לא עכשיו, ברנרד

מאת שרה שורץ

כריכה קדמית - כל האיורים בספר הם של המחבר

לא עכשיו, ברנרד הוא ספר פרי עטו ומכחולו של דיויד מקי, אחד מסופרי הילדים והמאיירים החשובים באנגליה. מקי למד ב-  Plymouth Art College. הוא קנה לו שם של אחד הקלסיקונים של ספרות הילדים כיום והיה מועמד לפרס כריסטיאן אנדרסן בשנת 2006. בשנת 2011 זכה בפרס מאוניברסיטת פלייימות'. הוא כתב ואייר יותר משלושים ספרי ילדים, חלקם הפכו לסרטי טלויזיה ב .BBC בישראל הוא מוכר לקוראים הצעירים בזכות ספריו על בנצי, (הפיל המשובץ. ואחרים) ספרים נוספים שלו שתורגמו לעברית הם המנצחים ו- שתי מפלצות (שניהם יצאו בכנרת).

לא עכשיו ברנרד/דיויד מקי.

תרגום (מאנגלית) -יעל מולצ'דסקי.

בהוצאת כנרת,2003  .

בשפת המקור הופיע הספר כבר בשנת 1980 [1]

וכך הוא נפתח:

'שלום אבא', אמר ברנרד. 'לא עכשיו, ברנרד', אמר אבא.

ברנרד ניגש לאימו ומקבל ממנה אותן תשובות. הוא מנסה למשוך את תשומת לבה באומרו:

אבל יש מפלצת בגינה והיא רוצה לאכול אותי, אמר ברנרד.

לא עכשיו, ברנרד,אמרה אמא.

ברנרד, העגום, יוצא אל הגינה ופוגש במפלצת. זו טורפת אותו ונכנסת לבית במקומו, אך גם היא זוכה להתעלמות. אולם למפלצות מותרת התנהגות שאיננה מותרת לילדים והיא שואגת ונושכת וכל מה שהיא מצליחה לקבל בתגובה... נכון, ניחשתם...זו המנטרה " לא עכשיו, ברנרד".

למזלה של המפלצת (או שלא), מגיעה שעת ארוחת הערב.

"ארוחת הערב שלך מוכנה,אמרה אמא של ברנרד.

היא סידרה את האוכל על מגש לפני הטלוויזיה."

ילד לא אמור לאכול לבדו מול הטלויזיה 

המפלצת אוכלת את ארוחת הערב תוך כדי עמידה על השולחן וממשיכה להעביר את הזמן הפנוי עד ההליכה לישון בדרך פרועה. היא איננה זוכה להערה על התנהגותה הנלוזה. בסופו של היום היא נקראת להכנס למטה ומקבלת כוס חלב של לפני השינה.

"אבל אני מפלצת,אמרה המפלצת.

לא עכשיו, ברנרד,אמרה אמא של ברנרד."

(איור של האמא מכבה את האור בחדרו)

סוף

כל הטקסט שבספר מופיע כאן

לא עכשיו, ברנרד הוא ספר תמונות (picture book) – ספר שהתמונות בו חשובות לא פחות מן המילים, והמילים מעטות ותמציתיות.

לא קשה להבין במה עוסק הספר. הילד ברנרד פגוע מן ההתעלמות של הוריו. אין לו יכולת בגילו הצעיר לעשות רפלקציה לרגשותיו, אך הכאב והעלבון קיימים וצורבים. אם אין יכולת לרפלקציה, קשה גם לנסח במילים את מה שהוא היה רוצה: "אמא, אבא, אני אוהב אתכם, בבקשה תתייחסו אלי. עד עכשיו הייתי בגן, חיכיתי להגיע הביתה ולפגוש אתכם, בבקשה פנו לי קצת זמן." יתרה מזאת, הוריו הם אלו שצריכים לשקף לו את תחושותיו כדי שבעתיד הוא לא ישאר אילם נוכח פגיעה, שתהיה לו אוריינות רגשית. אנחנו צריכים להציע מגוון שמות לתחושות שלהם כדי שהם יוכלו להשתמש בהם באירועים דומים ולשאול: זה היה מעליב? זה היה מבהיל? כל כך מהר הם מבינים. גם אם האב היה עסוק בתקיעת מסמר הוא יכול היה למנף את האירוע ולבוא להתנצל בפני ברנרד ולהסביר את הסיטואציה ולחלוק את הרגשות שהיו מעורבים בה, כמובן בצורה אחראית ולא להאשים את ברנרד. באין לילד היכולות האלו, כמו לרוב הילדים בני גילו, אז הוא משתמש ביכולות שיש לו – להשתולל, להתפרע ולהיות בלתי נסבל.

לכל ילד זה יקרה מפעם לפעם, כמו שאנחנו המבוגרים לעיתים בלתי נסבלים. לפעמים מתוך עייפות ההורים לא מצליחים להכיל התפרצות כזו. אולם כל עוד התמונה רוב הזמן איננה כמו זו שבבית של ברנרד, אז זה בסדר. ארץ יצורי הפרא של מוריס סנדק עוסק בהתקף זעם )טנטרום( חד פעמי (או כזה המתרחש במרווחים גדולים מאוד) כזה, לדעתי.

מקי מדגיש שבעית התקשורת בבית של ברנרד היא רבת פנים: בשורה אחת ובציור אחד – כאשר אמו של ברנרד סוף סוף פונה אליו, היא מודיעה לו שארוחת הערב מוכנה ומשאירה אותו לבדו עם מגש האוכל מול הטלויזיה. זהו אחד מן הרגעים העצובים ביותר בסיפור ואכן אחריו מתוארת סדרת השתוללויות של המפלצת, הלו היא ברנרד.

למי מיועד הספר?

רשמית זהו ספר לילדים בני 3-5.  בשנים האחרונות קראתי והקראתי את הספר פעמים רבות ודעתי לגביו השתנתה.

