ספר זה שייך ל

THIS BOOK BELONGS TO

מאת שרה ק. שורץ
רשימה שלישית על בטנות נייר (end papers, forsazt).

הראשונה עסקה בבטנות נייר בספרים שהם יצירות משותפות של שלו ואבולעפיה, השנייה הרחיבה לבטנות נייר בספרי ילדים שאוירו בידי מאיירים ישראליים. הרשימה הנוכחית לא תתמקד בלאום אלא בבטנות נייר שמעטרת אותן תווית "ספר זה שייך ל".

לא הצלחתי לגלות היכן ועל איזה ספר הופיעה בטנת נייר המעוטרת ב"ספר זה שייך ל" לראשונה, אך מן הסתם יש קשר בין עיטור זה לבין Ex- libris. "אקס ליבריס (מלטינית: ex-librīs, מילולית: "מספריו של...") היא תווית נייר מודפסת ומאוירת המודבקת בספר, או חותמת המוטבעת בספר, לרוב על גבי החלק הפנימי של העטיפה, על מנת לציין מיהו בעליו של הספר"(מתוך הערך בויקיפדיה). תוויות וסימנים אלו מוכרים כבר מתקופת ימי הביניים. פה ושם הוכנו כאלו גם עבור ילדים, אולם הרוב המכריע היו של מבוגרים. מאז שספרים נעשו מצרך עממי נעשתה תווית ה- Ex-libris לרֶטְרו בכל הקשור למבוגרים ואילו לילדים יש מדבקות או סטיקרים. ספרים דיגיטליים יהפכו את תוויות האקס-ליבריס לעניין לאספנים.

אולם, כאמור יש ספרי ילדים שעל בטנות נייר שלהם מופיע מעין אקס ליבריס. בעיני זה חביב ביותר. בד"כ בספרים שבטנת הנייר שלהם מצוירת, בייחוד הישנים, הציור יהיה זהה מקדימה ומאחור, אולם בספרים בהם בטנת הנייר כוללת "אקס ליבריס", יש הבדל בין בטנות הנייר הקדמית והאחורית – האקס ליבריס מופיע רק על הקדמית.

הנה דוגמאות שאני מכירה:

נדמה שיש לפתוח עם בטנת הנייר של סדרת הספרים של Little Golden Books מבית ההוצאה Random House. הספרים החלו לצאת בשנת 1942 במחיר 25 סנט לספר ומאז מוסיפים לצאת אם כי לא במחיר זה. 

והנה שניים של בתיה קולטון הישראלית:

"להתראות באנטרטיקה", נורית זרחי  דביר, בשנת 2005, מכיל 38 עמודים,  ילדים 7-3

שרשרת זהב

עוד ספרים בעברית:

אמא שלי תמיד ממהרת, אירה: דורון זהרי שמש, הקיבוץ המאוחד 2013

דורון זהרי שמש, בחרה, ברוח הספר, שבו האם העסוקה תמיד ממהרת ומשאירה פתקיות למשפחה (היום אלו הודעות בנייד) להשתמש בדבקית צהובה עבור האקס ליבריס המוטבע על בטנת הנייר. מי שמסתכל בצילום מבלי להכיר את המקור, יכול לחשוב שבאמת מדובר בדבקית שהודבקה כלאחר יד וזה לא כל כך מזמין לכתוב את השם.

המאיירת של מי מכיר את תנינה?, אודליה ליפשיץ, בחרה לקרב את הקוראים לא רק אל הספר, אלא אל הגיבורה שלו, תנינה. בעיגול הכסוף על בטנת הנייר הסגולה, המהווה אקס ליבריס, כתוב בפרפרזה על שם הרשימה "תנינה זו שייכת ל:" (כדאי להגדיל את התמונה).

