אומברטו אקו לילדים

רשימה מאת שרה שורץ

איור של  Eugenio Carmiלספר שלושת האסטרונאוטים

הסופר והפילוסוף האיטלקי אומברטו אקו, שהתמחה בחקר הסימנים (סמיוטיקה) וכתב רומנים רבי מכר, בהם "שם הוורד", מת אתמול (שישי) באיטליה בגיל 84.
"אקו היה הדבר הקרוב ביותר שאפשר לדמיין בימינו לאדם שיודע הכל", כותב עפרי אילני ב"הארץ". "מלבד הרומנים שלו, ומאמריו בעיתונים, הוא כתב עשרות חיבורים משפיעים על סמיוטיקה, היסטוריה של הבלשנות, ביקורת תרבות ותקשורת, ספרות, אנתרופולוגיה והיסטוריה של המדע. אבל את דרכו הוא התחיל כחוקר ימי הביניים: חיבוריו הראשונים עסקו בפילוסוף תומס אקווינס ובתפיסות אסתטיות בימי הביניים. העיסוק בימי הביניים ליווה את אקו גם בהמשך הדרך, והגיע לשיא ברב המכר "שם הוורד" המתאר חקירה בלשית במנזר ימי־ביניימי. הרומן והסרט שנעשה בעקבותיו, היו אולי היצירות הפופולריות ביותר שעסקו בתקופה זו בעשורים האחרונים."

מעטים יודעים שאומברטו אקו כתב גם לילדים. בשנות השישים הוא החל בכתיבת טרילוגיה לילדים שאותה אייר באיורים מופלאים בסגנון מופשט Eugenio Carmi, אתו אקו היה מיודד ביותר. שני הספרים הראשונים פורסמו באנגלית בארה"ב בשנת 1989.

הגנרל והפצצה - כריכה

הספר הראשון שפורסם הוא ספר אנטי-מלחמתי בשם הפצצה והגנרל,  The Bomb and the General, אשר התייחס לתקופת המלחמה הקרה.

כאשר האטומים נמצאים בהרמוניה הכל פועל כשורה

כאשר האטומים נמצאים בהרמוניה, הכל פועל כשורה. החיים מבוססים על ההרמוניה הזו. אבל כאשר האטומים מתנגשים, חלקיהם תוקפים אטומים אחרים, אשר תוקפים עוד אטומים וכך הלאה והתפוצצות מחרידה מתרחשת הגוררת בעקבותיה שואה גרעינית. אולם האטומים בסיפור מסכלים את התכנית הנפשעת של הגנרל, דבר המביא לסיום המלחמות. הגנרל נעשה מיותר ועל כן הוא מפוטר. יתרה מזאת, הסיום שמח לאידו של הגנרל המרושע, ובגדיו המעוטרים שהעידו על דרגתו, משמשים אותו בתפקידו החדש כשוער בבית מלון.

כריכת הספר - שלושת האסטרונאוטים

הספר הבא היה שלושת האסטרונאוטים, The Three Astronauts, על משלחת לחלל המורכבת מאמריקאי, רוסי וסיני, הלומדת שיעור בסובלנות מתושב מאדים הדואג לציפור.

הספר השלישי בטרילוגיה

שלושה עשורים לאחר פרסום הספר הראשון בטרילוגיה מתפרסם The Gnomes of Gnu: היה היה ואולי עודנו ישנו שליט שתאוותו הגדולה ביותר הייתה גילוי ארץ חדשה. שריו הסבירו לו שבתקופתנו אין על פני כדור הארץ מקומות לא ידועים, עכשיו הזמן לתור את החלל. אם כך, ענה השליט בחוסר סבלנות, שלחו את חוקר החלל כדי שיגלה כוכב לכת לא מיושב, ושיהיה אפילו קטן. כל כמה שחוקר החלל תר הוא מצא רק פלנטות מאובקות, עד שבפינה מרוחקת של הגלקסיה הוא מצא כוכב לכת קטן ונחמד עד מאוד, הכוכב Gnu. תושבי הכוכב, הנומים, מקבלים את חוקר החלל בידידות רבה, אך את "הציביליזציה" שהוא רוצה לייבא אל הכוכב שלהם הם אינם רוצים לקבל. הסירוב שלהם גובר כאשר הם רואים את כדור הארץ באמצעות הטלסקופ המשוכלל של חוקר החלל. הם רואים כדור אפוף עשן. זוהי אלגוריה על התמוטטות אקולוגית ועל היכולת לשנות שאפשר לקרוא במלואה כאן.

