רקפות

רקפות באיור, בשיר ובספור

שרה ק. שורץ

רקפות על שער דבר לילדים. נחום גוטמן. שנות הארבעים של המאה העשרים. מקור התמונה: מוזיאון נחום גוטמן

בערך מאז שחנכתי את הבלוג אני אוספת חומרים על איור פרחי בר בישראל בספרי ילדים. תוך כדי כך נחשפתי ליצירות אותם מלווים איורים אלו. (משום מה) הופתעתי לגלות שהיצירות מאנישות פרחים. הכרתי יצירות רבות מאוד המאנישות בעלי חיים, אך מה פתאום פרחים? פרחים לא עושים דברים נראים לעין, הם לא משמיעים קולות, הם לא זזים ממקומם חוץ מאשר לעקוב אחר השמש, אז כיצד ניתן ליחס להם תכונות? אולם אז נזכרתי במיתוס של נרקיס ובמיתוס אחר על דפנה ואפולו, מיתוסים אשר במקורם כלל אינם קשורים בסיפורי ילדים - את התשובות להאנשה של יצירי הטבע למיניהם, צמחים, בעלי חיים או גרמי השמיים יש לחפש במקורות התרבותיים של החברה.

את הרשימה הזאת אקדיש לרקפות, לאיורים שלהן בספרי ילדים, והיצירות המלוות אותם, חלקם מאנישות וחלקם לא (כדי להיטיב לראות את התמונות, הגדילו אותן ע"י שתקליקו עליהן).

כך מתואר מראה המיוחד של הרקפת עם הכיפוף הכפול, בצמח השדה:

 "תו-אופי בולט ברקפת הוא הכיפוף הכפול של הפרח: תחילה גדל ניצן-הפרח כלפי מעלה ככל פרח רגיל השואף כביכול להבליט את עצמו בפני מאביקיו. אחר הוא "נמלך בדעתו", ועוקץ הפרח מתכופף מתחת לפרח. כתוצאה מכך נוטה פתחו מטה. אולי הוא מגן בכך על האבקה מפני מי הגשם. אך פרח הנוטה מטה אינו מתבלט היטב לעיני המאביקים. מה עושים? מכופפים שוב, הפעם את טרפי 5 עלי הכותרת כלפי מעלה, והם בולטים לעין ומושכים את המאביקים. כך מתקבל פרח מיוחד במבנהו, שחלקו התחתון כפוף מטה, וחלקו העליון "מתקן" פגם זה וכפוף שוב מעלה. בסיסי עלי הכותרת מאוחים לצינור קצר הפונה מטה, וקצותיהם מפורדים לאונות ארוכות (עד 3 ס"מ) המופשלות ומזדקפות כלפי מעלה". 

המראה הזה גורם לאנשים רבים, גם לא במסגרת יצירות, להשליך על הרקפת תכונות שהם רוצים לראות בה, דהיינו עדינות, ללא כל קשר לתכונות הבוטניות של הפרח (חפשו ברשת).

הספר יפה את, ארצנו, של אליעזר שמאלי (1962), ערוך סביב 22 לוחות ציור גדולים, אשר רובם המכריע מתארים זוגות של צמח ובעל חיים, כלנית וחילזון, זית ואדם החזה, אקליפטוס וירגזי, צבי וארן, רק דגים וגמל מופיעים ללא בני זוג מעולם הצומח. את כולם הפליא לצייר צבי לבני (מלבנצ'יק). הלוחות מלווים בסיפורים על אודות המתוארים בהם. מרבית הסיפורים נטורליסטים וחביבים, למשל על בעל חיים מאותו מין שנמצא בשדה והושב לאמו וכדומה; אחרים אטיולוגיים, כמו הסיפור על הרקפת. זהו סיפור צובט לב, נוסח "מוכרת הגפרורים", על יתומה הבורחת מביתו של האיכר  העשיר והרע המעסיק אותה כרועה. היא נרדמת מתשישות בהרים וקופאת למוות. במקום בו מתה צמחו רקפות (שלפני כן לא היו קיימות). וזהו הציור של צבי לבני שאותו הסיפור מלווה.

