סיפורי עצים

 התבוננו בתמונה בראש הרשימה, הלקוחה מתוך הספר מה צריך בשביל...  - האין היא נראית כמו פוסטר לט''ו בשבט?

לכאורה הספר מה צריך בשביל… הוא ספר מתאים ביותר לקרוא ולהקריא בט''ו בשבט – הוא עוסק בעצים

ומעוטר בתמונות של עצים בכל שלבי ההתפתחות מאת המאיירת האיטלקייה סילביה בונאני, אך בי הוא עורר אי נחת. אנסה להסביר את מקור אי הנחת ואביא לסיום סיפור אחר אשר לטעמי עונה, גם אם חלקית, על החסרונות של הספר מה צריך בשביל…

ג'יאני רודאי (Gianni Rodari), המחבר, שואל: "מה צריך בשביל שולחן?" ומסביר שלב שלב עד למקור הבסיסי ביותר של השולחן לדעתו (או אולי מבצע העמדה של שולחן מעץ על הצורך הבסיסי ביותר עבור בנייתו).

מה צריך בשביל שולחן? 

צריך לוחות עץ מן המוכן

כדי ליצר לוחות רבים,

צריך לטעת עצים.

בשלב הזה למרות שהמחבר הגיע לשלב הנטיעה הוא פונה לערוץ אחר:

כדי שיצמחו עצים,

צריך זרעים.

והזרעים מגיעים מפירות והפירות מפרחים - והכל מלווה באיורים יפיפיים על כפולות עמודים.

המסקנה של המחבר: עבור שולחן צריך פרח. לכאורה ספר חינני המציע הסתכלות שונה. אבל...

אבל בעיני מדובר על העמדת הטבע לתועלתו של האדם וניסיון להקטנת הנזק שבגדיעתו: "כולה פרח". אבל בעץ הזה אותו עומדים לגדוע עבור שולחן יש למשל קן לציפור עם שלוש ביצים "ובכל ביצה – הס פן תעיר!/ ישן לו / אפרוח זעיר (חיים נחמן ביאליק)" ועולם שלם של יצורים קטנים.

ולעץ הצומח מן הזרע שהיה פרח יש היסטוריה – שנים על גבי שנים בהן הוא ביצע פוטוסינתזה, שנים על גבי שנים שדבורים בקרו אצלו והיותו מקום מחייה ליצורים רבים שחיים בין ענפיו, שנים שהוא היה חלק מן הטבע ובתקופה הנוכחית יש להימנע מפגיעה בטבע. התקופה הנוכחית נקראת עידן ההכחדה השישי ובנוסף מאיימת על כדור  הארץ ההתחממות הגלובלית ולבוא ולספר לילדים בנון שלנטיות על נטיעת עצים לשם כריתתם, אותם עצים שכאמור אתמול שרנו שבין ענפיהם יש לציפור קן עם שלוש ביצים, משמעו להתעלם מהעולם אותו אנו משאירים לדורות הבאים. 

בעיה נוספת מסוג שונה קשורה באיורים. את מסקנתו של המחבר לפיה עבור שולחן צריך פרח מלווה כפולה המלאה איורי פרחים, כך:

רק הפרח משמאל למעלה עשוי להיות פריחה של עץ שממנה אולי יתפתחו פירות וזרעי-עצים (תלוי אם זו פריחה זכרית או נקבית) אך כל השאר הם פרחים שמן הזרעים שלהן יתפתחו פרחים נוספים שוב ושוב אך לא עצים.  מדוע צויר כך? גם לספרי ילדים יש להתייחס ברצינות ולהתייעץ עם אדם שמבין בתחום.

בפתח הרשימה הבטחתי סיפור נוסף. זהו הסיפור על עץ אלון הלקוח מסיפורי איש היער, מבחר אגדות מהטבע הישראלי, סיפר: ינץ לוי. איורים: ליאורה גרוסמן. הוצאת זמורה-ביתן (2010) עמודים 35-8. זהו סיפור חתרני על עץ אלון גדול ומפואר הגדל בסין, אשר אף מקדש הוקם לכבודו. האלון הזה מתעקש להיות חסר תועלת. קראו את העמוד האחרון של הספור (יש להקליק על התמונה כדי להגדילה):

 

