוסטלגיה כתבתי מלכתחילה את הרשימה הזו. אני לא מרבה לכתוב בבלוג על ספרים חדשים.

הספר  פנדה יוצאת למרעה הוא פרי שיתוף פעולה בין הסופר מאיר שלו ובין האמן-צלם והרועה דן גולפינגר. מעניין לדעת כיצד צמח שיתוף הפעולה הזה וכיצד הוא בוצע ומן הסתם הדברים עוד יתפרסמו כאשר עיתונאים ידועי שם יראיינו את השניים למרות שעל פי טבלאות רבי המכר לא נראה שיש צורך ביח"צ.
בקישור המצורף תוכלו לראות סרט קצר של דן גולפינגר המכנס כבשים:
https://www.facebook.com/dan.goldfinger

פנדה יוצאת למרעה מאיר שלו, עם עובד תשע"ז / מרץ 2017, צילומים דן גולפינגר, כריכה קשה, ילדים 3-5, ילדים 6-8.



[1]  נכדי, אשר בעוד חודשיים ימלאו לו שלוש, העדיף שנקריא לו שוב את הספר "חמש מכשפות יצאו לטייל" של רונית חכם על פני פנדה יוצאת למרעה.  

יום שבת, 7 בנובמבר 2015

לקרוא לחתולים

מאת שרה שורץ
תמונה: מוסף הארץ 6.11.15

תמונה: מוסף הארץ 6.11.15


לכבוד חזרתו של שר החקלאות, אורי אריאל, מן הכוונה לטרנספר חתולים מישראל, מאחד הזוויגים, אל מדינה שתיאות לקבל אותם, אעלה כאן באנחת רווחה את השיר של נורית זרחי לקרוא לחתולים.
איור של ליאור ברק לשיר של נורית זרחי (לצערי אינני זוכרת מה מקור התמונה ששמורה אצלי מזה זמן רב).

ואפילו מצאתי ניתוח של השיר באוגדן למורה של מט"ח:
אוגדן למורה - דובים, חתולים וציפור : קוראים בקול משיריה של נורית זרחי
מט"ח, המרכז לטכנולוגיה חינוכית ישראל. משרד החינוך. תל אביב (תשע"ג - 2012
עמוד 9)

" זהו שיר פיגורטיבי-תיאורי של אישה המאכילה חתולים. התיאור אפוף מסתורין.
לאישה אין שם והיא מכונה 'היא'. מתחילת השיר נוצרת ציפייה להתנהגות/מעשה
מוזר כיוון שמתואר שהיא לבושה "כמו אנשים רגילים, "  (האם היא לא רגילה?(.
הציפייה מתגברת עם השורות הבאות:
והיא הולכת לפּנה
ב‏שעה בין אור לחשך,
במקום שאנ‏שים לא מסתכלים,
הקורא מבקש לדעת איזה מעשה לא רגיל היא עושה במקום (פינה) ובזמן (בין אור
לחושך) "במקום ‏שאנ‏שים לא מסתכלים,"...
בשורה השישית יש מעבר לדיבור ישיר שלה עם החתולים:
והיא קוראת:
הנה בואו, חתולים,
הקריאה שלה מלווה בתיאור מפורט של החתולים (‏8 תיאורים - רזים, שחורים,
חומים, חיוורים, שלמים, חולים, צולעים, עיוורים), היוצר רושם של הרבה מאוד
חתולים עזובים, מוזנחים, התלויים בה לשם קיומם.
היוצרת משתמשת בחזרה לשם הדגשה:
והיא קוראת:
הנה בואו, חתולים,
הנה האכל, חתולים.
הפועל בציווי "בואו" חוזר ‏3 פעלים: "בואו, חתולים","בואו קטנים בואו גדולים".
וכתגובה החתולים:
"באים עולים באים עולים
‏שורות-שורות של חתולים."
הבית השני מתאר למעשה את מעשיה. היא פותחת את הסלים, החתולים שומעים
את הניירות המרשרשים, ועוד חתולים מגיעים. התיאור שלהם דומה מאוד לתיאור
החתולים מן הבית הראשון (הסדר שונה מעט, אך התיאור הוא אותו תיאור(,
ובכך מעצים את מצבם העגום. בבית השני יש תיאור של המקומות שמהם מגיעים
החתולים, תיאור שלא היה בבית הראשון: 'חצרות, אשפתות, לולים'. אלו לא
חתולים הגרים בבתים של אנשים. השיר מסתיים בתיאור תכלית מעשיה של האישה -
ש" לא יהיו יותר רעבים,..."
היוצרת בחרה לכתוב את כל הפעלים בלשון הווה (מלבד הקריאה לחתולים "בואו"
בציווי) זהו מנהגה של האישה כדי להדגיש שמתוארת פעולה החוזרת על עצמה זו
אינה פעולה חד פעמית.
היוצרת חוזרת על תיאור החתולים פעמיים: פעם אחת כשהיא קוראת להם:
"רזים, שחורים, חומים, חורים,
שלמים, חולים, צולעים, עורים."
ובפעם השנייה כאשר הם מגיעים:
"שחורים, רזים, חומים, חורים,
בריאים, חולים, קטנים, חגרים."
החזרה אינה מדויקת, ושינויי התיאורים מרחיבים את מגוון החתולים.
‏4 השורות האחרונות של השיר חוזרות על התיאור של האישה מ-6 השורות הראשונות
של השיר, אך הפעם לא מתוארים לבושה והסלים שהיא אוחזת. תכלית מעשיה היא
התמצית..."

הבחירה בשיר מצאה חן בעיני ביותר בתור שיר להביאו לכתה. הניתוח לעיל הוא בסדר אך כבר התחלתי לחשוב שהוא מחמיץ את העיקר בעיני עד שמצאתי בהמשך את השאלה הבאה:

"מה דעתנו על האישה? האם אנו מכבדים את מעשיה? מלגלגים עליה? סוברים שהיא
עושה מעשה נכון וראוי, או שמא לפי דעתנו לא נכון להאכיל חתולי רחוב? כיצד הדעה
שלנו תשפיע על הקריאה שלנו? נקרא בקול מלגלג או אוהד? (עמוד 13).
השאלה מופיעה בין הרבה שאלות אחרות ועל כן עלולה להיבלע ביניהן. השאלה הזו חשובה בדיוק בשל הדברים שכותבת זרחי בפתח השיר: "והיא הולכת לפּנה/ ב‏שעה בין אור לחשך, /במקום שאנ‏שים לא מסתכלים"
חוסר הסובלנות הן כלפי חתולים חסרי בית והן כלפי מי שמאכילים אותם הוא רב, וזאת למרות שעל פי החוק ההאכלה מותרת כל עוד אין הסגת גבול, כלומר הנחת אוכל בתחום הפרט של אחרים.