בפינה מרוחקת של הגלקסיה הוא מצא כוכב לכת קטן ונחמד עד מאוד, הכוכב Gnu

אתה מתכוון שהאוקיינוסים שלכם מלאים ב- shit?

 

הנומים רואים כדור אפוף עשן

את אומברטו אקו אפשר לשייך לקבוצת הסופרים למבוגרים שכתבו ספר אחד או ספרים בודדים לילדים.

סַדַקו רוצה לחיות

70 שנים להירושימה

רשימה מאת שרה ק. שורץ

סדקו רוצה לחיות. כריכה

סדקו רוצה לחיות. כריכה אחורית

קרל ברוקנר, המחבר

מתוך ההקדמה לספר שכתב אוריאל אופק:

"ב-6 באוגוסט 1945 חג מפציץ אמריקני בודד מעל הירושימה. בהגיע המטוס אל מרכז העיר הפעיל התותחן את מנגנון ההפלטה. פצצה אחת ויחידה צנחה מן המטוס וריחפה לאיטה באויר, כשהיא תלויה במצנח. בשעה 8.15 בדיוק הופעלה הפצצה - באותה שנייה הפכו כ -7000 בתים לאבק פורח, וכ -150000 אנשים נהרגו או נפצעו.

באותו יום שכב חייל פצוע בשם קרל ברוקנר בבית חולים צבאי בגרמניה, והעלה על הכתב את חוויות המלחמה שלו. משהגיעו לאזניו התוצאות המחרידות של הפצצה האטומית חלף רעד בגופו. 15שנים לאחר מכן העז לחבר סיפור על אותו יום, מתוך כוונה פציפיסטית."

ב-6 באוגוסט 1945 בשעה 8:16 בבוקר הותקפה הירושימה בנשק גרעיני. מזג האוויר היה טוב, ודבר לא מנע את השלמת משימתו של מפציץ ה-B-29 "אנולה גיי" של חיל האוויר האמריקני שנשלח להטיל את פצצת "ליטל בוי" מעל העיר.

עמוד הכותרת של עתון "הארץ" מתאריך 7.8.1945 [ארכיון "הארץ"]

הספר סַדַקו רוצה לחיות מחולק לשני חלקים: הראשון – "בימי המלחמה" (11- 95) והשני – "לאחר המלחמה"  (99 – 162).

ברוקנר, בעצמו פצוע מלחמת העולם השנייה, פותח בתיאור הימים בחיי העיר עד לאירוע שישנה אותה ואת מהלך ההיסטוריה על ידי תיאור אירועים ודמויות. חלקם יהבהבו שוב לקראת סוף הספר.

באוגוסט 1945 הייתה הירושימה אחת מן הערים הבודדות ביפן שלא ספגה הפגזות של בעלות הברית וזאת למרות שהיה בעיר מפעל של תעשיה צבאית. הרע מכל עוד היה לפניה, אך רק מעטים ביותר ידעו על כך.

בתחילת אוגוסט חג מטוס סיור בשמי העיר ולמרות שהתצפיתנים הבחינו בו לא נעשה דבר נגדו. חבל היה לבזבז תחמושת. כך היה גם בתאריך 6.8.1945 כאשר מטוס אויב אחד נצפה מעל העיר. אחריו הגיעו נוספים.

ספרו של ברוקנר מתבסס על מקרה אמִתִּי, אך הוא נוטל לעצמו חירות ספרותית וכך למשל סדקו האמתית הייתה בת בכורה בת שנתיים כאשר על הירושימה הונחתה פצצת האטום, ואילו בסיפור היא בת ארבע ויש לה אח בן עשר, שִיגיאו. בעדינות רבה מפגיש המחבר יפנים ואמריקאים ומספר את סיפורה של הירושימה.

