סיפורי עצים

 התבוננו בתמונה בראש הרשימה, הלקוחה מתוך הספר מה צריך בשביל...  - האין היא נראית כמו פוסטר לט''ו בשבט?

לכאורה הספר מה צריך בשביל… הוא ספר מתאים ביותר לקרוא ולהקריא בט''ו בשבט – הוא עוסק בעצים

ומעוטר בתמונות של עצים בכל שלבי ההתפתחות מאת המאיירת האיטלקייה סילביה בונאני, אך בי הוא עורר אי נחת. אנסה להסביר את מקור אי הנחת ואביא לסיום סיפור אחר אשר לטעמי עונה, גם אם חלקית, על החסרונות של הספר מה צריך בשביל…

ג'יאני רודאי (Gianni Rodari), המחבר, שואל: "מה צריך בשביל שולחן?" ומסביר שלב שלב עד למקור הבסיסי ביותר של השולחן לדעתו (או אולי מבצע העמדה של שולחן מעץ על הצורך הבסיסי ביותר עבור בנייתו).

מה צריך בשביל שולחן? 

צריך לוחות עץ מן המוכן

כדי ליצר לוחות רבים,

צריך לטעת עצים.

בשלב הזה למרות שהמחבר הגיע לשלב הנטיעה הוא פונה לערוץ אחר:

כדי שיצמחו עצים,

צריך זרעים.

והזרעים מגיעים מפירות והפירות מפרחים - והכל מלווה באיורים יפיפיים על כפולות עמודים.

המסקנה של המחבר: עבור שולחן צריך פרח. לכאורה ספר חינני המציע הסתכלות שונה. אבל...

אבל בעיני מדובר על העמדת הטבע לתועלתו של האדם וניסיון להקטנת הנזק שבגדיעתו: "כולה פרח". אבל בעץ הזה אותו עומדים לגדוע עבור שולחן יש למשל קן לציפור עם שלוש ביצים "ובכל ביצה – הס פן תעיר!/ ישן לו / אפרוח זעיר (חיים נחמן ביאליק)" ועולם שלם של יצורים קטנים.

ולעץ הצומח מן הזרע שהיה פרח יש היסטוריה – שנים על גבי שנים בהן הוא ביצע פוטוסינתזה, שנים על גבי שנים שדבורים בקרו אצלו והיותו מקום מחייה ליצורים רבים שחיים בין ענפיו, שנים שהוא היה חלק מן הטבע ובתקופה הנוכחית יש להימנע מפגיעה בטבע. התקופה הנוכחית נקראת עידן ההכחדה השישי ובנוסף מאיימת על כדור  הארץ ההתחממות הגלובלית ולבוא ולספר לילדים בנון שלנטיות על נטיעת עצים לשם כריתתם, אותם עצים שכאמור אתמול שרנו שבין ענפיהם יש לציפור קן עם שלוש ביצים, משמעו להתעלם מהעולם אותו אנו משאירים לדורות הבאים. 

בעיה נוספת מסוג שונה קשורה באיורים. את מסקנתו של המחבר לפיה עבור שולחן צריך פרח מלווה כפולה המלאה איורי פרחים, כך:

רק הפרח משמאל למעלה עשוי להיות פריחה של עץ שממנה אולי יתפתחו פירות וזרעי-עצים (תלוי אם זו פריחה זכרית או נקבית) אך כל השאר הם פרחים שמן הזרעים שלהן יתפתחו פרחים נוספים שוב ושוב אך לא עצים.  מדוע צויר כך? גם לספרי ילדים יש להתייחס ברצינות ולהתייעץ עם אדם שמבין בתחום.

בפתח הרשימה הבטחתי סיפור נוסף. זהו הסיפור על עץ אלון הלקוח מסיפורי איש היער, מבחר אגדות מהטבע הישראלי, סיפר: ינץ לוי. איורים: ליאורה גרוסמן. הוצאת זמורה-ביתן (2010) עמודים 35-8. זהו סיפור חתרני על עץ אלון גדול ומפואר הגדל בסין, אשר אף מקדש הוקם לכבודו. האלון הזה מתעקש להיות חסר תועלת. קראו את העמוד האחרון של הספור (יש להקליק על התמונה כדי להגדילה):

 

עצי פרי בישראל

כתבה: שרה שורץ

את הרשימה הזו תכננתי לכתוב לקראת ט"ו בשבט. משלא התממשה התכנית חשבתי לדחות את העניין לט"ו בשבט בשנה הבאה, אולם מי יבטיחני שבשנה הבאה הרצונות יתיישבו עם הנסיבות ובלאו הכי רשימת הפוסטים הדחויים רק גדלה, ובכן לעבודה.