רקפות

רקפות באיור, בשיר ובספור

שרה ק. שורץ

רקפות על שער דבר לילדים. נחום גוטמן. שנות הארבעים של המאה העשרים. מקור התמונה: מוזיאון נחום גוטמן

בערך מאז שחנכתי את הבלוג אני אוספת חומרים על איור פרחי בר בישראל בספרי ילדים. תוך כדי כך נחשפתי ליצירות אותם מלווים איורים אלו. (משום מה) הופתעתי לגלות שהיצירות מאנישות פרחים. הכרתי יצירות רבות מאוד המאנישות בעלי חיים, אך מה פתאום פרחים? פרחים לא עושים דברים נראים לעין, הם לא משמיעים קולות, הם לא זזים ממקומם חוץ מאשר לעקוב אחר השמש, אז כיצד ניתן ליחס להם תכונות? אולם אז נזכרתי במיתוס של נרקיס ובמיתוס אחר על דפנה ואפולו, מיתוסים אשר במקורם כלל אינם קשורים בסיפורי ילדים - את התשובות להאנשה של יצירי הטבע למיניהם, צמחים, בעלי חיים או גרמי השמיים יש לחפש במקורות התרבותיים של החברה.

את הרשימה הזאת אקדיש לרקפות, לאיורים שלהן בספרי ילדים, והיצירות המלוות אותם, חלקם מאנישות וחלקם לא (כדי להיטיב לראות את התמונות, הגדילו אותן ע"י שתקליקו עליהן).

כך מתואר מראה המיוחד של הרקפת עם הכיפוף הכפול, בצמח השדה:

 "תו-אופי בולט ברקפת הוא הכיפוף הכפול של הפרח: תחילה גדל ניצן-הפרח כלפי מעלה ככל פרח רגיל השואף כביכול להבליט את עצמו בפני מאביקיו. אחר הוא "נמלך בדעתו", ועוקץ הפרח מתכופף מתחת לפרח. כתוצאה מכך נוטה פתחו מטה. אולי הוא מגן בכך על האבקה מפני מי הגשם. אך פרח הנוטה מטה אינו מתבלט היטב לעיני המאביקים. מה עושים? מכופפים שוב, הפעם את טרפי 5 עלי הכותרת כלפי מעלה, והם בולטים לעין ומושכים את המאביקים. כך מתקבל פרח מיוחד במבנהו, שחלקו התחתון כפוף מטה, וחלקו העליון "מתקן" פגם זה וכפוף שוב מעלה. בסיסי עלי הכותרת מאוחים לצינור קצר הפונה מטה, וקצותיהם מפורדים לאונות ארוכות (עד 3 ס"מ) המופשלות ומזדקפות כלפי מעלה". 

המראה הזה גורם לאנשים רבים, גם לא במסגרת יצירות, להשליך על הרקפת תכונות שהם רוצים לראות בה, דהיינו עדינות, ללא כל קשר לתכונות הבוטניות של הפרח (חפשו ברשת).

הספר יפה את, ארצנו, של אליעזר שמאלי (1962), ערוך סביב 22 לוחות ציור גדולים, אשר רובם המכריע מתארים זוגות של צמח ובעל חיים, כלנית וחילזון, זית ואדם החזה, אקליפטוס וירגזי, צבי וארן, רק דגים וגמל מופיעים ללא בני זוג מעולם הצומח. את כולם הפליא לצייר צבי לבני (מלבנצ'יק). הלוחות מלווים בסיפורים על אודות המתוארים בהם. מרבית הסיפורים נטורליסטים וחביבים, למשל על בעל חיים מאותו מין שנמצא בשדה והושב לאמו וכדומה; אחרים אטיולוגיים, כמו הסיפור על הרקפת. זהו סיפור צובט לב, נוסח "מוכרת הגפרורים", על יתומה הבורחת מביתו של האיכר  העשיר והרע המעסיק אותה כרועה. היא נרדמת מתשישות בהרים וקופאת למוות. במקום בו מתה צמחו רקפות (שלפני כן לא היו קיימות). וזהו הציור של צבי לבני שאותו הסיפור מלווה.