הירושימה, כפי שהיא מצטיירת ע"י ברוקנר נפגעה מן המלחמה המתמשכת באשר כל המשאבים הופנו למאמץ המלחמתי. כל הגברים גויסו למחמה, הנשים חויבו לעבוד בייצור הנשק, ילדים, שלא נשלחו לאזורי כפר, הסתובבו ללא פיקוח ובעיקר חסר היה מזון והוא חולק בהקצבה.

אולם הספר נפתח בתאריך 20.7.1945: קרל ברוקנר והקוראים זקוקים לזמן כדי לערוך היכרות כל שהיא עם הגיבורים, סדקו ואחיה שִיגֵיאוׂ. במקביל הוא מספק פיסות חיים נוספות. בעמוד 40 התאריך הוא כבר 30.7.1945 – נותר עוד שבוע ליום שבו תפיל ארה"ב את הפצצה; הקוראים יודעים אך הדמויות בספר אינן יודעות. בעמוד 53 מרווח הזמן מצטמצם שוב, הגענו ל- 3.8.1945. ברוקנר מתאר את האירועים בעיר באותו יום. בתחנת הרכבת נאספים ילדים אשר ייסעו לאזורי כפר מרוחקים, משום שליפנים ברור שההפגזות יגיעו גם להירושימה. סדקו ושיגיאו לא נמנים עמם מסיבות כלכליות ואחרות, אך הם בכל זאת מבקרים בתחנת הרכבת מייחלים למשהו. בינתיים אמם יַזַקוׂ מתמוטטת מרעב ליד פס הייצור במפעל לציוד מלחמתי בו היא עובדת. למרבה המזל, שכנתה לקו היצור מסייעת בידה לקום לפני שמנהל העבודה הבחין בכך. אם היה מבחין, היה קונס אותה ופוגע במנות המזון של המשפחה הדלות גם כך.

עמוד 69 מביא אותנו אל ה- 5.8.1945 ואל בסיס התעופה טיניאן. בערב מתנהלת שם ישיבה שבה נוכח בין השאר המפקד העליון של חיל האוויר של צבא ארה"ב.

בעמוד 74 מגיע התאריך הבלתי נמנע 6.8.1945: בבוקרו של יום זה העירה יזקו את בנה שיגיאו בשעה מוקדמת. היא הזכירה לו להזדרז ללכת להתייצב בתור לחלקת המזון. התור של האנשים הרעבים וחסרי הסבלנות שדחפו ונדחקו היה למעלה מכוחותיהם של שני הילדים הקטנים. אצל איש מן העומדים בתור לא התעוררו רחמים על הילדים – הן מפאת מצבם שלהם והן משום שילדים ביפן נצטוו בכיבוד מבוגרים.

באותו זמן הועברה למפקדת הירושימה אזהרה מתחנת התצפית בדבר מטוס שבא מדרום.

המצוקה של סדקו הקטנה הכלואה והלחוצה בתוך ההמון גרמה לשיגיאו אחיה להחליט לוותר על מקומו בתור, על כל המשמעויות של צעד זה, ולחזור הביתה. הוא החליט לחזור הביתה דרך הגן הציבורי, הידז'יאמה, שיש בו אגמים.

סמוך לפתח הגן הוא שמע טרטור של מטוס, הוא הרים את עיניו לשמיים כמו תושבים רבים נוספים בהירושימה. שיגיאו לא ראה דבר. אחרים ראו.

שיגיאו הניח את סדקו העייפה לנמנם בצל הערבות והוא עצמו קפץ למים וצלל בהם.

סדקו נשארה בחיים. שיגיאו מצא אותה שרוטה ומדממת.

"בשעה שהפצצה האטומית התפוצצה מעל למרכזה של העיר הירושימה, צלל הנער שיגיאו במימי האגם. אור מבהיר סנוור אותו, ואחר כך התנדנדה האדמה מתחת לרגליו. לפתע נזכר הנער באחותו הצעירה. אחוז אימה פרץ אל הגן, קפץ מעל לגזעי עצים, פינה שיחים עקורים וצווח: 'סדקו, סדקו' לבסוף מצא אותה שוכבת על הקרקע, שמלתה קרועה, גופה זב דם. . . היא הייתה חיה (עמודים 86-87)"

עמוד 85 - הטלת הפצצה

חלק ב של הספר, "לאחר המלחמה", מתחיל באחד הימים של אפריל 1946. החיים בהירושימה שלאחר הפצצה בלתי נסבלים. תושבי הירושימה מתפרנסים מחיטוט בגלי ההריסות ומהמרת מציאותיהם בשוק השחור וכרגיל היכן שיש שוק שחור יש גם בריונים המשתלטים עליו.