בפעם הראשונה שנתקלתי בספר קראתי אותו לעצמי וחשבתי שהנה עוד ספר ילדים המדבר להורים מעל ראשם של הילדים. חשבתי גם שמדובר בנושא שגם אחרים עסקו בו, כמו ארץ יצורי הפרא שהוזכר לעיל, שזה בסדר, אך לא מלהיב, כי ניצוץ הייחודיות לא קיים. אבל אלו ספרים שונים. וגם הספר  דרקון – אין דבר כזה, דומה חלקית בלבד.

אבל אז הזדמן לי להקריא את הספר למספר ילדים. קראתי אותו לתאומות בנות שנתיים ולאחותן בת החמש. התאומות הצביעו על תמונת המפלצת ואמרו "זה דוב, נכון?". הסכמתי איתן. מי אני שאפריך את פרשנותן? אחותן בת החמש קמטה את המצח בתום ההקראה למשך דקה ארוכה ונראה היה שמשהו איננו מתיישב מבחינתה. החמצתי את ההזדמנות לשאול אותה. להערכתי לא היה לה ברור לאן נעלם ברנרד, שכן מן הרגע שהמפלצת מופיעה על במת הסיפור ברנרד איננו שב להופיע. הגלגול הוא חד- כיווני. לעומת זאת ב ארץ יצורי הפרא מקבלים בחזרה את הילד המקורי. ההבדל הזה הופך את לא עכשיו ברנרד לספר עצוב מאוד. ארץ יצורי הפרא איננו ספר עצוב. עם יציאתו לאור בשנת 1963 הוא נחשב ספר נועז שההין לעסוק בהתקף זעם של ילדים, - אך זה איננו ספר עצוב.

קראתי את הספר גם לילד בן שלוש חזור וקרוא בהזדמנויות שונות על פי בקשתו. הספר שעשע אותו; יש בו מפלצת והוא אוהב מפלצות, ויש פטיש ו"איה" שמקבלים מהפטיש ונשיכות והשתוללויות, בקיצור, פעילויות המדברות אל ליבו.

אני חושבת שלמדתי למה הכוונה כאשר מדברים על ספר המתאים לגילאים 0 עד 90 (נניח). נראה שאין צורך לחשוש מקריאת מגוון ספרים לילדים. כמונו, הם משליכים על הספר את עולמם הפנימי ועולמם הפנימי מאפשר להם את ההתמודדות המתאימה להם.

על האיורים

כפי שהכתיבה מדויקת מאד כך גם האיורים. השילוב שלהם פועל להפליא.

למשל, לכל אורך הספר האם נמצאת בגבה אל ברנרד וכשהי מדברת אליו תמיד עיניה עצומות. עולה בדעתי פסוק יח' מישעיהו פרק מד' לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ: כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם, מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם. עד כדי כך.

הבה נתבונן בזוג התמונות הראשון: ברנרד פונה אל אביו בפניה מנומסת "שלום, אבא" כשחיוך על פניו. וראו מה מתרחש לאחר מכן. מילותיו של האב מדודות, אך שפת הגוף שלו נוראה (פניו ירוקות, הוא מזנק באוויר). אפשר להבין, הוא קבל מכה מן הפטיש, אך מבחינתו של ברנד זו תגובה אליו. החיוך של ברנרד סר מעל פניו והוא פונה ללכת משם.

מילותיו של האב מדודות, אך שפת הגוף שלו נוראה

החיוך של ברנרד סר מעל פניו והוא פונה ללכת משם.

הוא מנסה את מזלו אצל אמו ושוב החיוך עולה על פניו, אלא שהוא מקבל מענה זהה מילולית (תורה של האם להגיב תגובה פיזית דומה לזו של האב יגיע בהמשך).
 

 אין לברנרד למי עוד לפנות, ועל כן הוא חייב להתעקש. הוא מעלה את המפלצת על הבמה. התגובה נשארת בעינה ופיו של ברנרד נסכר לנקודה קטנה. 

הגב של האם מופנה אל ברנרד ועיניה עצומות. פיו של ברנרד נסכר

עכשיו ברנרד יוצא אל הגינה ורואה את המפלצת ממנה הזהיר את אמו. הוא איננו פוחד ממנה למרות שהיא חושפת שיניים לעומתו והוא מחייך אליה. וכי מדוע שלא יחייך, היא מתייחסת אליו. ובנוסף, בפיתול מוביוס של העלילה, היא והוא אחד הם.

 

ברנרד פוגש את המפלצת בגינה ומחייך אליה 

 המפלצת טורפת את ברנרד בגינה. אך הטריפה מתרחשת בגינה שונה מן הגינה בה ברנרד פגש את המפלצת. למעשה הטריפה מתרחשת בגינה שונה מכל גינה שמישהו ראה אי פעם, בגינה דימיונית. אם תשימו לב לא תחששו לשלומו של ברנרד לפחות בכל הקשור לנזקי מפלצות סגולות.

גינה דימיונית: השוו את הגינה בה יושבת המפלצת לאחר שטרפה את ברנרד לגינה בה נפגשו 

ולסיום באווירה קלה יותר, שיעור בציור מאת דיוויד מקי:

This is a really special drawing lesson. Your teacher, David McKee,

לא להרתע מן התמונה המטושטשת שמופיעה בראש הפוסט שבקישור.

[1] אזהרת ספוילרים

אלן אלכסנדר מילן נולד היום לפני 135 שנים

"כל אלה, החיות, היו הצעצועים שלי. חוץ משפן ומינשוף. הדוב היה מבוגר מכולם, צעיר ממני בשנה אחת בלבד. הוא נקנה ב'הרודס' וניתן לי על ידי הורי ליום-הולדתי הראשון. במשך שבע-וחצי שנים היה בן-לווייתי הקבוע. הוא נתמרטט עד כדי כך, שמדי פעם היה צורך לשלוח אותו לניקוי, לתפור לו עין שנשרה או אוזן שנתלשה. אי-יה ניתן לי כמתנת חג-מולד באותה שנה. בנעוריו נישא ראשו אל-על. אבל, עם הזמן, הידלדל המוך שבצווארו וראשו נשמט. מכאן הדימוי הקודר שלו. את שניהם קיבלתי במתנה מהורי. את חזרזיר קיבלתי משכנה.סביב שלושתם החלו להתרקם הסיפורים. כשהיה אבי זקוק לדמויות נוספות, הוא המציא את ינשוף ואת שפן. קנגה, רו ונמיר נבחרו בקפידה וניתנו לי במתנה כשהייתי בן שש, לא רק כדי לשמח אותי אלא - ואולי בעיקר - לשם תפקודם הספרותי."