צבי לבני

בכרך ב חוברת 31 של הצופה לילדים מופיעה רקפת מדברת  (ספור הרקפת, א' אורן  עמודים 371-3, 15.4.1948). היא מדברת אל קבוצת ילדים המקשיבים לה בעניין רב ושומעים סיפור מגויס על ההיסטוריה של ישוב ארץ ישראל. הרקפת מציגה עצמה כרקפת זקנה אשר ראתה חלק מן הדברים בעצמה וחלק אחר מן הדברים הם מסורת שעוברת במשפחה. מכיוון שמדובר בתחילת חודש ניסן, ברור תכנו של הסיפור, אולם מדוע נבחרה לכך רקפת דווקא?- משום שכל מי שעבר בארץ הזאת, חוץ מן היהודים, עקר, תלש והשרה שממה ועל כן רק רקפות שהסתתרו בנקיקים שרדו כדי לספר.

הרקפת מוצגת בסיפורים ובשירים כישות צנועה, ענווה ונעימה, בייחוד אל מול הקולגה שלה הכלנית. למשל בספר חברות פורחת של לאה ברב (אוריון 2011):

עָמְדָה כַּלָּנִית מוּל הַמַּרְאָה,

זְקוּפָה בְּשִׂמְלָתָהּ הָאֲדֻמָּה.

הֵרִימָה רֹאשָׁהּ בְּגַאֲוָה

וְאָמְרָה:"אֲנִי מַלְכָּה! אֲנִי הַמַּלְכָּה!"

חָשְׁבָה הַכַּלָּנִית: "אֵלֵךְ לִי אֶל הָרַקָּפוֹת

הַצְּנוּעוֹת וְהַפְּשׁוּטוֹת,

אֶרְקֹד בְּמַעְגָּל אִתָּן,

וְכֻ-לָּם יִרְאוּ מִי הַיָּפָה מִכֻּלָּן!"

חברות פורחת: לכל הפרחים פני אדם [מקור: אתר ההוצאה, אוריון]

אך במיוחד בא הדבר לידי ביטוי בסיפור ״שלמה המלך מחפש כתר״, זהו סיפור של זאב וילנאי, המסופר מחדש בספרו של ינץ לוי, סיפורי איש היער: מבחר אגדות מהטבע הישראלי. הספר יצא בכריכה קשה בשנת 2010 ושוב בשנת 2013 במהדורת כיס כשהוא נושא את השם סיפורי איש היער: אגדות לטיולים. מדובר באותו ספר רק בממדים אחרים. המאיירת היא ליאורה גרוסמן המעולה. לא הצלחתי לגלות מתי הסיפור נכתב במקור, אך זה היה ודאי לפני 1988, השנה בה נפטר וילנאי.

כריכת מהדות הכיס

שלמה רצה ליצוק לעצמו כתר זהב ולשם כך הכריז על תחרות יפי בין פרחי היער. ביום התחרות הרקפת הסתתרה בביתה (!) בעוד שהכלנית הייתה אסרטיבית לגבי הנצחתה בכתר. בסיפור היא מוצגת כפושרית ולא כאסרטיבית. 

כלנית מתכוננת לתחרות ורקפת מסתתרת. ליאורה גרוסמן

מכיוון שכלנית ורקפת הן ממין נקבה בעברית, עליהן לחכות בפסיביות עד שיבחרו, ואם לא נבחרו too bad. שלמה חיפש כמובן פרח יפה וגם צנוע ונוסיף סביל וללא יכולת הערכה עצמית; הנה דברים שאומרת הרקפת לשלמה: ״אני מכוערת, קומתי כפופה, עלי חוורים, רזים ומחודדים. אין סיכוי שתרצה לצקת את כתרך בדמותי.״ סופו של סיפור - נוצק כתר בדמותה, אך רקפת לא רוצה לגור בארמון בעציץ מזהב כי היא מתגעגעת לטבע. היא נעשית מדוכדכת, חיוורת ומאבדת מחיותה (לא כיפית) ושלמה מאפשר לה לחזור אל כור מחצבתה. 

לא האסרטיבית זוכה. ליאורה גרוסמן

מי שפתחו את הקישור ל"צמח השדה" למעלה, גלו בוודאי שגם וילנאי עיבד את הסיפור:

האגדה על הרקפת - מתוך צמחיאל: ברוך צ'יזיק
כשישב שלמה על כיסא דוד אביו למלך על ישראל ,יצא אל פרחי השדה לבחור לו תבנית לפיה יצו לעשות לו כתרו כתר מלכות וירא רקפת חיננית ותמצא חן בעינו ויצו על חכמי החרשים אשר לו להכין לו כתר בתבנית הרקפת על כן קראו שמה עד היום גם בשם נזר שלמה.
כאשר חרבה ירושלים ביום גבר האויב שלחו האויבים ידיהם בכל אוצרות ירושלים ושכיות חמדה ויגלו מירושלים אל ארצות הנכר אל כל פארה והדרה וביניהם את כתר המלוכה.
נתעצבו הרקפות ושחו כותרותיהן וכך כפופות הן לאות אבל עד עצם היום הזה. 