התחלת החזרה לחיים מתוארת באופן סמלי ביותר. ששה עצי דובדבן מפויחים, היחידים שהושארו כזיכרון מכל עצי הדובדבן שנפגעו אף הם באש ובקרינה, החלו להוציא פרחים, ותושבי העיר לא יודעים את נפשם ולמרות הנימוס היפני הנוקשה עומדים ליד העצים ובוכים.

ב-6 באוגוסט  1947 מציינים את יום השנה השני להנחתת הפצצה האטומית על הירושימה ע"י ארה"ב.

הזמן חולף וסדקו כבר בת 14; היא משתתפת במרוץ אופניים מטוקיו להירושימה ומצליחה בו היטב. אך מיד לאחריו היא נופלת למשכב והיא עייפה ביותר. סדקו מאובחנת כחולה בלויקמיה ומאושפזת בבית החולים האמריקאי החדש שהוקם בעיר.

הוריה ואחיה מביאים למיטת חוליה נייר מוזהב – אם סדקו תקפל ממנו 1000 עגורים אותם יתלו מעל מיטתה היא תבריא. סדקו מסרבת לקבל עזרה בהכנת העגורים ובקיפולם, היא מסכימה רק שיעזרו לה לתלות אותם מעל המיטה. סדקו לא השלימה לקפל 1000 עגורים למרות שכל הסובבים אותה קיוו שתספיק. אפילו האחות היזקו "אשר ראתה עצמה נעלה מכל אמונה תפלה" ליקטה את העגורים מאצל מיטתה של סדקו ותלתה אותם בדאגה (ע"מ 158).

עגורים

סדקו הפכה לגיבורה לאומית ולסמל ביפן. בגן השלום של הירושימה עומד כיום פסל זיכרון לכבודה: מחודה של פצצת אטום מעוצבת - בולטת דמותה של סדקו יצוקה מארד.

פסל זיכרון לכבודה של סדקו בגן השלום של הירושימה

אנדרטת השלום בהירושימה; לפני כן בניין "אולם קידום התעשייה של מחוז הירושימה", אשר נהרס חלקית ע"י הפצצה הגרעינית שהוטלה ע"י ארצות הברית על העיר היום לפני 70 שנים, בתאריך 6.8.1945, בשעה 8:15 בבוקר.
צילום: דוד אסף.

הספר התפרסם בשפות רבות ברחבי העולם.

 

בשפת המקור, גרמנית

בשפת המקור, גרמנית

כאן ניתן לראות סרט וידאו שנערך מקטעי סרטים שצולמו על ידי יפנים בהירושימה ונגאסקי באוגוסט 1945.

סַדַקו רוצה לחיות/ קרל ברוקנר (1961), הוצאת מסדה, רמת גן. תורגם לעברית בידי ד"ר בצלאל וכסלר בשנת 1968.

על העילה למלחמה במספר ספרי ילדים

מה יעשה סופר שרוצה לכתוב ספר אנטי מלחמתי לאנשים צעירים מאוד, לילדים, אשר כידוע זמן הריכוז שלהם איננו ארוך מאוד. הסופר גם איננו רוצה לספר לילדים סיפור על ילדה שנשארה יתומה מאב, אשר נהרג בקרב, וגם אבדה את ביתה ויחד עם אמהּ ואחותה התינוקת היא גרה באוהל בשולי עיר הרוסה למחצה, או על התמודדותו של חיל צעיר שנפצע קשה בקרב.

כיצד אם כן הוא יבנה את סיפורו?

- הוא עשוי לכתוב, על מלחמה גנרית, לא על מלחמת קרים ולא על מלחמת העולם הראשונה, אלא על מלחמה מומצאת. יש לכך יתרון שכן באבן אחת הוא קולע בכל המלחמות כולן, אם כי אנו יודעים היטב שלסיפור מקומי ואישי יש נגיעה אוניברסלית, אבל כזכור אנו עוסקים בילדים. הוא גם יכול לבחור לכתוב משל. החופש שמקנה משל מאפשר לו להסתפק גם בסכסוך גבולות ולא להידרש בהכרח למלחמת גוג ומגוג.