כריכה

רציתי לתאר לכבוד חג האילנות חוברת הקרויה "פירות ארצנו" משנת 1970 שיצאה לאור על ידי המועצה לייצור ולשיווק של פירות. בחוברת הזו מוזכרים 20 עצי פרי הגדלים בישראל, בין השאר גם תפוח עם ארבעה זנים שונים. לכל מין או זן מוקדש ציור ומובאים פרטים כמו שם מדעי, כמה דונמים של עצי הפרי נטועים בישראל (אבוקדו גדל בישראל לפי הפרסום הזה, התקף כאמור לשנת 1970, בעיקר בשפלת החוף משום שהעץ רגיש לקור). על פרטים אלו אחראי האגרונום שאול חומסקי ממשרד החקלאות. אך הסיבה בשלה אני מזכירה את החוברת היא הסיפורים המלווים את הפירות השונים, שלהם אחראי הסופר ומחבר לקסיקון אופק לספרות ילדים, אוריאל אופק, אשר כתב גם את ההקדמה לחוברת. חלק מן הסיפורים כתובים על ידי אופק עצמו וחלק לוקטו על ידו. 
[הקישו על התמונות כדי להגדיל אותן]

ההקדמה שכתב אוריאל אופק לחוברת

הרשומה בספרייה הלאומית

לחוברת "פירות ארצנו" יש רשומה בספרייה הלאומית, אך לא מצאתי אזכור שלה במרשתת, אז הנה מדגם ממה שאפשר למצוא בה.

בתור התחלה - הגואיבה המלווה במעשיה אמריקאית. המעשיה "גואבו אוהב הגויאבה" היא בסגנון סיפורי "ככה זה" (just so stories), אשר רודירד קיפלינג הצטיין בהם, כלומר סיפורים המספקים מיתוס עבור מצב דברים מסוים בעולם במקרה הזה, הריח העז של הגויאבה.

גואבו אוהב הגויאבה - סיפורי "ככה זה"

ענבים ואגדה בדוית:

השיך והענבים - אגדה בדוית

תאנים ואגדה עברית:

האישה מואשמת

רימון ואגדה יוונית

פלח הרימון - אגדה יוונית

השקד מלווה בסיפור של אוריאל אופק

אחד מן הסיפורים של אוריאל אופק המופיע בחוברת

סיפוריו של אופק מלווים את האפרסמון, השסק, הבננה, השזיף, ואת השקד (שהובא כאן); שאר הפירות מלווים באגדות עמים כמודגם לעיל ובנוסף האנונה והמשמש מלווים כל אחד באגדה מזרחית (?), האגס במעשיה אנגלית, החבוש במעשיה פרסית, התפוח והתמר מלווים כל אחד באגדה עברית, האפרסק והפקן מלווים באגדה אנדיאנית, והדובדבן באגדה יפנית.

נושאים ממגילת אסתר המופיעים בציורים בספרי ילדים

מחר חל פורים בירושלים

מאת שרה שורץ

תהליך האיסוף, המיון וההאחדה של הספרים המוכרים היום כתנ"ך היה ממושך, אך הקנוניזציה הייתה מהירה מסיבות שונות כמו חורבן הבית השני וכך הצליחה מגילת אסתר להשתחל פנימה למרות המחלוקות לגבי הכללותה.