האגדה הזאת מסבירה את מראה המיוחד של הרקפת עם הכיפוף הכפול, כפי שמתואר  בפתח הרשימה.

 ולא נותר אלא להגיד על כך, כל המוסיף, גורע. 

השיר של לוין קיפניס, מתחת לסלע צומחת לפלא רקפת נחמדת מאוד (1921), מלוּוֶה בעצמו בסיפור על נסיבות כתיבתו. השיר הופיע למשל בספר גן גני. הספר גן-גני הוא ספר ילדים  המיועד ללמד עובדות בסיסיות על  חגי ישראל ומנהגים  שונים הקשורים לתרבות היהודית והישראלית.  הספר יצא לאור לראשונה בשנת 1947 בעריכתם של לוין קיפניס עצמו ושל ימימה אבידר טשרנוביץ. הספר לווה באיוריה של איזה הרשקוביץ. הנה ציור הרקפת שלה בפרק המוקדש לט"ו בשבט:

 

איזה הרשקוביץ לגן גני

איזה הרשקוביץ לגן גני

בשנות השמונים השיר הופיע גם בספר 100 שירים לילדים כשהוא מלווה באיור של דוש (קיצור ל -קריאל גרדוש). ההאנשה הפעם היא באיור – דוש העניק לרקפות פנים עם עיניים מושפלות.

מתוך הספר 100 שירים לילדים

עוד לפניו, בשנת 1959, צייר אריה נבון, רקפת עם פנים דמוית איילה, כאיור מלווה לשיר של לאה גולדברג "הרקפת", שפורסם בספר הצריף הקטן. אריה נבון נענה בכך לדימוי שרשמה גולדברג בבית הראשון בשיר: "הנה הרקפת, דקה, עדינה, אוזניים זוקפת – אילת קטנה."

תופעה מעניינת הראויה לרשימה בפני עצמה היא כתיבה לילדים חרדים. הנה תמונה של א. פריזנט בעמוד בקובץ שיריה של הסופרת החרדית רבקה גולדברג:

כבר הזכרתי בבלוג את הספר מר סביון וגברת רקפת, מאת רות אורן, הוצאת כנרת ועם איוריו של המאייר שחר קובר. ספר קרטון, 22 עמ', מנוקד. הנה הרקפת של קובר. אם תתבוננו היטב, תבחינו כי לרקפת שבחזית גם יש פנים.

איור של שחר קובר: לרקפת בחזית יש פנים

ולסיום עוד שלוש תמונות של רקפות שאני אוהבת במיוחד, האחת נרקמה על ידי נעמי צ'יז'יק אילון, עבור ספר מחווה לצמחיאל של אביה, ברוך צ'יז'יק (2003). ושתי האחרות של ליאת יניב אשר מאיירת ספרי ילדים בשיטת קולג' או אולי נכון יותר פסיפס של פיסות נייר. הרקפות לקוחות מספר שמוקדש כולו לשיר של נעמי שמר הטיול הקטן (עם עובד 2013).

רקמה של נעמי צ'יז'יק אילון (2003)

איור של ליאת יניב לספר הטיול הקטן

פרט מתוך האיור של ליאת יניב כדי שניתן יהיה לראות את עבודת הקולג'/ פסיפס המוקפדת

כריבת הספר הטיול הקטן ממנו לקוחות שתי התמונות מעל

להרחבה על האגדה "שלמה המלך מחפש כתר", שכתבתי במקום אחר, עם דגש פמינסטי חזק יותר, ראו כאן 

ברוך צ'יז'יק ושושנת המלך

שושנת המלך (שושן צחור) מתוך "אוצר הצמחים". ציירה נעמי צ'יז'יק אילון

שושנת המלך (שושן צחור). "אוצר הצמחים". עמוד 625. ציירה נעמי צ'יז'יק אילון

שושן צחור

נכתב ע"י שרה ק. שורץ

בפוסט הקודם הזכרתי את הקשר בין בוטניקה ובין לאומיות [לא לאומנות] בהסתמך על מאמר של  אריאל הירשפלד (2006), "בוטניקה של התגלות".  המאמר של הירשפלד התייחס לשיתוף הפעולה בנושאי הבוטניקה בין בני הזוג אפרים וחנה הראובני והצייר המחונן שמואל חרובי.