צבי לבני

בכרך ב חוברת 31 של הצופה לילדים מופיעה רקפת מדברת  (ספור הרקפת, א' אורן  עמודים 371-3, 15.4.1948). היא מדברת אל קבוצת ילדים המקשיבים לה בעניין רב ושומעים סיפור מגויס על ההיסטוריה של ישוב ארץ ישראל. הרקפת מציגה עצמה כרקפת זקנה אשר ראתה חלק מן הדברים בעצמה וחלק אחר מן הדברים הם מסורת שעוברת במשפחה. מכיוון שמדובר בתחילת חודש ניסן, ברור תכנו של הסיפור, אולם מדוע נבחרה לכך רקפת דווקא?- משום שכל מי שעבר בארץ הזאת, חוץ מן היהודים, עקר, תלש והשרה שממה ועל כן רק רקפות שהסתתרו בנקיקים שרדו כדי לספר.

הרקפת מוצגת בסיפורים ובשירים כישות צנועה, ענווה ונעימה, בייחוד אל מול הקולגה שלה הכלנית. למשל בספר חברות פורחת של לאה ברב (אוריון 2011):

עָמְדָה כַּלָּנִית מוּל הַמַּרְאָה,

זְקוּפָה בְּשִׂמְלָתָהּ הָאֲדֻמָּה.

הֵרִימָה רֹאשָׁהּ בְּגַאֲוָה

וְאָמְרָה:"אֲנִי מַלְכָּה! אֲנִי הַמַּלְכָּה!"

חָשְׁבָה הַכַּלָּנִית: "אֵלֵךְ לִי אֶל הָרַקָּפוֹת

הַצְּנוּעוֹת וְהַפְּשׁוּטוֹת,

אֶרְקֹד בְּמַעְגָּל אִתָּן,

וְכֻ-לָּם יִרְאוּ מִי הַיָּפָה מִכֻּלָּן!"

חברות פורחת: לכל הפרחים פני אדם [מקור: אתר ההוצאה, אוריון]

אך במיוחד בא הדבר לידי ביטוי בסיפור ״שלמה המלך מחפש כתר״, זהו סיפור של זאב וילנאי, המסופר מחדש בספרו של ינץ לוי, סיפורי איש היער: מבחר אגדות מהטבע הישראלי. הספר יצא בכריכה קשה בשנת 2010 ושוב בשנת 2013 במהדורת כיס כשהוא נושא את השם סיפורי איש היער: אגדות לטיולים. מדובר באותו ספר רק בממדים אחרים. המאיירת היא ליאורה גרוסמן המעולה. לא הצלחתי לגלות מתי הסיפור נכתב במקור, אך זה היה ודאי לפני 1988, השנה בה נפטר וילנאי.

כריכת מהדות הכיס

שלמה רצה ליצוק לעצמו כתר זהב ולשם כך הכריז על תחרות יפי בין פרחי היער. ביום התחרות הרקפת הסתתרה בביתה (!) בעוד שהכלנית הייתה אסרטיבית לגבי הנצחתה בכתר. בסיפור היא מוצגת כפושרית ולא כאסרטיבית. 

כלנית מתכוננת לתחרות ורקפת מסתתרת. ליאורה גרוסמן

מכיוון שכלנית ורקפת הן ממין נקבה בעברית, עליהן לחכות בפסיביות עד שיבחרו, ואם לא נבחרו too bad. שלמה חיפש כמובן פרח יפה וגם צנוע ונוסיף סביל וללא יכולת הערכה עצמית; הנה דברים שאומרת הרקפת לשלמה: ״אני מכוערת, קומתי כפופה, עלי חוורים, רזים ומחודדים. אין סיכוי שתרצה לצקת את כתרך בדמותי.״ סופו של סיפור - נוצק כתר בדמותה, אך רקפת לא רוצה לגור בארמון בעציץ מזהב כי היא מתגעגעת לטבע. היא נעשית מדוכדכת, חיוורת ומאבדת מחיותה (לא כיפית) ושלמה מאפשר לה לחזור אל כור מחצבתה. 