הסיפור במגילת אסתר בנוי כמחזה פרוע למדי. זהו סיפור על תככי חצר המלוכה; ועל אפוטרופוס (מרדכי) שמוסר את בת חסותו, נערה יתומה (אסתר), להרמון של מלך כדי לקדם עצמו דרכה; ועל מפנים דרמטיים לרוב. אדל ברלין, בהקדמה לספר אסתר,  שיצא בסדרת מקרא לישראל (הוצאת מאגנס בשיתוף עם עם עובד) כותבת: "מבחינה ספרותית המגילה היא בורלסקה שאין לקבלה באווירה של כובד ראש ורצינות, אלא כשעשוע ובבדיחות הדעת." ברלין סבורה שחג פורים קדם למגילה והמגילה נכתבה כדי להסביר את טעמו של חג הפורים. כך או כך, סיפור המגילה הרשים אמנים רבים והנושאים החוזרים ביצירותיהם הם: נצחונו של מרדכי (ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו); גירוש ושתי; אסתר מזמנת את עצמה אל אחשוורוש; המשתה שעורכת אסתר;  את ביטויים של מוטיבים אלו אצל גוסטב דורה אפשר לראות כאן.

ומה המוטיבים המופיעים בספרי ילדים?

אולי לא מפתיע שהנושא השכיח ביותר באמנות המושפעת ממגילת אסתר היא הולכת מרדכי על גבי הסוס ברחובות שושן הבירה – האירוע הזה מסמן את התחלת המהפך, יש בו שמחה לאיד והוא מאוד "פוטוגני" וצבעוני. הרי ברור שבאותם זמנים בהם לכאורה כל זה קרה (500 לפני הספירה לערך) התרחשות מסוג זה גררה את כל תושבי הבירה החוצה – איש לא היה מוכן להפסיד מחזה שכזה שוודאי הפך לשיחת השבוע – וזה רק הרקע. בתווך מופיע סוס מפואר "אשר רכב עליו המלך" ועליו רכוב איש בבגדים מפוארים "לבוש מלכות" ואותם מוליך אדם עם פנים נפולות שכבודו היה למרמס. מי לא הקדיש ציור לסצנה כה מפוארת? – החל בעבר הרחוק (בבית הכנסת בדורא אירופוס ובימי הביניים) דרך רמברנדט (1641) והמשך ב Jean François de Troy 1736 ועד הציורים בספרי הילדים.

רמברנדט (1641) נצחונו של מרדכי

אהרן שבו 1989 נצחונו של מרדכי ל"מגילת אסתר שלי – עם מדריך לדיני החג ומנהגיו" (מסדה)

אהרן שבו אייר ועצב בשנת 1989 את "מגילת אסתר שלי – עם מדריך לדיני החג ומנהגיו" (מסדה). כל עמוד מעוטר בשוליו הרחבים המעוצבים כקירות מצודה באמצעות אפקט דמוי מגזרות נייר והמלה "המן" כתובה באדום כדי שלא נפספס. הציורים מצויירים בקו קריקטורי קליל ובצבע. 

עמוד מתוך "מגילת אסתר שלי – עם מדריך לדיני החג ומנהגיו" (מסדה) מעוצב ומאוייר ע"י אהרן שבו.

בין העמודים שילב שבו ארבע תמונות בגודל מלא: 1."מרדכי לא יכרע ולא ישתחווה (פרק ג)" ; 2."ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט (פרק ה)"; 3."ככה יעשה לאיש" או נצחון מרדכי (פרק ו) – לתמונה זו הקדיש שבו כפולת עמודים (ראו למעלה); 4.משלוח אגרות לכל מדינות פרס (פרק ח).

כל המוטיבים אך במיוחד 2 ו-3 מופיעים גם אצל אמנים גדולי שם.

אהרן שבו 1989 - ותקרב אסתר - מתוך מגילת אסתר שלי (מסדה)

הנגיעה בשרביט, הנחשב לסמל פאלי, היא כאמור גם כן מוטיב שכיח באמנות, המתייחס אל פרק ה במגילה אך לא מצאתי אותו בעוד ספרי ילדים.  אני מניחה שניתן יהיה למצוא אותו אבל כנראה ביחס דומה לזה שלי 1:6 בספרות חילונית. דהיינו, בערך על כל שש תמונות של מרדכי על הסוס, תמונה אחת של אחשוורוש מושיט את השרביט לאסתר.