אולם, מסתבר שבספרי ילדים, הכתובים כאלגוריות, והעוסקים בביקורת של הנוהג של המין האנושי לערוך מלחמות יש נקודת תורפה והיא העילה למלחמה.

בסיפור ריאליסטי אפשר לנסות לספר דברים כהווייתם ולהצליח לרצות את אחד הצדדים או אף לא אחד מהם, אך מה במשל?

למען האמת, אפשר היה להתחיל את המשל כשהמלחמה היא מצב נתון כמו בשיר של אלה אמיתן, במדינת הגמדים

בִּמְדִינַת הַגַּמָּדִים

רַעַשׁ, מְהוּמָה:

הַצָּבָא לָבוּשׁ מַדִּים

יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה.

וּבְרֹאשׁ הַגְּדוּד צוֹעֵד

אֶצְבְּעוֹנִי הַמְּפַקֵּד:

הוּא חָבוּשׁ קוֹבַע פְּלָדָה

וּבְיָדוֹ סִכָּה חַדָּה....

אין השחתת מילים על הסברים, יש יציאה למלחמה. אבל הבעיה עם סופרים היא שהם חשים צורך להתחיל בהתחלה...

דומה שמאז שג'ונתן סוויפט התווה את הדרך עם רחבי הביצה וצרי הביצה, כלומר ההעדפות לגבי הצד לפתיחת הביצה לקראת אכילתה, הושאל הפתרון שלו עוד מספר פעמים. כידוע, מסעי גוליבר לא נכתב במקור לילדים, אך כפי שקרה לעוד ספרים שנכתבו במאות שחלפו, למשל ספריו של צ'רלס דיקנס, גם מסעי גוליבר נדד אל מדף ספרי הילדים והנוער. לעיתים הנדידה נעשית בתיווכם של ספרים מקוצרים.

ובכן, בשלושה ספרים, כולם אלגוריות, מוצגת עילת המלחמה כמחלוקת חסרת שחר:

אצל ד"ר סוס העילה לאיבת-תמיד ומירוץ חימוש היא "באיזה צד מרוחה החמאה?" אצל אפרים סידון, בספר אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו, העילה היא לכאורה, כיצד משלבים רגליים? – האם להניח את שמאל על ימין או להפך, את ימין על שמאל. לשניהם קדם, כפי שהוזכר, ג'ונתן סוויפט, אשר ספרו מסעי גוליבר התפרסם בשנת 1726. גיבורו, גוליבר, נקלע במסעו הראשון לארץ ליליפוט. ליליפוט נמצאת במצב מלחמה מתמיד עם הארץ השכנה, בלפסקיו, כשעילת הסכסוך הוא ויכוח מר בשאלה מאיזה צד יש לשבור או לחתוך את קליפתה של ביצה מבושלת: מן הצד הצר או מן הצד הרחב.

ד"ר סוס, כרגיל בכל ספריו, גם כתב וגם אייר את הספר המלחמה האיומה על החמאה. הכיתוב והאיורים בלתי נפרדים זה מזה בספר. המתיחות שוררת בין היוקים, שמורחים את החמאה על הפרוסה למעלה, לבין הפוקים שמורחים למטה. בין היוקים לבין הפוקים מפרידה חומה. הספר מתחיל בהליכה של  סב ונכדו אל החומה. הסב הוא חייל והוא איננו מוכן להניח לאויב משכבר הימים; הוא מזהיר את נכדו מן הטיפוסים שמעבר לחומה:

הקיץ נגמר.

נשארה עוד שעה.

הלכתי עם סבא לחומה הגבוהה.

הוא עמד ושתק,

עוד רגע עבר,

אז בעצב הניע ראשו ואמר:

פה גרים, כידוע, אנחנו, היוּקִים.

ומעבר לקיר גרים הם, הפּוּקִים.

וסבא אמר:

"אתה לא תאמין!

הפוקים עושים שם דברים איומים

בכל עיר וכל בית, תאר לך מה,

מתחת ללחם מורחים הם חמאה.