לא האסרטיבית זוכה. ליאורה גרוסמן

מי שפתחו את הקישור ל"צמח השדה" למעלה, גלו בוודאי שגם וילנאי עיבד את הסיפור:

האגדה על הרקפת - מתוך צמחיאל: ברוך צ'יזיק
כשישב שלמה על כיסא דוד אביו למלך על ישראל ,יצא אל פרחי השדה לבחור לו תבנית לפיה יצו לעשות לו כתרו כתר מלכות וירא רקפת חיננית ותמצא חן בעינו ויצו על חכמי החרשים אשר לו להכין לו כתר בתבנית הרקפת על כן קראו שמה עד היום גם בשם נזר שלמה.
כאשר חרבה ירושלים ביום גבר האויב שלחו האויבים ידיהם בכל אוצרות ירושלים ושכיות חמדה ויגלו מירושלים אל ארצות הנכר אל כל פארה והדרה וביניהם את כתר המלוכה.
נתעצבו הרקפות ושחו כותרותיהן וכך כפופות הן לאות אבל עד עצם היום הזה. 

האגדה הזאת מסבירה את מראה המיוחד של הרקפת עם הכיפוף הכפול, כפי שמתואר  בפתח הרשימה.

 ולא נותר אלא להגיד על כך, כל המוסיף, גורע. 

השיר של לוין קיפניס, מתחת לסלע צומחת לפלא רקפת נחמדת מאוד (1921), מלוּוֶה בעצמו בסיפור על נסיבות כתיבתו. השיר הופיע למשל בספר גן גני. הספר גן-גני הוא ספר ילדים  המיועד ללמד עובדות בסיסיות על  חגי ישראל ומנהגים  שונים הקשורים לתרבות היהודית והישראלית.  הספר יצא לאור לראשונה בשנת 1947 בעריכתם של לוין קיפניס עצמו ושל ימימה אבידר טשרנוביץ. הספר לווה באיוריה של איזה הרשקוביץ. הנה ציור הרקפת שלה בפרק המוקדש לט"ו בשבט:

 

איזה הרשקוביץ לגן גני

איזה הרשקוביץ לגן גני

בשנות השמונים השיר הופיע גם בספר 100 שירים לילדים כשהוא מלווה באיור של דוש (קיצור ל -קריאל גרדוש). ההאנשה הפעם היא באיור – דוש העניק לרקפות פנים עם עיניים מושפלות.

מתוך הספר 100 שירים לילדים

עוד לפניו, בשנת 1959, צייר אריה נבון, רקפת עם פנים דמוית איילה, כאיור מלווה לשיר של לאה גולדברג "הרקפת", שפורסם בספר הצריף הקטן. אריה נבון נענה בכך לדימוי שרשמה גולדברג בבית הראשון בשיר: "הנה הרקפת, דקה, עדינה, אוזניים זוקפת – אילת קטנה."

תופעה מעניינת הראויה לרשימה בפני עצמה היא כתיבה לילדים חרדים. הנה תמונה של א. פריזנט בעמוד בקובץ שיריה של הסופרת החרדית רבקה גולדברג:

כבר הזכרתי בבלוג את הספר מר סביון וגברת רקפת, מאת רות אורן, הוצאת כנרת ועם איוריו של המאייר שחר קובר. ספר קרטון, 22 עמ', מנוקד. הנה הרקפת של קובר. אם תתבוננו היטב, תבחינו כי לרקפת שבחזית גם יש פנים.

איור של שחר קובר: לרקפת בחזית יש פנים

ולסיום עוד שלוש תמונות של רקפות שאני אוהבת במיוחד, האחת נרקמה על ידי נעמי צ'יז'יק אילון, עבור ספר מחווה לצמחיאל של אביה, ברוך צ'יז'יק (2003). ושתי האחרות של ליאת יניב אשר מאיירת ספרי ילדים בשיטת קולג' או אולי נכון יותר פסיפס של פיסות נייר. הרקפות לקוחות מספר שמוקדש כולו לשיר של נעמי שמר הטיול הקטן (עם עובד 2013).