הסצנה הזו מתרחשת לאחר שמרדכי שולח את אסתר אל אחשוורוש כדי להפר את מזימתו של המן להרוג את כל היהודים בממלכה. אסתר פוחדת מאוד משום שלא באים אל המלך ללא הזמנה "אבוא אל המלך אשר לא כדת" . כידוע היא משלימה עם רוע הגזירה "כאשר אבדתי אבדתי" ומבקשת שכל החהודים בשושן יצומו עבורה וגם היא תצום. וכך כשהיא מתוחה ורעבה היא מתקרבת בחשש אל אחשוורוש ומחכה לסימן מצדו, האם יטה את שרביטו כלפיה ויסמן לה להתקרב אליו או לא.

יש אמנים המתארים את הסצינה הזאת כפי שכתוב במגילה אך אחרים בוחרים לתאר את אותות המתח ומציירים את אסתר מעולפת, למשל Jacopo Tintoretto 1546-7  בציור אסתר לפני אחשוורוש. שבו בוחר לצייר את אסתר לפני אחשוורוש כשהיא מחייכת – אולי בהקלה, אולי הוא סבור שהיה לה חשוב להסוות את המתח בו הייתה נתונה, אולי כי הוא מייעד אותה להופיע בפני קהל צעיר, ואולי כל הסיבות גם יחד.

 בתמונה הראשונה בגודל מלא בוחר שבו להראות יחד עם מרדכי שאיננו משתחווה להמן גם את אסתר בת חסותו וזו פרשנות נוגעת ללב.

"ומרדכי לא יכרע" וגם לא אסתר לפי אהרן שבו ב"מגילת אסתר שלי" (מסדה 1989)

הנושא של התמונה האחרונה בגודל מלא  ב "מגילת אסתר שלי – עם מדריך לדיני החג ומנהגיו" (מסדה) הוא כאמור משלוח אגרות לכל מדינות פרס (פרק ח פסוק 10). "וַיִּכְתֹּב, בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ, וַיַּחְתֹּם, בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ; וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ, הָאֲחַשְׁתְּרָנִים--בְּנֵי, הָרַמָּכִים."

"ויכתוב בשם המלך אחשוורוש" - אהרן שבו 1989 מגילת אסתר שלי (מסדה)

הזכרתי כבר בבלוג את הספר "חגי ישראל" שכתב הרב מנחם הכהן המלווה באיורים מרהיבים של אלונה פרנקל (1980 מודן). עבור פורים  ציירה פרנקל שלוש תמונות לספר, שתיים מהן מתארות נושאים מן המגילה. האחת, "ככה יעשה לאיש" בו מדגישה פרנקל את זרש אשתו של המן ואת בתו המשקיפות בעד לחלון כשחיוך על פניהן, כי הן טועות לחשוב שמרדכי הוא זה המוליך את הסוס ואילו המן הוא זה שרוכב עליו. בתמונה הנוספת  - נושא שאינו מופיע בין ציוריו גדולי המידות של שבו – המשתה שעורכת אסתר לאחשוורוש והמן. ככל הנראה זהו המשתה השני, הדרמטי, זה שבו אסתר מפנה אצבע מאשימה כלפי המן וחושפת את מזימתו בפני אחשוורוש. 

זרש ובתו של המן אינן יודעות שהמן מוליך את הסוס. אלונה פרנקל ל"חגי ישראל" מודן 1980

המשתה של אסתר - אלונה פרנקל ל"חגי ישראל" מודן 1980

 בספר גן גני (הספר יצא במהדורות רבות החל משנת תש"ז ועד 2006), שלקטו וכתבו לוין קיפניס וימימה אבידר טשרנוביץ, מופיע רק איור קטן אחד המתייחס למגילה – שוב מרדכי המובל על גבי הסוס, שצוייר ע"י איזה הרשקוביץ. בתמונה המצורפת, האיור נראה בגודל דומה לזה של שאר התמונות המופיעות כאן, אך לא היא, מדובר באיור קטנטנן התופס אולי שמינית מן העמוד. באיור כה קטן אין מקום לפרטים נוספים כמו קהל שצופה, אך עדיין שפת הגוף של המן ברורה מאוד - הוא כפוף כאילו מעדיף שהאדמה תבלע אותו ופניו גם הן מכורכמות. למען האמת גם מרדכי לא נראה מאושר במיוחד באיור של איזה, אולי משום שהיא הושיבה אותו כששתי רגליו באותו צד של הסוס.