אך אצלנו, היוקים, בכל ארוחה

למעלה תמיד הפרוסה מרוחה.

כך צריך: רק למרוח למעלה, שמעת?

אל תבטח בשום פּוּק שמורח למטה!

בכל פוק תפקפק,

ותהיה לי זהיר.

בגלל זה, עוד מאז שהייתי צעיר

אני שומר נגד פוקים לאורך הקיר"

או אז מספר הסב לנכד את תולדות המלחמה הבעייתית בפוקים ובנציגם פוקש. הגנרלים מציידים את הסב, בכל פעם בה הוא חוזר מובס, בנשק משוכלל יותר, שאותו תכננו החברה בחדר האחורי, ומעודדים אותו לחזור ולהתייצב מול פוקש בשדה הקרב. הסב המעוּדַד חוזר רק כדי למצוא את פוקש עם כלי מלחמה לא פחות משוכלל ואולי אפילו קצת יותר.

המלחמה האיומה על החמאה - התחלת מרוץ החימוש: סבא יוק והרוגטקה המשוכללת "שלש כפול בום".

המלחמה האיומה על החמאה: כיפת ברזל נוסח הפוקים

מעבר לאווירת הנונסנס המצויה בספריו של ד"ר סוס, יש בספר גם "עיקום בזמן": הסב מספר על עלילות המלחמה כנגד הפוקים בלשון עבר, אבל כאשר הסב מקבל מן הגנרלים את נשק יום-הדין, לא עוד מכונות מלחמה, אלא פצצה קטלנית, הספר עובר לזמן הווה. כמו בכל הסיבובים הקודמים, כמובן שגם לפוקש יש פצצה זהה. הספר מסתיים בסוף פתוח:

"סבא," צעקתי, "הזהר עם זה!

אוי, מי יזרוק קודם?

ואז מה יהיה?

נחכה ונראה," הוא אמר,

עוד נראה."

 

המלחמה האיומה על החמאה - נשק יום הדין

"המלחמה האיומה על החמאה" - סוף פתוח

 קריאת הספר מעוררת מהר מאוד תחושה שמדובר בספר ביקורתי אנטי-מלחמתי. הספר המלחמה האיומה על החמאה פורסם בינואר 1984 בתקופה שרונלד רייגן היה נשיא ארה"ב, המלחמה הקרה עדיין שררה והחומה בברלין עמדה על תילה. רבים ראו בספר משל על מרוץ החימוש הגרעיני. אלא שהיו מקומות, כמו באזורים מסוימים בקנדה בהם הספר לא הוכנס לספריות ציבוריות בתואנה שהוא מתייחס למלחמות בסלחנות[i].

ד"ר סוס איננו מתייחס בסלחנות למלחמה. רחוק מזה.  מרוץ החימוש מוצג בצורה חריפה וחדה והסוף הפתוח איננו מנחם אלא משאיר את הקורא בשיאה של החרדה.

אך יש מן הבעייתיות בהצגת העילה למלחמה בספר. אם רוצים לומר שאין כל סיבה בעולם המצדיקה הרג של בני אדם והפיכה של אחרים לנכים ולפליטים, הרי שלהציג מלחמה גנרית כאילו התחילה מסיבה של מה בכך אינו משיג את המטרה; אין שקילות בין הגחכת הסיבות למלחמות לבין הדגשת חומרת התוצאות ועל כן הם אינם בני המרה.

כעסם של קוראים קפץ על הספר גם מן הסיבה שנראה היה שד"ר סוס נותן משקל שווה לסיבותיהם של שני הצדדים במלחמה הקרה (ואם הדבר נכון, אזי ביקורת על סכסוך ספציפי, לעומת ההכללה המוזכרת לעיל, היא לגיטימית)...הרי לצד שהפרוסה מרוחה אין משמעות אלא בהקשר של כוח וטובות הנאה... – וזה בכלל מעצבן.