כריסטופר רובין מילן, כריסטופר רובין האמיתי, בנו של א"א מילן מספר על צעצועיו שהיו השראה לסיפורים. (מתוך "ילדים גדולים", יהודה אטלס, משכל, 2003)
ראו גם פוסט באותו נושא: 88 שנים לפו הדוב

.

בני אדם שהתפתחו מן החיות ללא תכלית

מאת: שרה שורץ
שמו של הבלוג הוא "רשימות, בעיקר על ספרי ילדים". המילה בעיקר מאפשרת לי מעט גמישות והפעם אחרוג ואכתוב על ספר למבוגרים ממש. לא ספר לילדים שנועד למבוגרים, אלא ספר למבוגרים.
גרייהם גרין הוא סופר אהוב עלי, את מונסניור קיחוטה שלו ואת מסעותיי עם דודתי קראתי פעמיים ועל כן שמחתי כאשר נתקלתי בעוד ספר שלו, העוז והתפארת, בייחוד שהיה חינמי ובייחוד שהספרים שנכתבים לאחרונה לא כל מוצאים חן בעיני. אני חושבת שכותביהם נדרשים לערוך אותם כך שימכרו.

• הספר העוז והתפארת נכתב בשנת 1940 ותורגם לעברית על ידי דוד שחר, הוצאת עם-עובד, 1960.

התחלתי לקרוא ואז בעמוד 24 מצאתי את הדברים הבאים:

הסגן המאמין בבני אדם שהתפתחו מן החיות ללא תכלית עורר את סקרנותי.

והנה הרחבה של הציטוט:

הספר "העוז והתפארת" מבוסס על אירועים בהיסטוריה של מקסיקו. בשנת 1926 החל הנשיא קאייס (1877 – 1945 Plutarco Elías Calles ) ברדיפה של הכנסייה הקתולית בארצו, שהתבטאה בשריפת כנסיות ורצח ותליה של כמרים ותומכיהם במטרה ליצור ארץ נקייה מדת ואמונות טפלות. הסיבה לרדיפה הייתה מה שכונה החמדנות והשחיתות של הכנסייה. המערכה נגד הכנסייה,  Cristero War, נמשכה שלוש שנים והצליחה בחלק ממדינות הפדרציה המקסיקנית יותר מאשר באחרות. טבסקו (Tabasco), הנמצאת בדרום-מזרח מקסיקו, וגובלת במפרץ מקסיקו בצפון, הייתה המדינה בה התבצע תהליך הרדיפה המהיר ביותר והמושל שלה, טומס גרידו קאנבל (Tomás Garrido Canabal) סילק את כל הכמרים. קאנבל, אשר יש הסבורים שהוא הסגן שבספר "העוז והתפארת", היה נחוש להראות שחברה יכולה להתנהל ללא דת. כדי "להגן" על התושבים, אסר קאנבל גם על שתיית אלכוהול ונגינת ג'ז.

מקור: http://www.lawndalenews.com/2014/09/the-cristero-war/

 נשען על הרקע הזה, מתאר גרין כומר במנוסה הנרדף על ידי הסגן המוזכר לעיל בציטוט. הסגן נחוש לשחרר את ארצו מן הכנסייה עוד יותר ממפקדו, לטובת התושבים וגם אם תהליך השחרור דורש פגיעה בהם. הכומר הוא השריד האחרון לכנסייה במדינה. איננו יודעים את שמו, אך תכונותיו, חסרונותיו ולבטיו מתגלים במשך המנוסה. הוא נקלע במהלך מנוסתו שוב ושוב למצבים בו האוכלוסייה מבקשת שירותי כמורה ממנו, וידוי, הטבלה,  ומסכנת אותו ואת עצמם, אך בסופו של דבר הוא נענה בכל פעם ומנוסתו מתעכבת. הפגישות עם האוכלוסייה מראות שה"טיהור" הממשלתי הוא חיצוני בעיקרו. אחד מחסרונותיו הוא נהייתו אחר האלכוהול. בתור כומר זו בעיה בתור כומר נרדף במדינה בה נאסר שימוש באלכוהול זו בעיה כפולה ומכופלת.

במסגרת ניתוח המבקש לעמוד על טיבה של המחלוקת בין דת ומדע ובין בריאתנות לבין תורת האבולוציה  קשה להסתפק בניתוח מדעי ופילוסופי של טיעוני האסכולות השונות, שכן ניתוח מסוג זה אינו מספק את ההסבר המלא להבנת המחלוקת. הוויכוחיים הניטשים בין מדענים ופילוסופים מחד לבין תומכי בריאתנות מאידך אינם מנותקים, בדרך-כלל, מהקשרים רחבים יותר (חברתיים ותרבותיים), שכן כל ידע אינו נוצר בחלל ריק, והרעיונות והתיאוריות השונות מצויים בזיקה לקונטקסט רחב שכולל, לדוגמא: אידיאולוגיות, השקפות מטאפיסיות, אינטרסים וכד'. קל וחומר שהמחלוקת בין הבריאתנות לתורת האבולוציה, בהיותה בעלת זיקה והשלכות לתהליכים ולתפישות החורגים מן העיסוק האינטלקטואלי הצר, אינה יכולה להצטמצם לביקורת לוגית או מתודולוגית בלבד. ספרו של גרין מספק המחשה לנושא, אם כי נושא תורת האבולוציה אצלו שולי ואפשר להחמיץ אותו.