איזה הרשקוביץ לגן גני - ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו.

עוד "ככה יעשה לאיש" מצאתי על גבי שער של חוברת דבר לילדים משנת 1947, פרי מכחולו של נחום גוטמן וכמו כן אחד של מרים ברטוב. 

נחום גוטמן 1947 דבר לילדים. מקור: מוזיאון נחום גוטמן

מרים ברטוב. המקור: משקפיים 4, 1991

לא אציין את כל הספרים בהם חיפשתי ולא מצאתי – ודאי שאין מדובר ברשימה ממצה – אך המסקנה הזמנית היא שבספרי הילדים המוטיב "המגילתי" המוביל תרתי משמע – הוא "וככה יעשה לאיש".

ולסיום: בספריה הלאומית שמורה מגילת אסתר שהוכנה באיטליה בשנת 1617 ואוירה על ידי משה בן-אברהם פשקרול בפירוט רב ולא פסח אף על הזוועות המתוארות במגילה. אפשר לראות את המגילה כאן. 

סיפור לחג הביכורים

בעצם אולי שני סיפורים לחג הביכורים

רשימה מאת שרה ק. שורץ

הסיפור המובא כאן, טלי מביא ביכורים, לקוח מן הספר גן גני ועל כן נכתב על ידי לוין קיפניס. המהדורה שבידי היא משנת 1990.

בכרזות מאמצע המאה העשרים, בספרי ובעיתוני ילדים נראה הטנא של חג הביכורים לכל הפחות קלוע מנצרים.

טנא קלוע מנצרים. נחום גוטמן. מקור התמונה: הספרייה הלאומית

לעומת זאת, הטנא של כול אחד מן הילדים במושבה בה גרנו היה עשוי מקופסת נעליים מלבנית מקרטון, תוצרת הארץ. הקופסה קושטה בנייר קרפ גזור פסים פסים, בדרך כלל בצבע ירוק, כדי לדמות רעננות של צומח והותקנה לו ידית מנייר. היצירה, שהוכנה בבית ספר, נשלחה הביתה כדי שימלאו אותה ב"ביכורים", אי אלו ירקות או פירות עמידים, ויעטרו אותה בפרחים אחדים. אני זוכרת בעיקר אספרג.

מתוך אתר נוסטלגיה בחלק המוקדש לשבועות. מסתבר שגם במקומות אחרים טנא-קופסת-נעליים היה מקובל

בתקופה בה מדובר, אמצע שנות השישים, במושבה היו עדיין רבים שעסקו בחקלאות, ומי שרצה בכך יכול היה להביא תוצרת אורגינלית, אבל איני זוכרת שהקופסאות ששמשו כטנא התפקעו מתוצרת טרייה. אמצע שנות השישים, היו השנים שלפני מלחמת ששת הימים, שנים של חיים צנועים מאוד.

חגיגת הבאת הביכורים, או הטקס, נערכה בשעות אחר הצהריים, כאשר להטו של היום החל מתכהה – עד סוף האירוע כבר לא נותרו קרני שמש ישירות - במגרש הספורט, שבאותה עת נראה היה לי רחב ממדים ביותר. הילדים הגיעו לבושים בלבן, לראשיהם זרי פרחים מגרדים ובאוויר עמדה חגיגיות. הורים ובני משפחה הוזמנו וסקרנים, שעתותיהם היו בידיהם בעידן מחוסר הטלוויזיה שעמד להסתיים ונטול המזגן, הגיעו גם הם.

זרי פרחים מגרדים - אחי (משמאל) ואני

מה נאמר בטקס, ומה הייתה התכנית האמנותית לא זכור לי – אולי צעדנו בסך, בודאי שרנו שירים לשבועות -  אלא רק שבסמוך לסופו סלי הביכורים היו מחליפים ידיים תוך כדי תכונה רבה, אשר הניסיונות להכניס בה סדר הצליחו רק בחלקם, וכל ילדה וילד חזרו הביתה עם ירקות אחרים מאלו אִתם הגיעו.