רקמה של נעמי צ'יז'יק אילון (2003)

איור של ליאת יניב לספר הטיול הקטן

פרט מתוך האיור של ליאת יניב כדי שניתן יהיה לראות את עבודת הקולג'/ פסיפס המוקפדת

כריבת הספר הטיול הקטן ממנו לקוחות שתי התמונות מעל

להרחבה על האגדה "שלמה המלך מחפש כתר", שכתבתי במקום אחר, עם דגש פמינסטי חזק יותר, ראו כאן 

סיפור לחג הביכורים

בעצם אולי שני סיפורים לחג הביכורים

רשימה מאת שרה ק. שורץ

הסיפור המובא כאן, טלי מביא ביכורים, לקוח מן הספר גן גני ועל כן נכתב על ידי לוין קיפניס. המהדורה שבידי היא משנת 1990.

בכרזות מאמצע המאה העשרים, בספרי ובעיתוני ילדים נראה הטנא של חג הביכורים לכל הפחות קלוע מנצרים.

טנא קלוע מנצרים. נחום גוטמן. מקור התמונה: הספרייה הלאומית

לעומת זאת, הטנא של כול אחד מן הילדים במושבה בה גרנו היה עשוי מקופסת נעליים מלבנית מקרטון, תוצרת הארץ. הקופסה קושטה בנייר קרפ גזור פסים פסים, בדרך כלל בצבע ירוק, כדי לדמות רעננות של צומח והותקנה לו ידית מנייר. היצירה, שהוכנה בבית ספר, נשלחה הביתה כדי שימלאו אותה ב"ביכורים", אי אלו ירקות או פירות עמידים, ויעטרו אותה בפרחים אחדים. אני זוכרת בעיקר אספרג.

מתוך אתר נוסטלגיה בחלק המוקדש לשבועות. מסתבר שגם במקומות אחרים טנא-קופסת-נעליים היה מקובל

בתקופה בה מדובר, אמצע שנות השישים, במושבה היו עדיין רבים שעסקו בחקלאות, ומי שרצה בכך יכול היה להביא תוצרת אורגינלית, אבל איני זוכרת שהקופסאות ששמשו כטנא התפקעו מתוצרת טרייה. אמצע שנות השישים, היו השנים שלפני מלחמת ששת הימים, שנים של חיים צנועים מאוד.

חגיגת הבאת הביכורים, או הטקס, נערכה בשעות אחר הצהריים, כאשר להטו של היום החל מתכהה – עד סוף האירוע כבר לא נותרו קרני שמש ישירות - במגרש הספורט, שבאותה עת נראה היה לי רחב ממדים ביותר. הילדים הגיעו לבושים בלבן, לראשיהם זרי פרחים מגרדים ובאוויר עמדה חגיגיות. הורים ובני משפחה הוזמנו וסקרנים, שעתותיהם היו בידיהם בעידן מחוסר הטלוויזיה שעמד להסתיים ונטול המזגן, הגיעו גם הם.

זרי פרחים מגרדים - אחי (משמאל) ואני

מה נאמר בטקס, ומה הייתה התכנית האמנותית לא זכור לי – אולי צעדנו בסך, בודאי שרנו שירים לשבועות -  אלא רק שבסמוך לסופו סלי הביכורים היו מחליפים ידיים תוך כדי תכונה רבה, אשר הניסיונות להכניס בה סדר הצליחו רק בחלקם, וכל ילדה וילד חזרו הביתה עם ירקות אחרים מאלו אִתם הגיעו.