להערכתי, ד"ר סוס התכוון לבקר לא רק את המלחמה הקרה והאיום הגרעיני, אלא לומר משהו כללי יותר נגד הפעלת כוח כחזות הכול. כפי שציינתי הכיתוב והאיורים בלתי נפרדים זה מזה בספר המלחמה האיומה על החמאה. כבר בכפולת העמודים המאוירת הראשונה מופיעה חומה המטפסת על הרים ויורדת לעמקים למלוא רוחב התמונה ועד לאופק. האסוציאציה המתעוררת היא של חומת סין הגדולה, אשר הצליחה להגן על סין במשך זמן רב מפני פשיטות של שבטים שונים אך לא עמדה בפני צבאותיו של ג'ינג'יס חאן, ולא של החומה שהפרידה בין מזרח לבין מערב גרמניה.

המלחמה האיומה על החמאה - החומה בכפולה הראשונה

חומת סין הגדולה מתוך פורטל סין בישראל

מי שנתקל בבעיה דומה - כיצד להיחלץ מעילת המלחמה, מבלי להקדיש לה יותר מדי חשיבות ומבלי לעשותה טריוויאלית? – הוא אפרים סידון בספר  אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו[ii].  סידון מצליח להתגבר על כך במידה רבה אולי משום שהוא נעזר במיתוסים של אזורנו. הוא מייחס את הוויכוח המטופש המוזכר בפתח הרשימה, כיצד יש לשלב רגליים, לשני אחים. אחים כידוע רבים על דברים אשר למסתכל מן הצד נראים לעיתים מאוד טיפשיים. אולם סידון משתיל בסיפור מנגנון המסביר כיצד ריב בין אחים הופך לאיבה בין עמים: אי פתירתו של הוויכוח במועד מנפחת אותו לממדים חסרי פרופורציה. טַבְּלוּ את אי הפתרון בהמשך חוסר תקשורת ודמוניזציה של האחר, אשר כולן מופיעים בסיפור – ובבקשה – מלחמה. המנגנון הזה מרשה שהסיבה ההתחלתית תהיה איזשהו הבל הבלים, משום שהיא (הסיבה) בעצם רק אמתלה לטיפוח הריב. 

מקור התמונה

אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו - מקור התמונה

אשר לג'ונתן סוויפט והביקור של גוליבר בארץ ליליפוט, כילדה שעמדו לרשותה ב"ספריה הציבורית", שבצריף הירוק, הספרים המקוצרים גוליבר בארץ הגמדים וגוליבר בארץ הענקים, מדובר היה במלחמה גנרית (לא שניסחתי כך את הדברים). מאז כבר חלפו ימים רבים ועכשיו כבר יש ברשותי מסעי גוליבר המוער (שוקן 2000 בתרגומה של ג' אריוך) ובזכותו אני יודעת שליליפוט היא משל לאנגליה ובלפסקיו היא צרפת ועניין פתיחת הביצים עשוי לרמוז לאירוע בחייו של הנרי השמיני. אולם אם אכן סוויפט רומז לאירוע מחייו של הנרי השמיני הרי מדובר באירוע פנים אנגלי אשר סוויפט שאל אותו עבור העילה למלחמה בין אנגליה/ליליפוט לבין צרפת/בלפסקיו, כך שגם במקרה זה מיוחסת סיבה מגוחכת למלחמה, אך לא למלחמה גנרית. הביקורת של סוויפט מופנית לאירועים היסטוריים מסוימים ומי שרוצה להכליל מהם עושה זאת על אחריותו.

 

מקור התמונה - גוליבר לילדים

גוליבר מקבל הסבר על סיבת המלחמה. הקליקו על התמונה כדי לקרוא את הערותיו של פול טרנר ולהנות מן האיור של גראנוויל

הספרים שהוזכרו ברשימה:

המלחמה האיומה על החמאה, דוקטור סוס, עברית: לאה נאור, כתר, 1986/1984

אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו, אפרים סידון, איורים: יוסי אבולעפיה, כתר 1987

מסעי גוליבר, ג'ונתן סוויפט, מהדורה מוערת ע"י פול טרנר, עברית: ג' אריוך, איורים: גראנוויל, שוקן 2000

---

[i] Seuss, Dr. The butter battle book. London: Collins, 1984.

Fic S4977 Bu 1984b

Objection: Book condones war.

Sources: (Roberts, 1996); (Schrader, 1995)

[ii] בקישור הבא אפשר לקרוא את הסיפור (ללא תמונות):

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=32375&blogcode=2142876