גם צמיחת התנועה האנטי-אבולוציונית בארצות-הברית לא הייתה נטולת הקשר. היא הייתה קשורה בהתחזקות הפונדמנטליזם האמריקאי לאחר מלחמת העולם הראשונה. האוונגליסטים ראו במלחמה עדות לשבר תרבותי, ובקרב  חלקים גדולים מן הציבור האמריקאי התרחשה התפכחות מן המחשבה כי קידמה ציביליזטורית טומנת בהכרח הבטחה לעולם טוב יותר, זאת, בעיקר, עקב  השימוש שנעשה בנשק מתוחכם, ובאמצעי לחימה כימיים (גאזים רעילים).

במסגרת הדיונים על המלחמה נמתחה ביקורת קשה על התנהגותם של הגרמנים,  והפונדמנטליסטים גרסו כי הגרמנים השתמשו בתורתו של דארוין כצידוק למלחמתם,  באופן שנוצרה זיקה בין תורת האבולוציה  לאירועים הקשים של המלחמה.  לטענת הפונדמנטליסטים התרבות הגרמנית בהיותה מבוססת על הפילוסופיה הניטשיאנית מצויה בזיקה לדארוויניזם, ולכן המתקפה כנגד תורת האבולוציה הפכה להיות לחלק מרכזי מן האג'נדה של מאבקם הפוליטי-חברתי.

גרייהם גרין היה פעמים אחדות מועמד לקבלת פרס נובל לספרות, אך הפרס לא הוענק לו. בשנת 1974 החליטה ועדת הפרס להעניק אותו לשני סופרים שבדיים, בהעדיפה אותם על-פני שלושת המועמדים המובילים באותה שנה — גרין, ולדימיר נבוקוב, וסול בלו. החלטה זו זכתה לביקורת חריפה.

הערה לסיום, מומלץ למי שעדיין לא קראו מספריו של גרייהם גרין, ומעוניינים לעשות זאת, לא להתחיל עם "העוז והתפארת", אלא באחד מספריו האחרים כמו:

מונסיניור קיחוטה (1982), תרגם אביטל ענבר, הוצאת מעריב, 1983.

מסעותי עם דודתי (1969), תרגם חנוך ברטוב, הוצאת עם-עובד, 1971.

השחקנים (1965), תרגם אמציה פורת, הוצאת עם-עובד, 1967.

ושני ספרים שתורגם יחסית לאחרונה ועל כן מי שחשוב לו שהעברית תהיה עדכנית אולי יעניין בהם:

ברייטון רוק (1938): לבטים מוסריים-דתיים, תרגם: יואב כ"ץ, פן וידיעות ספרים, 2011.

האיש שלנו בהאוואנה (1958), תרגם: יואב כ"ץ, פן וידיעות ספרים, 2012.

מה עושים עם רעיון?

מה עושים עם רעיון? איור מאה בסום

"אָהַבְתִּי לְהִמָּצֵא בְּחֶבְרַת הָרַעְיוֹן שֶׁלִּי. זֶה גָּרַם לִי לְהַרְגִּישׁ חַי יוֹתֵר, כְּאִלּוּ אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כָּל דָּבָר. זֶה עוֹדֵד אוֹתִי לַחְשֹׁב בְּגָדוֹל – וְאָז בְּגָדוֹל יוֹתֵר.
הוּא שִׁתֵּף אוֹתִי בַּסּוֹדוֹת שֶׁלּוֹ. הוּא לִמֵּד אוֹתִי הֲלִיכַת יָדַיִם. "זֶה טוֹב," כָּךְ אָמַר, "שֶׁתִּהְיֶה לְךָ הַיְּכֹלֶת לִרְאוֹת אֶת הַדְּבָרִים בְּאֹפֶן שׁוֹנֶה."

חָשַׁשְׁתִּי, מָה יַחְשְׁבוּ עָלָיו הָאֲחֵרִים?

מָה יֹאמְרוּ הָאֲנָשִׁים עַל הָרַעְיוֹן שֶׁלִּי?

אָז שָׁמַרְתִּי אוֹתוֹ רַק לְעַצְמִי. הִסְתַּרְתִּי אוֹתוֹ וְנִמְנַעְתִּי מִלְּדַבֵּר עָלָיו. הֶעֱמַדְתִּי פָּנִים כְּאִלּוּ הַכֹּל בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁהָיָה קֹדֶם, לִפְנֵי שֶׁהָרַעְיוֹן הוֹפִיעַ לְנֶגֶד עֵינַי. אֲבָל בָּרַעְיוֹן שֶׁלִּי הָיָה מַשֶּׁהוּ קָסוּם. הִתְחַלְתִּי לָשִׂים לֵב שֶׁבְּחֶבְרָתוֹ אֲנִי מַרְגִּישׁ הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹב וְהַרְבֵּה יוֹתֵר מְאֻשָּׁר.

הדברים המופיעים בכתב ידי בשני העמודים הסרוקים (ואני מקווה שגם קריאים) הבאים מיד בהמשך, נכתבו בדיוק לפני שבוע בעיצומו של התקף כאבי גב. בינתיים הספר עליו מדובר ירד למקום השני. באותו שבוע הוא לא הופיע ברשימת רבי המכר של עיתון הארץ. לחצו על כל דף כדי לקרוא.

מה עושים עם רעיון? סקרירה עמ' 1, שרה שורץ

מה עושים עם רעיון? סקרירה עמ' 2, שרה שורץ

הרעיון מיוצג כביצה עם כתר על ראשה - מאה בוסום

איוריה של המאיירת מאה בסום (Mae Besom) עדינים, מרהיבים וחסכוניים בצבע. בוסום היא בוגרת למודי עצוב במכון לאמנויות יפות בסצ'ואן בין. בחירתה לצייר את הרעיון שעדיין לא מומש כביצה היא חביבה ומחוכמת. מוכר הביטוי "ביצה שלא נולדה" (כינוי לרעיון או לתוכנית שלא הבשילו לכדי מעשה ומיותר לדון בהם); גם מן הביצה הזו צריך עדיין לבקוע מה שמצוי בתוכה. יתרה מזו, יש להתייחס אליה בהירות רבה ולשמור עליה מכל משמר – היא עדינה ושבירה וזקוקה לחום מתמיד כדי להצמיח את מה שבתוכה.