באחת מן השנִים בהן למדנו בבית הספר היסודי, אחי היה אז בכתה א או ב, ילד קטן ועדין, החליט אבי שֶׁיונה היא "הדבר" המתאים להביאו כביכורים ולכד פרט אחד צעיר. דבר זה היה תמוה מן הבחינה שאבי מיעט להתערב בענייני החינוך שלנו. כמו כן, בדיעבד ברור שזה היה תור ולא יונה. אחי נשלח לחגיגת הביכורים עם התור הצעיר והמפוחד בטנא שלו. נרגש ביותר חיבק אחי את הטנא ולא ברור האם צפה את אשר עומד לקרות. כן היה ברור לו שהוא רוצה את התור העדין עבורו. לקראת סיום החגיגה, בהינתן האות למסור את קופסאות נעליים המעוטרות ולהחליפן באחרות ובטרם פנה אחי הקט כה וכה חסמה את דרכו אישה נחושה. האישה לקחה מידיו את הטנא עם התור ותקעה בהן במקומו "טנא עם ירקות  במצבי צבירה משתנים". – המילים במרכאות הן שלו, כפי שהוא מתאר את האירוע ממרחק הזמן: הציניות מחפה על הכאב הכפול, על הציפור העדינה והשברירית שנחטפה ועל בגידת כל המבוגרים המעורבים.

 

מקור התמונה: אתר תפוז  יונה

תור

שקדיה שקדייתי

מאת שרה ק. שורץ

הספרייה הלאומית

באקדמיה ללשון עברית סבורים כי המילה שקדייה עבור “שקד מצוי” הוטבעה ע"י לוין קיפניס וערכה את הופעת הבכורה שלה בשיר  "לשנה טובה, שקדיה" (תרע"ט)[1] .

מקור

אני עדיין זוכרת כיצד שרנו בילדותינו:

לשנה טובה שְ ק דִ יָּ אַ אָ ה

לשנה טובה שְקדִיָּה

שייתן לך אלוהים.....

שנה לאחר מכן שולבה המילה שקדיה וגרסה של השיר הנזכר לעיל במחזה לטו בשבט, ראש השנה לאלנות, שכתב קיפניס ופורסם בתמיכתו של ועד הצירים, אשר הוקם בעקבות הצהרת בלפור ופעל בין השנים 1918-1921. ועד לקח על עצמו גם תמיכה בחינוך ובתרבות בין שאר פעילויותיו.

דפי הספר המובאים כאן מקורם מן הספרייה הדיגיטלית של הספרייה הלאומית.

המחזה מתייחס ברצינות אל שמו הנוסף של טו בשבט, הלא הוא ראש השנה לאילנות, שואל את תכני ראש השנה היהודי אשר בו נקבע ונכתב מי יחיה ומי ימות (ולאחר עשרת ימי תשובה, ביום כיפור נחתם סופית), ומכיל אותם על הצמחים (תמונה ב במחזה עמוד ד):

בראש השנה יכתבו

מי בפרי ישמח

ומי יצַּב עָרׂם;

מי יינק רׂב ליח

ומי יבש מחׂם.

שלושה בתים מסבירים אלו רעות יכולות להתרחש לעומת אלו טובות. אלא שכלל לא ברור מה פשעם של הצמחים אשר בראש השנה לאילנות יכתבו לנבילה ולקמילה, בניגוד לבני אדם שיש מהם המשרכים דרכם. נניח לרגע שעל בני אדם נגזר על פי מדתם, כלומר יש סדר בעולם, מה הוא הסדר הזה המחייב גם צמחים.

גם המלאך המופיע במחזה מתקשר למקורות:

חז"ל אמרו "אין לך עשב ועשב מלמטה שאין ממונה עליו מלמעלה, ושומר אותו, ומכה אותו, ואומר לו גדל". אומר (זהר ובב"ר, י') "אמר רבי סימון, אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע, שמכה אותו, ואומר לו גדל".

עשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1930, המלאך זוכה לשם צמחיאל וגם לתיאור חזותי, בספרו של ברוך צ'יז'יק, צמחיאל:  אגדות ושיחות על צמחי ארץ ישראל, כפי שהוזכר בפוסט הקודם.

  

---

[1]  " שקדייה" מאת טלי בן-יהודה. 14.1.2014. אתר האקדמיה ללשון עברית  http://hebrew-academy.org.il/2014/01/14/%D7%A9%D7%A7%D7%93%D7%99%D7%99%D7%94/