על ההקשר בו הופיע המאמר של הירשפלד אפשר לקרוא בפוסט שלי אשר פורסם במסגרת אחרת.

באנציקלופדיה אוצר הצמחים (ברוך צ'יז'יק, 1952) מצאתי אגדה, שכותרתה  "שושנת המלך". מה לאגדות ולאנציקלופדיה תהיתי?

אך נזכרתי שכבר בשנת 1930 פרסם צ'יז'יק את הספר צמחיאל:  אגדות ושיחות על צמחי ארץ ישראל (דפוס הפועל הצעיר) – אוסף של אגדות וסיפורי עַם הקשורים בצמחי ישראל. היה זה הספר העברי הראשון של אגדות טבע. ועל כן התמיהה הועמה קמעה, אך עדיין נראה שהעניין שווה סיפור.

מקור

מקור

מקור

העמוד הראשון של ההקדמה לאוצר הצמחים: תאור מקיף של המִצמחה הארצית

"את החוברת הראשונה בסדרת "אוצר הצמחים" , שנועדה לשמש בסיס לספרו הגדול , פרסם ברוך רק ב  1938 הדבר קרה כאשר אגרונום מפורסם פנה לשרה ואמר לה : "מה זאת שמעתי ? ברוך יוזם להוציא לאור אנציקלופדיה ? אל תניחי לו ! הרי אתם זקוקים לפת לחם . " שרה הביטה מבעד לחלון על עץ הארז ומלמלה לעצמה : "לכל יצירה דרוש משוגע . הפעם שניים הם המשוגעים , כי גם אני רוצה בזאת . אם נחיה ונהיה בריאים - הדבר יקום ויהיה . " שרה השקיעה את כל מרצה בעוזרה לבעלה להוציא את חוברות הסדרה . היא תרמה רבות לעיצובן ולהדפסתן של החוברות אך שמה לא נזכר בהן . באותם ימים לא היה נהוג לפרט את שמות כל התורמים לעריכה. החוברות נשלחו למעוניינים , אך חלקן הגדול הצטבר בבית בערימות . לאחר עמל של שנים הצטברה הכמות הדרושה של חוברות למילוי הכרך הראשון של האנציקלופדיה . ברוך לא זכה לראות את ספרו יוצא מהדפוס . הוא נפטר ב 1955 והוא בן  71 עם תום השבעה , נסעה שרה לבית הדפוס , קיבלה את ההגהות לספר והחלה לעבוד על סיום המלאכה . הספר יצא לאור תשעה חודשים לאחר מותו של ברוך . הכרך שהוציאה שרה לאור , המכיל יותר מ 900 עמודים , עוסק בצמחי התרבות שגדלו בארץ ונזכרים בארון הספרים היהודי . בכתב ידו הקדיש ברוך את הספר לחנה אחותו שנפטרה ב  1951 שרה נזכרת בפתח הספר כאחראית על הסגנון . הציורים בספר נעשו על ידי אמנים רבים . ברוך בעצמו לא נטל חלק בעבודה הגראפית , למרות שגילה עניין רב באמנות הציור . הספר עשיר בתיאורים מעולם התרבות היהודית הקדומה , הקשורים לצמחים . בן ראובן שרה ורמי (2010). נשים עבריות בדמשק 1917 – 1918. הוצאת ספרים אריאל. עמ' 131"

עוד על האנציקלופדיה אוצר הצמחים ועל מחברה ברוך צ'יז'יק אפשר לקרוא רשימה מקיפה ומרתקת בבלוג הספרנים (Safranim's Blog) בפוסט "אוצר הצמחים" – פגישה מאוחרת.

אגדות, במיוחד העתיקות שבהן, לא סופרו ולא נועדו בהכרח לילדים, אלא לבני כל הגילים כולל ילדים ובני נוער. האגדה שמביא צ'יז'יק איננה בדיוק אגדה אלא סיפור עם, אבל הסוגה המדויקת לא כל כך חשובה במקרה הנוכחי.