הבחירה לענוד לה כתר מלך, לעומת זאת, פחות מוצלחת בעיני. למרות שהיא משקפת את רוח הספר, בעיני יש בה התחנפות לקהל. אני תוהה האם כתר פרחים לא היה מתאים יותר.

הדברים שנכתבו על הסופר, קובי ימאדה, על גבי עטיפת הספר, אך בעיקר הרוח "האמריקאית החיובית" הבאה לידי ביטוי בספר, גרמו לי לחפש במרשתת עוד על המחבר וכל כך לא התפלאתי שספריו הקודמים הם אוספי ציטטות מן הסוג "העז לחלום", "אני גאה בך", דבר הגורם לי לתהות על העריכה הכבדה שהושקעה בספר הנוכחי. הנה שתי תמונות מן המרשתת של דפים מ"יצירות" אחרות של ימאדה לחיזוק דבריי. דברים נוספים אפשר למצוא בקישור.

דברים שימאדה מתפרנס מהם וצוחק כל הדרך אל הבנק

דברים שימאדה מתפרנס מהם וצוחק כל הדרך אל הבנק

מה עושים עם רעיון?      מאת: קובי ימאדה      איורים: מאה בסום      תרגום: יהודה אטלס      הוצאת צלטנר ספרים      05.2015      עמודים לא ממוספרים 

אליס בת 150

אליס ברשת

איור של John Tenniel

הרשת מלאה התייחסויות לכבוד יובל ה- 150 של הספר אליס בארץ הפלאות של לואיס קרול ובצדק.

גרסה מוערת מקוונת של אליס בארץ הפלאות (באנגלית), איורים של ג'ון טניאל (John Tenniel) וארתור רקהאם לספר ועוד דברים משובבי נפש אפשר למצוא כאן.

וכאן אפשר למצוא כתבה בנושא שפורסמה בניו-יורק טיימס רק אתמול.

ויש גם בעברית: כתבה שהופיעה בכתב העת גלילאו בספטמבר 2015. בשל הדגש על האלמנטים הפילוסופיים ששם מחברה, חיים שפירא, הבאנו אותה כאן בשלמותה.

מסע בעקבות אליס: 150 שנים לספר "אליס בארץ הפלאות"

מאת: ד"ר חיים שפירא

האם "מצחיק" הוא היפוכו של "רציני"? לא מעט חוקרי ספרות ופילוסופיה סבורים שאם לא השתמשת בחיבורך במילים כגון "קוואזי־לינארי", "איזומטרי" ו"אפוסטריורי", אז אפריורי זה נראה להם לא רציני. לודוויג ויטגנשטיין (אולי גדול הפילוסופים של המאה ה־20) סבר ש"אליס בארץ הפלאות" ו"מבעד למראה" הם ספרי הגות מהעמוקים ביותר שנכתבו אי פעם ומורכבים (פחות או יותר) מבדיחות בלבד. אפשר, כמובן, לפרש את ספרי אליס בצורות שונות ומשונות תוך שימוש בכלים שונים ומשונים, אך אל לנו לשכוח שמטרתה הראשונה במעלה של קריאת ספרות היא הנאה.

לואיס קרול רחש כבוד רב לילדים. הוא חשב שילדים הם יצורים חכמים בהרבה מהמבוגרים, ושבית הספר וכל ניסיון החיים של האדם אינם מחכימים אותו אלא דווקא להפך. קרול סבר כי לא במקרה "שיעור" באנגלית הוא lesson, כי הוא lessen (מפחית) את כוח הדמיון, ההבחנה בין החשוב ללא חשוב פוחתת אף היא, ויכולת הפליאה נעלמת כמעט כליל.

אם נמאס לכם לפתור משוואות ריבועיות או לחשב מה יקרה לבריכה ששלושה ברזים מנסים למלא אותה, ואילו שניים (איש לא יודע מדוע) מנסים בה בעת לרוקן אותה, או לקרוא שוב ושוב באותו העיתון או לצפות שוב ושוב באותן התוכניות, אני מזמין אתכם למסע הומוריסטי ורציני, לוגי ואיגיוני, עמוק ומבדר, כאוטי ופואטי לתוך עולמם של לואיס ואליס.

איור של John Tenniel

החתול

 כל מסע אמור להתחיל בבחירת כיוון. באחת הפסקאות המצוטטות ביותר שואלת אליס את החתול מצ'שייר:

"התואיל לגלות לי, בבקשה, באיזו דרך עליי ללכת מכאן? "

החתול עונה: "זה תלוי ביותר במקום שאליו את רוצה להגיע".

"לא ממש משנה לי", עונה אליס.

"אז גם לא ממש משנה באיזה כיוון תבחרי".

"כל עוד אגיע לאנשהו", מוסיפה אליס.

" לאנשהו תגיעי בוודאות, בתנאי, כמובן, שתלכי זמן ארוך מספיק".

לוח כפל של הלילה

 חמישה ארגזים כבדים, ללא ספק, פי חמישה מארגז בודד. אבל האם אפשר לומר שחמישה לילות חמים פי חמישה מלילה אחד? כלומר, מתי נשמרת תכונת הכפילה ומתי היא נעלמת? בפרק התשיעי ב"מבעד למראה" מספרת המלכה האדומה לאליס שבחורף הם נוהגים להצמיד חמישה לילות זה לזה כדי להתחמם. "את מבינה?" שואלת המלכה האדומה. אליס מעזה לשאול אם חמישה לילות חמים יותר מלילה אחד. "בטח. פי חמישה". עונה המלכה, ואליס החכמה מעירה:

"אם כך, לפי אותו הכלל הם חייבים להיות גם קרים פי חמישה".

"בדיוק כך," קוראת המלכה האדומה, "חמים פי חמישה וגם קרים פי חמישה, בדיוק כפי שאני עשירה ממך פי חמישה וגם חכמה ממך פי חמישה".