באחת מן השנִים בהן למדנו בבית הספר היסודי, אחי היה אז בכתה א או ב, ילד קטן ועדין, החליט אבי שֶׁיונה היא "הדבר" המתאים להביאו כביכורים ולכד פרט אחד צעיר. דבר זה היה תמוה מן הבחינה שאבי מיעט להתערב בענייני החינוך שלנו. כמו כן, בדיעבד ברור שזה היה תור ולא יונה. אחי נשלח לחגיגת הביכורים עם התור הצעיר והמפוחד בטנא שלו. נרגש ביותר חיבק אחי את הטנא ולא ברור האם צפה את אשר עומד לקרות. כן היה ברור לו שהוא רוצה את התור העדין עבורו. לקראת סיום החגיגה, בהינתן האות למסור את קופסאות נעליים המעוטרות ולהחליפן באחרות ובטרם פנה אחי הקט כה וכה חסמה את דרכו אישה נחושה. האישה לקחה מידיו את הטנא עם התור ותקעה בהן במקומו "טנא עם ירקות  במצבי צבירה משתנים". – המילים במרכאות הן שלו, כפי שהוא מתאר את האירוע ממרחק הזמן: הציניות מחפה על הכאב הכפול, על הציפור העדינה והשברירית שנחטפה ועל בגידת כל המבוגרים המעורבים.

 

מקור התמונה: אתר תפוז  יונה

תור

שקדיה שקדייתי

מאת שרה ק. שורץ

הספרייה הלאומית

באקדמיה ללשון עברית סבורים כי המילה שקדייה עבור “שקד מצוי” הוטבעה ע"י לוין קיפניס וערכה את הופעת הבכורה שלה בשיר  "לשנה טובה, שקדיה" (תרע"ט)[1] .

מקור

אני עדיין זוכרת כיצד שרנו בילדותינו:

לשנה טובה שְ ק דִ יָּ אַ אָ ה

לשנה טובה שְקדִיָּה

שייתן לך אלוהים.....

שנה לאחר מכן שולבה המילה שקדיה וגרסה של השיר הנזכר לעיל במחזה לטו בשבט, ראש השנה לאלנות, שכתב קיפניס ופורסם בתמיכתו של ועד הצירים, אשר הוקם בעקבות הצהרת בלפור ופעל בין השנים 1918-1921. ועד לקח על עצמו גם תמיכה בחינוך ובתרבות בין שאר פעילויותיו.

דפי הספר המובאים כאן מקורם מן הספרייה הדיגיטלית של הספרייה הלאומית.

המחזה מתייחס ברצינות אל שמו הנוסף של טו בשבט, הלא הוא ראש השנה לאילנות, שואל את תכני ראש השנה היהודי אשר בו נקבע ונכתב מי יחיה ומי ימות (ולאחר עשרת ימי תשובה, ביום כיפור נחתם סופית), ומכיל אותם על הצמחים (תמונה ב במחזה עמוד ד):

בראש השנה יכתבו

מי בפרי ישמח

ומי יצַּב עָרׂם;

מי יינק רׂב ליח

ומי יבש מחׂם.

שלושה בתים מסבירים אלו רעות יכולות להתרחש לעומת אלו טובות. אלא שכלל לא ברור מה פשעם של הצמחים אשר בראש השנה לאילנות יכתבו לנבילה ולקמילה, בניגוד לבני אדם שיש מהם המשרכים דרכם. נניח לרגע שעל בני אדם נגזר על פי מדתם, כלומר יש סדר בעולם, מה הוא הסדר הזה המחייב גם צמחים.

גם המלאך המופיע במחזה מתקשר למקורות:

חז"ל אמרו "אין לך עשב ועשב מלמטה שאין ממונה עליו מלמעלה, ושומר אותו, ומכה אותו, ואומר לו גדל". אומר (זהר ובב"ר, י') "אמר רבי סימון, אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע, שמכה אותו, ואומר לו גדל".

עשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1930, המלאך זוכה לשם צמחיאל וגם לתיאור חזותי, בספרו של ברוך צ'יז'יק, צמחיאל:  אגדות ושיחות על צמחי ארץ ישראל, כפי שהוזכר בפוסט הקודם.