מי מכיר את תנינה?, מאת נורית זרחי,כתר 2009

והנה פורזץ מספר מתורגם ע"י מיכאל דק שצלמתי באמצעות טלפון נייד בחנות הספרים בה אני עורכת את רוב רכישות הספרים שלי:

אליס בארץ הפלאות, אמה צ'יצ'יסטר קלארק. על פי לואיס קרול, בנרת

והנה בטנות נייר עם "אקס ליבריס" באנגלית מן האוסף שלי:

ספר של Ladybird  1993

Here is the Baby  מאוייר על ידי Taeeun Yoo 2014

ואחרון חביב, בטנת נייר מתוך הספר 

VIKTOR & ROLF’S Disco HEDGEHOG

מקור התמונה

על ילדה קטנה אחת ושיר ילדים מפורסם

או 

הילדה הכי יפה בגן....היא בהירה

כאשר נכדתי בת השתיים וחצי[1] באה לבקר מחכה לה גיגית ירקרקה בתוך ארון ובה צעצועים שהיו ברובם של אמה ודודתה. ההבדל בין הגיגית הזו לשאר המשחקים, הצעצועים ובעיקר ספרי הילדים שהיא יכולה לבלות אתם בבואה לבקר, היא נגישותה של הגיגית על צעצועיה עבורה.

בעולם צעצועי הילדים, כמו בבגדים, ומאותן סיבות (לגרום לאנשים לא לשמור את כספם אצלם אלא להוציא אותו. כדי לא להיות לגמרי צינית אוסיף גם יצירתיות), יש אופנות. גם בצעצועים ששורדים לאורך זמן, החוכמה היא לגרות את הקהל הרלוונטי בעזרים הנלווים, אם לא רוצים לשנות את המוצר המרכזי.

לפני כ-15 שנים הייתה בארץ תקופת זוהר לבובות טרולים בגדלים שונים, כולל קטנטנות שתוקעים אותן בקצה עפרון. נציגים מגל הטרולים הגיעו גם אלינו ושלושה מהם (אולי לא היו יותר) התגלגלו בסופו של דבר אל הגיגית היקרקה: אחד בעל שיער כתום, אחד קטן ממנו בעל שיער ירקרק זרחני ואחד קטנטן, המיועד לעפרון. כולם דמויי-יצורים כעורים למדי.

יש להבהיר עוד פרט אחד כדי להגיע "לפואנטה".  מסתבר שפעוטים ופעוטות בני שנתיים וחצי עשויים להכיר הרבה שירים. אולי הם לא תמיד זוכרים את כל המילים או לא מבטאים היטב את כולן אך הרפרטואר שלהם או שלהן לא מבייש מנחה מתחיל של ערבי שירה בציבור. יתרה מזו הם מפזמים להם להנאתם – לא אחת שמעתי את נכדתי הקטנה שרה לעצמה תוך כדי כך שהיא מציירת. הרפרטואר של נכדתי כולל את פיל פילון, רד אלינו אווירון, ברווזיים (=לסבתא של אפרים), אני פורים, שאותו היא מוסיפה לשיר למרות שעברה כבר חצי שנה מאז שחגגו את פורים. עוד שיר שהיא שרה, זה שנוגע להמשך הוא הילדה הכי יפה בגן (כתב: יונתן גפן).

וכאן מתחבר הכול: בביקוריה האחרונים הקטנה מוציאה מן הגיגית היקרקה דבר ראשון את הטרול כתום-השיער, ומתחילה לשיר לו  את הילדה הכי יפה בגן תוך שהיא יותר מטפלת בשיערו מאשר מלטפת אותו. לפעמים כאשר היא שרה "יש לה עיניים הכי יפות בגן", היא נוגעת בזהירות בשתי עיני הפלסטיק הבהירות של הטרול ואז ממשיכה ללטף את שיער הגזר שלו. ועל כגון זה כבר נאמר שהיופי הוא בעיני המתבונן.

וכיצד נראית "הילדה הכי יפה בגן" של המאיירים השונים? השיר הופיע בשלוש הוצאות שונות של הכבש השישה עשר ולווה באיורים (אראה איורים משתי ההוצאות המאוחרות, של יעל ליאור 1993 ודוד פולונסקי 2010 ); וכן זכה לבול [אויר ע"י ראנת אבודרהם דדון, מתוך הסדרה "מוזיקה ישראלית שירי ילדים". תאריך הנפקה: 26.8.2013] וכמובן קלטות שונות.