האגדה "שושנת המלך" מספרת על התכנסות של זקני ישראל אצל שמעון המכבי לאחר נצחונו על אנטיוכוס השביעי לצורך מינויו לנשיא. כל הנציגים משבטי ישראל השונים התקבצו סביב דגלם וסמלם ורק אנשי פקיעין הגיעו ללא סמל. שאל אותם שמעון לפשר הדבר. ספרו לו אנשי פקיעין על כך שבעבר התפרסם כפרם בזכות הגידול של צמחי מרפא ובושם כמו נרד רפואי (Nardus; Valeriana officinalis ), מחמדה ובעיקר שושנה צחורה, שאותה בחרו לסמל כפרם. מאז שנושלו מאדמותיהם ופסקו מעיסוקיהם חדלו גם מלהשתמש בסמלם, שכן הגידולים שלהם נשתכחו וכמעט לא ניתן למצוא את השושנה הצחורה. בשמוע שמעון החשמונאי את הדברים, דאג לפדיון האדמות ולהחזרתן לבני פקיעין, ואלו חדשו את גידוליהם ושתלו מחדש את השושנה הצחורה וקראו לה שושנת המלך. כאות הוקרה אף שלחו פרחים אלו לחשמונאי ואסוך שמן שהפיקו מעלעלי הצמח.

אוצר הצמחים עמוד 646

ראיה ארכיאולוגית. אוצר הצמחים עמוד 625

צ'יז'יק הביא את האגדה, מן הסתם, כראיה לכך שהפרח (Lilium candidum)  שימש כגידול חקלאי בישראל בעבר, בנוסף להיותו פרח בר. באגדה נקרא הפרח שושנה צחורה בדומה לשמו היום "שושן צחור" ולא שושנת המלכים, כפי שקורא לו צ'יז'יק. ההקשר בו מובאת האגדה הוא חומרים המשמשים בהכנת יין. מסתבר למשל שנרד שגדלו אנשי פקיעין הוא חומר שמוסיפים ליין ו"שבטוסקנה שבאיטליה מבשמים את היין באבקה שמכינים מקנה-השרש של  האירוס החיוור (צ'יז'יק, 1952 אוצר הצמחים ע"מ 619)". באותו עמוד טוען צ'יז'יק שגם אבותינו גדלו אירוסים למטרה זו כמו גם את שושנת המלך.

אולם כנזכר לעיל כבר בשנת 1930 פרסם צ'יז'יק את  הספר העברי הראשון של אגדות טבע - צמחיאל:  אגדות ושיחות על צמחי ארץ ישראל. אם כך צ'ז'יק החל את קריירת הכתיבה שלו שראתה אור בספר שאינו מדעי דווקא. ניתן לראות ב פרסום האגדה באוצר הצמחים גם הד לצמחיאל, ובשילוב האגדה ומובאות מן המקורות באנציקלופדיה דוגמא נוספת לקשר בין בוטניקה ולאומיות.

האיורים של "שושנת המלכים" המופיעים באנציקלופדיית הצמחים הם של נעמי צ'יז'יק, בתו של המחבר, אשר נפטרה ממש לאחרונה (25.12.14).

דיווח ב"דבר" 27.12.1929 על מציאתו של שושן צחור ע"י נח נפתולסקי

מר סביון וגברת רקפת

כתבה: שרה ק. שורץ

כריכה אחורית

כריכה

 

צמחים, סיפורים וציורים

הבוטניקה היא אחד משופריה של הלאומיות המודרנית [1]. בהתאם לכך קיימת סוגה של ספרי ילדים ונוער, שאמנם איננה מאוד עשירה בכמות כמו למשל ספרי אגדות ומעשיות, אך היא מתקיימת לאורך הדורות, ולא רק בישראל. אני מתכוונת לספרים המקרבים את הטבע לילדים. אינני מתכוונת לספרי מדע לילדים אלא לספרים המנסים להאהיב את החי והצומח של הארץ בה הילד חי על ידי תמונות וסיפורים. הסיפורים יכולים להיות סיפורי אגדה או סיפורים ריאליסטיים.