  

---

[1]  " שקדייה" מאת טלי בן-יהודה. 14.1.2014. אתר האקדמיה ללשון עברית  http://hebrew-academy.org.il/2014/01/14/%D7%A9%D7%A7%D7%93%D7%99%D7%99%D7%94/

ברוך צ'יז'יק ושושנת המלך

שושנת המלך (שושן צחור) מתוך "אוצר הצמחים". ציירה נעמי צ'יז'יק אילון

שושנת המלך (שושן צחור). "אוצר הצמחים". עמוד 625. ציירה נעמי צ'יז'יק אילון

שושן צחור

נכתב ע"י שרה ק. שורץ

בפוסט הקודם הזכרתי את הקשר בין בוטניקה ובין לאומיות [לא לאומנות] בהסתמך על מאמר של  אריאל הירשפלד (2006), "בוטניקה של התגלות".  המאמר של הירשפלד התייחס לשיתוף הפעולה בנושאי הבוטניקה בין בני הזוג אפרים וחנה הראובני והצייר המחונן שמואל חרובי.

על ההקשר בו הופיע המאמר של הירשפלד אפשר לקרוא בפוסט שלי אשר פורסם במסגרת אחרת.

באנציקלופדיה אוצר הצמחים (ברוך צ'יז'יק, 1952) מצאתי אגדה, שכותרתה  "שושנת המלך". מה לאגדות ולאנציקלופדיה תהיתי?

אך נזכרתי שכבר בשנת 1930 פרסם צ'יז'יק את הספר צמחיאל:  אגדות ושיחות על צמחי ארץ ישראל (דפוס הפועל הצעיר) – אוסף של אגדות וסיפורי עַם הקשורים בצמחי ישראל. היה זה הספר העברי הראשון של אגדות טבע. ועל כן התמיהה הועמה קמעה, אך עדיין נראה שהעניין שווה סיפור.

מקור

מקור

מקור

העמוד הראשון של ההקדמה לאוצר הצמחים: תאור מקיף של המִצמחה הארצית

"את החוברת הראשונה בסדרת "אוצר הצמחים" , שנועדה לשמש בסיס לספרו הגדול , פרסם ברוך רק ב  1938 הדבר קרה כאשר אגרונום מפורסם פנה לשרה ואמר לה : "מה זאת שמעתי ? ברוך יוזם להוציא לאור אנציקלופדיה ? אל תניחי לו ! הרי אתם זקוקים לפת לחם . " שרה הביטה מבעד לחלון על עץ הארז ומלמלה לעצמה : "לכל יצירה דרוש משוגע . הפעם שניים הם המשוגעים , כי גם אני רוצה בזאת . אם נחיה ונהיה בריאים - הדבר יקום ויהיה . " שרה השקיעה את כל מרצה בעוזרה לבעלה להוציא את חוברות הסדרה . היא תרמה רבות לעיצובן ולהדפסתן של החוברות אך שמה לא נזכר בהן . באותם ימים לא היה נהוג לפרט את שמות כל התורמים לעריכה. החוברות נשלחו למעוניינים , אך חלקן הגדול הצטבר בבית בערימות . לאחר עמל של שנים הצטברה הכמות הדרושה של חוברות למילוי הכרך הראשון של האנציקלופדיה . ברוך לא זכה לראות את ספרו יוצא מהדפוס . הוא נפטר ב 1955 והוא בן  71 עם תום השבעה , נסעה שרה לבית הדפוס , קיבלה את ההגהות לספר והחלה לעבוד על סיום המלאכה . הספר יצא לאור תשעה חודשים לאחר מותו של ברוך . הכרך שהוציאה שרה לאור , המכיל יותר מ 900 עמודים , עוסק בצמחי התרבות שגדלו בארץ ונזכרים בארון הספרים היהודי . בכתב ידו הקדיש ברוך את הספר לחנה אחותו שנפטרה ב  1951 שרה נזכרת בפתח הספר כאחראית על הסגנון . הציורים בספר נעשו על ידי אמנים רבים . ברוך בעצמו לא נטל חלק בעבודה הגראפית , למרות שגילה עניין רב באמנות הציור . הספר עשיר בתיאורים מעולם התרבות היהודית הקדומה , הקשורים לצמחים . בן ראובן שרה ורמי (2010). נשים עבריות בדמשק 1917 – 1918. הוצאת ספרים אריאל. עמ' 131"

עוד על האנציקלופדיה אוצר הצמחים ועל מחברה ברוך צ'יז'יק אפשר לקרוא רשימה מקיפה ומרתקת בבלוג הספרנים (Safranim's Blog) בפוסט "אוצר הצמחים" – פגישה מאוחרת.