מרטין גרדנר, גדול פרשני לואיס קרול, טוען בצדק שקל להחמיץ את המשתמע מדברי המלכה האדומה, דהיינו, שעשיר וחכם הם הפכים בדומה לחם וקר! בחברה הקפיטליסטית של ימינו יש לא מעט אנשים שמאמינים שעשיר וחכם הן מילים נרדפות, אך מי שבקיאים במשנה הבודהיסטית או במשנתו של הסופר הרוסי לב טולסטוי יסכימו עם הקביעה של המלכה על היותם דבר והיפוכו.

"הסבירי את עצמך!"

"אינני יכולה להסביר את עצמי, כי אינני עצמי".

האימה

 "את אימת הרגע הזה אני לא אשכח לעולם", המשיך המלך בפטפוטיו. "לעולם לא אשכח".

"אתה תשכח," אמרה לו המלכה, "אלא אם תשים memo על המקרר".

בת שבע

ישנם קטעים רבים בספרי אליס שאינם מומלצים במיוחד עבור קוראים צעירים מדי. מה נראה לכם מתרחש בשיחה הזו בין המפטי דמפטי לאליס?

"בת שבע ושישה חודשים!" חזר המפטי דמפטי בקול מהורהר. "מין גיל לא נוח כזה. אילו שאלת בעצתי הייתי אומר לך 'עצרי בשבע' – אבל עכשיו כבר מאוחר מדי."

אין כמו "אין כמו"

 בפרק השביעי בספר "מבעד למראה" מגיע שליח אל המלך. השליח רץ במהירות מטורפת (מילה זו שכיחה בפרק זה, אם כי היא מופיעה במשמעויות שונות), עד שאינו מסוגל להוציא הגה מפיו בתוך ניסיונו הנואש להסדיר את נשימתו. לכן הוא רק מנופף בידיו ועושה פרצופים מפחידים ביותר לעברו של המלך המסכן. "אתה מפחיד אותי", אומר המלך, "אני עומד להתעלף, תן לי כריך גבינת עזים עם נגיעות של גורגונזולה".

אליס לא מאמינה למראה עיניה כאשר השליח פותח את התיק שנשא על גבו ומוציא משם כריך – אליס גם לא בטוחה שהכריך תואם את דרישותיו של המלך. אבל – המלך זולל בתאווה את הכריך שהשליח מושיט לו ואז מצווה: "עוד אחד!"

לאחר שגם הכריך הזה נעלם כלא היה, מצווה המלך שוב: "עוד אחד!"

"לא נשאר לי כלום חוץ מחציר," אומר השליח בעודו מציץ לתוך התיק.

"אז שיהיה חציר", אומר המלך בקול רפה.

ואליס שמחה לגלות שהחציר מחיה את נפשו של המלך.

ואז אומר המלך דבר מעניין:

"אין כמו לאכול חציר כאשר אתה מעולף".

הביטוי "אין כמו" הוא ביטוי מרתק. הרי אין זה משנה כלל על מה אומרים "אין כמו" – תמיד זה יהיה נכון!

אם אומר "אין כמו המאמר הזה", לא יהיה בכך שמץ של שחצנות, כי גם אם היה זה המאמר הגרוע ביותר שהאנושות ראתה, עדיין יהיה אפשר לומר שאין כמוהו. אין כמו טיפת מים שנופלת כרגע מן העלה של הלוטוס – כל דבר הוא אחד, יחיד ומיוחד. ואכן כאשר אליס מעירה למלך בנימוס שלדעתה עדיף לשפוך מים קרים על הראש בזמן שמרגישים שהולכים להתעלף, מסביר לה המלך את הרעיון: "לא אמרתי שאין משהו טוב יותר מלאכול חציר, אמרתי רק שאין כמו לאכול חציר" – דבר שאליס אינה מעזה להכחישו. כלומר, המלך משתמש בביטוי "אין כמו" כפשוטו, ואז הוא חסר היגיון לגמרי.

בחיי היומיום אנשים מבינים בדרך כלל למה הכוונה בביטוי זה, אבל אז הוא תלוי בהקשר. מילים רבות אינן אומרות לנו דבר אם אין אנו מבינים את ההקשר שלהן, ולא שומעים את האינטונציה שבה הן נאמרות.

לא במפתיע משכו הדברים האלו גם את תשומת לבו של ויטגנשטיין, שידוע כי תחומי ההתעניינות שלו תאמו את אלה של קרול התאמה כמעט מושלמת. גם ויטגנשטיין סבר שמובנם של מילים וביטויים מתחוור לנו רק בהקשר נתון.

הנה עוד דוגמה:

לא נכון מתחילתו עד סופו

(דיאלוג בהשראת אפלטון ולואיס קרול)

משתתפים: זחל שיושב על פטרייה ומעשן נרגילה, ואליס שעומדת לידו ואינה מעשנת שום דבר.

זחל: טוב, תראי, אני די משתעמם איתך. אולי תצטטי איזה שיר?

אליס: מה תרצה לשמוע?

זחל: ממש לא משנה לי.

אליס: "יונתן הקטן / רץ בבוקר אל הגן / אחריו רץ דוד מתן / הוא קירח וקפדן".

זחל: מה זה? עכשיו ציטטת את המונולוג של המלט השגוי ביותר ששמעתי מעודי. למעשה הוא לא נכון מתחילתו ועד סופו.

(אליס נדהמת למשמע הביטוי "לא נכון מתחילתו עד סופו". היא מבינה שזהו ביטוי מוזר מאוד)

אליס: אתה טועה. זו  הייתה גרסה משלי ל"יונתן הקטן", שיר ילדים. אם היית ילד, היית מכיר את השיר. אני אפילו לא מכירה את המלט ולא את המונולוג שלו.

זחל: בגלל שאת לא מכירה את המונולוג, ציטטת אותו לא נכון מההתחלה עד הסוף. את אשמה בכך.