הילדה הכי יפה בגן של יעל ליאור 1993

הילדה הכי יפה בגן של דוד פולונסקי 2010

בול מתוך הסדרה: מוזיקה ישראלית שירי ילדים

השיר מופיע גם בספר שרשרת זהב, שהוא אוסף שירים, יפה אך בעיתי, מזמנים שונים שאגדה נירה הראל; וזהו האיור של בתיה קולטון, שמלווה אותו:

איור: בתיה קולטון

ויש גם האיור של איתן קדמי (מתוך "ספר המאיירים הגדול", מוזיאון ישראל 2005):

בניגוד לתום של נכדתי, כל האיורים של הילדה הכי יפה בגן שראיתי הן של ילדות בהירות. תהיתי במה הטרול אטרקטיבי לנכדתי – האם שערו הכתום הוא כבר התחלה של הטיה, שכן הטרול בעל השיער הירוק הזרחני איננו מדבר אל ליבה. לא אתפלא אם כן. אולם הסבר אחר אפשרי ג"כ – טרול בעל שיער ירקרק זרחני חורג לגמרי מן הקיבוצים וההכללות המוכרות לקטנטונת בת גילהּ.

מכל מקום, אני בחיפוש אחר הילדה המאוירת "הכי יפה בגן" קהת השיער. בייחוד כזאת שאיירו אותה לפני תום תשע"ד, אבל גם אחרי זה טוב.

ולסיום הנה גם מילות השיר ופרטים על כותבו:

הילדה הכי יפה בגן 
מילים: : יהונתן גפן

הילדה הכי יפה בגן 
יש לה עיניים הכי יפות בגן 
וצמה הכי יפה בגן 
ופה הכי יפה בגן 
וכמה שמביטים בה יותר 
רואים שאין מה לדבר 
והיא הילדה 
הכי יפה, יפה בגן 

כשהיא מחייכת 
גם אני מחייך 
וכשהיא עצובה 
אני לא מבין 
איך אפשר להיות עצובה 
כשאת הילדה הכי יפה בגן. 

מתוך הספר "שרשרת זהב"

---

[1]      חדי עין יוכלו להבחין שזהו גם גילו של הבלוג פחות או יותר

שרשרת זהב - על הפוליטיקה של הקנוניזציה

שרשרת זהב - שירי מופת לילדים, מביאליק ועד יהונתן גפן

The Golden Chain: Best Hebrew Poems For Children; Nira Harel [Ed.] 2007

הספר יצא לאור באחוזת בית ב- 2007, אולם אני נתקלתי בו רק עכשיו, אז סליחה על התגובה המאוחרת. שרשרת זהב הוא ספר יפיפה בעריכת נירה הראל  ומלווה באיורים מרהיבים של בתיה קולטון, המכיל 40 שירים נהדרים של 21 משוררים משלוש תקופות. לאחר שנהניתי ממנו חדרה בי  ההכרה שאין ולו משורר מזרחי אחד בספר. המעיין בספר, אם יחשוב על כך יאמר לעצמו שוודאי, לא נכתבו שירים על ידי משוררים מזרחיים בתקופות שהספר מכסה, או אולי לא נכתבו בעברית, או גרוע מזה, אולי לא היו טובים דיים כדי להיכנס לאוסף. אני תוהה אם יאמר לעצמו שמדובר בבחירה של העורכת ושלו היה עורך אחר לספר יתכן שהמבחר היה שונה לפחות בחלקו כפי שמודה הראל בהקדמה.

התחלתי לשוטט במרשתת ועד מהרה מצאתי את הכתבה של אביבה לורי בהארץ על הספר: קן לציפור, אבל לא בבית ספרנו

והנה קטע מתוך הכתבה, דבריה של פרופ' זוהר שביט חוקרת תרבות הילד באוניברסיטת תל אביב ומומחית בעלת שם עולמי לספרות ילדים,

"כמו שאי אפשר להתחרות בריח של לחם חם שיוצא מהתנור, כך אי אפשר להתחרות בשירי הילדות, הם מהווים את המאגר המשותף שלנו, את הליבה במובן הכי עמוק. בניגוד לטקסטים למבוגרים, שעל אף הקנוניזציה שלהם, אל רובם איננו חוזרים, אנו ממשיכים לקרוא לילדינו את השירים שהורינו קראו לנו, בין אם זה 'רוץ בן סוסי', 'דודי שמחה', 'חמישה בלונים', 'מיץ פטל' או 'איה פלוטו'. מדובר בטקסטים שמלווים אותנו כל החיים במשך כמה דורות, מעוררים רגש עמוק ויוצרים מצע תרבותי משותף".

אם כך, אז ודאי שחשוב היה הן בזמן אמת והן עכשיו לתת מקום למשוררים מזרחיים.