הזכרתי כבר שני ספרים כאלה בבלוג, שניהם של אליעזר שמאלי בפוסט מוקדם יותר: "יפה את, ארצנו" העוסק הן בצמחים והן בבעלי חיים ו"צפרי-החרף בארץ: מסעיהן וחייהן" (1945), העוסק כפי שניתן להסיק מכותרתו בציפורים. זו הייתה דרך לגבש זהות בתרבות העברית.

כבר בשנת 1930 פרסם ברוך צ'יז'יק את הספר צמחיאל:  אגדות ושיחות על צמחי ארץ ישראל (דפוס הפועל הצעיר) – אוסף של אגדות וסיפורי עם הקשורים בצמחי ישראל. היה זה הספר העברי הראשון של אגדות טבע. 

לאחרונה יצא ספר שאפשר אולי לשייכו לסוגה הזו, מר סביון וגברת רקפת: שירי פרחים לפעוטות, מאת רות אורן, הוצאת כנרת ועם איוריו של המאייר הנהדר שחר קובר. ספר קרטון, 22 עמ', מנוקד.

אפשר, משום שהספר מתייחס ל- 13 פרחים ולעץ פרי אחד, 14 בסך הכול. בהתאם, יש בספר 14 שירי נונסנס המוקדשים לצמחים וכל אחד מהם בן 4 שורות. השירים לא אחידים ברמתם, אך רובם חביבים ביותר וישמחו פעוטות והוריהם. לא אתפלא אם חלקם ידוקלמו בטיולי הטבע בקרוב.

הנה אחד מהם: תראו את מר סביון הסב -/ לבנות שערותיו./ אם תנשפו עליהן - פו!/ הן מיד יתעופפו!

ועוד אחד: "נמלה קטנטנה/ שימי לב, היזהרי/ פן תיפלי, בלי כוונה/ אל תוך לוע הארי!"

שמחתי לפגוש בספר את הנזמית (הלופתת) פרח עדין ונפוץ אשר יחסי הציבור של הרקפות, הנרקיסים, הצבעונים, הכלניות וכמובן החצבים, המפארים גם הם את דפי הספר,  משאירים אותה מאחור אצל הקהל הישראלי.

בניגוד לספרים אחרים מן הסוגה המנסים לערוך לילדים הכרות עם צמחי הבר של ארצם, בספרה של אורן מופיעים גם צמחי תרבות כמו ורד וסלסלת כסף וגם צמח פולש אחד, חמציץ. החמציץ הוא צמח בעל פקעת שמוצאו מדרום אפריקה והוא מסתדר בארץ מצוין. הבעיה עם מינים פולשים היא שלעיתים הם באים על חשבון המגוון המקומי. [דווקא השיר של החמציץ מוצלח: "צב אמיץ/ ששמו הוא בּוּץ/ טָעַם חמציץ/ מאוד חמוץ".]

החלוקה בין בר לתרבות עלולה להישמע אנינה ונטפלת לקטנות ולבטח איננה מחייבת את רות אורן. אולם, לאור הדברים הכתובים על הכריכה האחורית - כי הסופרת מקדישה את ספרה לפרחי ארץ ישראל (ראו תמונה ראשונה למעלה), אני מכירה מספר אנשים שירימו גבה כשיתקלו במבחר שבספר, לא מן הבחינה הכמותית אלא בשל ההכללה של פרחים שאינם פרחי בר ובמיוחד ההכלה של צמח פולש. בהתחשב במגוון העצום של פרחי בר בארץ, זאת נראית לי החמצה.

כל התמונות לקוחות מדף הפייסבוק של המאייר שחר קובר:

הנושא של מינים פולשים הוא נושא טעון ובאותה מידה גם השאלות של מה טבעי ומה אינו טבעי: לעיתים אנו עלולים להשליך את חששותינו ואת עודף רגישותינו ולא לראות נכוחה.

ספרות בנושא:

Rolston III, Holmes. "Natural and unnatural; wild and cultural." Western North American Naturalist 61.3 (2001): 267-276.

Simberloff, Daniel. "Confronting introduced species: a form of xenophobia?." Biological Invasions 5.3 (2003): 179-192.

[1] הירשפלד, אריאל, "בוטניקה של התגלות", בתוך: שירת העשבים: ציורי שמואל חרובי

 ל"אוצר צמחי ארץ ישראל", בעריכת תמר מנור פרידמן, מוזיאון ישראל, ירושלים 2006