אליס: לא מסכימה איתך בכלל. הרי "יונתן הקטן" איננו רק המונולוג של המלט לא נכון מההתחלה עד הסוף, הוא גם הפתיחה של "אנה קרנינה" לא נכון מההתחלה עד הסוף וגם הפרק המסיים של "יוליסס" לא נכון מתחילתו ועד סופו, וגם ההתחלה של "לוליטה" לא נכון מההתחלה עד הסוף וגם… (אליס לא מצליחה לנשום בגלל ניסיונותיה לתת לזחל את כל ריבוי הדוגמאות שצצו כפטריות {הזיה} אחרי הגשם בראשה…) וזה גם המבוא הלא נכון ל"מדריך הזוחלים המצולם". הנה לך!

זחל: את צודקת. את הרסת את כל הספרות העולמית. ציטטת לא נכון מתחילתן ועד סופן את כל היצירות בעולם, פרט לשיר הילדים המטופש שלך. את ממש מרושעת.

(אליס פורצת בבכי)

זחל: לא סובל דמעות של ילדות קטנות. טוב, תפסיקי. בואי ואתן לך עצה קטנה. אם בבית הספר תעמדי ליד הלוח ותנסי נואשות לפתור איזו שאלה טיפשית, והמורה תגיד לך שהפתרון שלך לא נכון מההתחלה עד הסוף, תשאלי אותה איך בכלל זיהתה מה זה, אם זה לא נכון מתחילתו עד סופו. זה יבלבל אותה כהוגן.

(הזחל חוזר לעשן את הנרגילה, ואליס הולכת ממנו ומהרהרת על כמות השגיאות שאפשר לעשות בדקלום "יונתן הקטן" כך שהשיר עדיין יישאר "יונתן הקטן" ולא יהפוך לשיר אחר)

 

איור של John Tenniel

לעצור דקה

 אליס והמלך רצים בקצב מהיר מאוד, ואליס, הנמצאת על סף אפיסת כוחותיה הלא כל כך רבים, אומרת למלך: "תהיה נחמד ותעצור דקה".

"זה לא כל כך קשור לנחמדות שלי, זה קשור לכך שאני לא חזק מספיק. קל יותר לעצור רכבת דוהרת מאשר לעצור דקה", מפתיע המלך את אליס.

משמעותו של הביטוי "תעצור דקה" ברורה לחלוטין בשפת היומיום בהקשר נתון, אבל כרגיל המלך מבין זאת אחרת – מלכים תמיד מבינים דברים אחרת מאנשים רגילים.

אגב, בכמה מן התרגומים הוחמצה המשמעות המיוחדת של הקטע. בעברית תרגמו לא פעם כך: "עצור לדקה," וכך אבד כליל העוקץ של הקטע והוא נעשה חסר מובן לחלוטין (על סף הומור אנגלי הזוי).

בכל פעם שאני קורא את הקטע הזה, עצבות קלה חודרת למחשבותיי. אי אפשר לעצור אף דקה, אף שנייה, אף רגע. הכל חולף. הזמן זורם לו תמיד לכיוון הלא נכון.

מסיבת לא־יומהולדת

"… וזה אומר שיש שלוש מאות שישים וארבעה ימים, שבהם את יכולה לקבל מתנות לא־יומהולדת".

"כמובן", אמרה אליס.

"וישנו רק יום אחד שבו את יכולה לקבל מתנות יומהולדת, את מבינה. לזה אני קורא תהילה!" אמר המפטי דמפטי.

"אני לא מבינה מה זה שייך ל'תהילה'", אמרה אליס.

המפטי דמפטי הצטחקק בבוז. "וגם לא תביני כל עוד לא אואיל בטובי להסביר לך. התכוונתי לומר 'הרי לך גלידת פיסטוק!"

"אבל המובן של 'תהילה' אינו 'הרי לך גלידת פיסטוק'", התקוממה אליס.

(כאן מגיע עוד אחד מהקטעים המצוטטים ביותר מתוך שני ספרי אליס).

"כשאני משתמש במילה," אמר המפטי דמפטי בנימה של בוז גלוי, "מובנה הוא בדיוק המובן שאני בוחר בשבילה – לא פחות ולא יותר".

"השאלה היא", אמרה אליס, "אם אתה יכול לכפות על מילים מובנים כל כך שונים".

"השאלה היא", אמר המפטי דמפטי, "מי כאן האדון – זה הכל".

לדעתי, על כל פנים, שאלתו של המפטי דמפטי "מיהו האדון" שומרת על האקטואליות הפילוסופית שלה עד היום. רוג'ר ו' הולמס, במאמרו משנת 1959 בשם "אליס בארץ הפלאות של הפילוסוף", מסכם את הסוגיה הזאת כך: "במובן אחד המילים שולטות בנו, אחרת התקשורת הייתה בלתי אפשרית. במובן אחר – אנחנו האדונים: שאם לא כן, שירה לא  הייתה אפשרית". ואכן, בעולמו של לואיס קרול אדוני המילים הם המשוררים, הלוגיקנים והמטורפים.

מסיבת התה המטורפת

הפרק "מסיבת התה המטורפת" דן ברובו בנושא הזמן. יש שם שעון שלא מראה שעה, אלא תאריך – ואין זה הגיוני פחות מאשר להראות שעה או שנייה או שנה, כי הכל עניין של אמת מידה. לתקן את השעון הזה אפשר רק באמצעות החמאה הטובה ביותר, אחרת התיקון לא יצליח – כך האיגיון הקרוליאני, ובסוף גם טובלים את השעון בכוס התה (אגב, דבר דומה קרה לניוטון. פעם הוא שם את השעון שלו לבישול במקום ביצה. לא דווח מה הייתה השעה שראה בביצה שנשארה בידו). אחת השיחות העצובות (והמטורפות) בספר היא על מהות הזמן, והיא מתרחשת כאשר אליס פונה לכובען המטורף ואומרת לו: "תשמע, מה אתם בכלל עושים פה? אתם סתם יושבים ומבזבזים את הזמן". והכובען המטורף משיב לה: "תראי, אילו היית מכירה את הזמן טוב כמוני היית מבינה שהבזבוז שלו זוהי מהותו. מהות הזמן היא הבזבוז".