אגדות, במיוחד העתיקות שבהן, לא סופרו ולא נועדו בהכרח לילדים, אלא לבני כל הגילים כולל ילדים ובני נוער. האגדה שמביא צ'יז'יק איננה בדיוק אגדה אלא סיפור עם, אבל הסוגה המדויקת לא כל כך חשובה במקרה הנוכחי.

האגדה "שושנת המלך" מספרת על התכנסות של זקני ישראל אצל שמעון המכבי לאחר נצחונו על אנטיוכוס השביעי לצורך מינויו לנשיא. כל הנציגים משבטי ישראל השונים התקבצו סביב דגלם וסמלם ורק אנשי פקיעין הגיעו ללא סמל. שאל אותם שמעון לפשר הדבר. ספרו לו אנשי פקיעין על כך שבעבר התפרסם כפרם בזכות הגידול של צמחי מרפא ובושם כמו נרד רפואי (Nardus; Valeriana officinalis ), מחמדה ובעיקר שושנה צחורה, שאותה בחרו לסמל כפרם. מאז שנושלו מאדמותיהם ופסקו מעיסוקיהם חדלו גם מלהשתמש בסמלם, שכן הגידולים שלהם נשתכחו וכמעט לא ניתן למצוא את השושנה הצחורה. בשמוע שמעון החשמונאי את הדברים, דאג לפדיון האדמות ולהחזרתן לבני פקיעין, ואלו חדשו את גידוליהם ושתלו מחדש את השושנה הצחורה וקראו לה שושנת המלך. כאות הוקרה אף שלחו פרחים אלו לחשמונאי ואסוך שמן שהפיקו מעלעלי הצמח.

אוצר הצמחים עמוד 646

ראיה ארכיאולוגית. אוצר הצמחים עמוד 625

צ'יז'יק הביא את האגדה, מן הסתם, כראיה לכך שהפרח (Lilium candidum)  שימש כגידול חקלאי בישראל בעבר, בנוסף להיותו פרח בר. באגדה נקרא הפרח שושנה צחורה בדומה לשמו היום "שושן צחור" ולא שושנת המלכים, כפי שקורא לו צ'יז'יק. ההקשר בו מובאת האגדה הוא חומרים המשמשים בהכנת יין. מסתבר למשל שנרד שגדלו אנשי פקיעין הוא חומר שמוסיפים ליין ו"שבטוסקנה שבאיטליה מבשמים את היין באבקה שמכינים מקנה-השרש של  האירוס החיוור (צ'יז'יק, 1952 אוצר הצמחים ע"מ 619)". באותו עמוד טוען צ'יז'יק שגם אבותינו גדלו אירוסים למטרה זו כמו גם את שושנת המלך.

אולם כנזכר לעיל כבר בשנת 1930 פרסם צ'יז'יק את  הספר העברי הראשון של אגדות טבע - צמחיאל:  אגדות ושיחות על צמחי ארץ ישראל. אם כך צ'ז'יק החל את קריירת הכתיבה שלו שראתה אור בספר שאינו מדעי דווקא. ניתן לראות ב פרסום האגדה באוצר הצמחים גם הד לצמחיאל, ובשילוב האגדה ומובאות מן המקורות באנציקלופדיה דוגמא נוספת לקשר בין בוטניקה ולאומיות.

האיורים של "שושנת המלכים" המופיעים באנציקלופדיית הצמחים הם של נעמי צ'יז'יק, בתו של המחבר, אשר נפטרה ממש לאחרונה (25.12.14).

דיווח ב"דבר" 27.12.1929 על מציאתו של שושן צחור ע"י נח נפתולסקי