המשורר הבריטי אדוארד יאנג כתב פעם שיר שלא אתיימר לתרגם לעברית, אבל הנה הרעיון הכללי שלו: אנחנו שמים לב לזמן רק כאשר הוא נהיה זמן אבוד, זמן שאיננו עוד. "אתה מבזבז ומבזבז את הזמן. והשנים בכל זאת מתווספות", קומיקאי פולני אנונימי.

במסיבת התה המטורפת השעה אינה משתנה והשעון אינו מתקדם ואינו נסוג, כי הכובען המטורף הרג את הזמן – פשוטו כמשמעו. במובן מה, משתתפי המסיבה חיים במעין הווה תמידי, כי רק ההווה קיים ואי אפשר לדון בזמן במושגים הרגילים. גם פו הדוב הרג את הזמן! הוא עצר את השעון בדיוק ברגע שהראה שהגיעה השעה לנשנש משהו קטן.

מוח בצנצנת או המטריצה של אחים ושובסקי

 אחד הניסויים המחשבתיים המפורסמים ביותר בפילוסופיה הוא ניסוי בעל השם המפחיד במקצת, "מוח בצנצנת". הרעיון בבסיס הניסוי הוא, שבאופן תיאורטי, מדענים מבריקים במיוחד יכולים לאחסן מוח כלשהו בתוך צנצנת, ובעזרת אותות חשמליים לגרום למוח לחשוב כל מה שהמדענים ירצו שהוא יחשוב. המוח יכול לחשוב שיש לו גוף, שהוא מתעלס עם אישה יפה במיוחד, שהוא רץ מרתון או פותר משוואות דיפרנציאליות חלקיות או אוכל כמויות עצומות של מיונז, שהוא קורא את המאמר הזה ב"גליליאו" או מפהק מרוב שיעמום או גם זה וגם זה. אין זה אומר שמשהו מכל אלה אכן מתרחש.

כל התחושות שלנו נמצאות במוחנו (באצבע אין שום חוש מישוש. אצבע שהופרדה מן הגוף ומישהו מעביר אותה על שולחן לא תרגיש דבר. אני מתנצל על הדוגמה האלימה במקצת – זה היה לצורך הסבר. גם הראייה נמצאת במוח וכך גם כל השאר. אפילו אפו של סירנו דה ברז'רק לא יריח שום דבר בלי עזרת מוחו של אותו צרפתי מופלא). אולי בכלל אין לנו גוף? אולי כל מה שאנו חושבים על העולם החיצון אינו נכון? אולי "משל המערה" של אפלטון אינו משל אלא מציאות וכולנו נמצאים בסוג של מערה, כבולים בשלשלאות ולא מבינים שהמציאות שונה לגמרי?

בכל הנושאים האלה עוסק סרטם הנפלא של האחים לארי ואנדי ושובסקי, "מטריקס". הסרט רצוף, לכל אורכו, אלוזיות לאליס בארץ הפלאות – ספר שהאחים ושובסקי נמנים עם מעריציו. הסרט מספר על מתכנת מחשבים צעיר בשם תומס אנדרסון, שמנהל גם חיים סודיים בתור האקר בשם ניאו. כדי להסביר את שמו חייבים לעבור לרגע לאנגלית. NEO הוא אנגראמה של ONE. יום אחד, בעקבות הודעות מוצפנות שמופיעות על מסך המחשב שלו ופגישה עם אישה יפה בעלת שם יפה ורב משמעות – טריניטי, מתוודע ניאו לקבוצה סודית של אנשים ולמנהיגם המסתורי מורפיאוס. מורפיאוס מציע לניאו גלולה אדומה (אלוזיה לאליס. טריניטי אומרת לניאו ללכת בעקבות הארנב הלבן – עוד אלוזיה, ויש עוד הרבה אחרות) אשר תגלה לו את האמת. להלן מקבץ ציטוטים מדברים שאומר מורפיאוס במרוצת הסרט:

מורפיאוס: "אתה יכול לקחת או את הגלולה הכחולה או את הגלולה האדומה" (יותר אליס מאליס) "אם תיקח את הגלולה הכחולה, הסיפור נגמר. אתה תתעורר במיטתך ותוכל להאמין במה שתרצה. אם תחליט לקחת את הגלולה האדומה, אתה תישאר בארץ הפלאות" (כן. ממש כך, ארץ הפלאות – אולי בכלל כל הסרט הזה הוא סוג של הוקרה ללואיס קרול ולספרי אליס) "ואני אראה לך עד לאיזה עומק מגיעה מאורת הארנב" (נו, באמת). "האם קרה לך פעם שחלמת חלום כל כך מציאותי שהיית בטוח שהכול קורה באמת? ומה אם אתה לא מצליח להתעורר מחלום זה? איך תדע עכשיו את ההבדל בין החלום למציאות? אני מנסה לשחרר את המוח שלך מפחד, מספק ומחוסר אמונה. אני רק יכול להראות לך את הדלת – לעבור דרכה תצטרך לבד. זכור, אני מציע לך את האמת – לא פחות ולא יותר. ברוך הבא לעולם הממשי".

במקום סיכום:

אחת הסיבות העיקריות להצלחת "אליס בארץ הפלאות" ו"מבעד למראה", בעיקר בקרב הוגים ומדענים, היא שאפשר לקרוא בו לא רק כספר ילדים אלא כספר למבוגרים לכל דבר, ואפילו כספר מלא בסודות והפתעות לקוראים מבוגרים שמתעניינים בלוגיקה, בזהות ובזיכרונות, בחלומות, בהומור, בפסיכולוגיה, במתמטיקה, בפיזיקה, בביולוגיה ובבלשנות.

אם קוראים את הספר לאט וגם שמים לב לכתוב בין השורות (כאן רמזתי קצת על הדרך לעשות זאת), אפשר למצוא בו את כל הנושאים האלה ואף רבים אחרים. הדבר כמובן תלוי בקורא, הרי כל קורא רואה בספר את עצמו.

קריאה נעימה וטירוף מופלא!

ולסיום 3 איורים של המאיירת מרגרט טאראנט  לספר של לואיס קרול 

  (Margaret W Tarrant) משנת 1916