יש בכלל סיכוי ליצור בחברת מהגרים מצע תרבותי משותף?  - מוסיפה לשאול לורי וזוהר שביט עונה:

"הרב-תרבותיות, במובן של יצירת סקטורים שונים החיים בנפרד זה בצד זה, היא אסון שיכול להוביל אותנו לקטסטרופה, מפני ששום חברה מודרנית אינה יכולה להתקיים בלי ליבה משותפת. אני רואה ברב-תרבותיות מסלול שמוביל חברת מהגרים להתאבדות. אחד התפקידים החשובים ביותר של משרד החינוך הוא יצירת הליבה הזאת, ואם אין הוא עושה זאת הוא מועל במנדט שניתן לו. באירופה חל היום מהפך ביחס לרב-תרבותיות, שם רואים בה אסון גם לחברה וגם למהגרים, שבגלל הרב-תרבותיות אינם מסוגלים להשתלב בחברה. ולכן, במדינות כהולנד ובריטניה עברו ממש לקיצוניות שנייה, לאכיפה של ליבה משותפת באופן מחמיר. אם בגני הילדים לא מסוגלים ליצור את הליבה הזאת, זה אומר שבעוד דור אחד או שניים לא נדבר באותה שפה".

אז זהו הצידוק להדרה של מזרחיים מהקנון. פלורליזם (רב תרבותיות) יכול להוביל אותנו לקטסטרופה, לא פחות. באירופה חל מהפך ביחס לרב תרבותיות? הפלא ופלא! אירופה מבועתת שמא תבלע תרבותית על ידי המהגרים אליה. אין דבר שקוף יותר מאשר להיתלות באירופה המתגוננת וברטוריקה שלה כדי להצדיק הומוגניות של הקנון ואת הרצון להנציח מצב זה.

אולם מסתבר שלא רק אני חשתי כך.

באתר העוקץ, מצאתי פוסט אורח של מוטי גיגי שאמר דברים אלו לפני כאן.

את התגובה הבאה למילותיו של גיגי, של מישהי שהזדהתה בשם שוש, אני מביאה בזכות השמות של כותבים מזרחיים המובאים בה:

בספר אחר, 'עוד סיפור אחד ודי', של יעל דר, ישנו מדריך קריאה להורים לפי גילאים, הכולל ספרים מומלצים מהארץ ומספרות העולם. בשער 'עד גיל שנתיים' מופיעים: עפרה גלברט-אבני ('אילון רואה ירח'), נכדתו של בכור שלום שטרית, שר המשטרה הראשון, יליד טבריה. רפאל ספורטה ('שלום, כוכב הערב' וכמובן 'גן גורים' הזכור), בן למשפחה ספרדית. ויהודה גבאי (לא מכירה את מוצאו, אבל זהו שם משפחתה של סבתי, ולכן אני מניחה שהוא ספרדי) בספר השנוי במחלוקת: עליקמא הקטן: 'ראו ילדים, כאן עומד עליקמא/ עליז ושמח, יודעים אתם למה?/ ראשית- הוא כושון ושנית- שחרחרון,/ שלישית – הוא יודע לרכב על פילון'. יעל דר מציינת שלמרות התיאור הקולוניאליסטי, האיכויות הספרותיות מנצחות. למוטי, מזל טוב. שאלה מצוינת, חבל שאתה מניח מראש את התשובה. בקונספירצית ההדרה חוטאת לספרות (ולטעמי גם למציאות, אבל זה פחות חשוב).

מגיב אחר, מכלוף, מזכיר את המשוררת מירי בן שמחון (אם כי אינני בטוחה שהיא כתבה לילדים):

מידע אישי אני יכול לספר סיפור קטן על המשוררת הישראלית מירי בן שמחון, אשר הוזמנה לתוכניתו של ירון לונדון אלא שאז התברר שכל התכלית של הריאיון הוא לברר את "הפלא"…..כיצד יתכן שבחורה ממוצא מרוקאי כותבת שירה? כמובן שמירי סירבה לראיון שכזה, ובזה נגמר הסיפור ללמדכם על שירה של מזרחים

והנה הדברים שכותבת טלי כוכבי בבלוג שלה, עכשיו תורי, על האיורים של בתיה קולטון בספר שרשרת זהב:

"המאיירת בתיה קולטון עשתה עבודה מצוינת.... אבל אסור לשכוח שישראל לא נמצאת תחת המנדט הבריטי כבר שישים שנה, והילדים האמורים ליהנות מהספר, ברובם אינם ילדים ורדרדים ובהירים, כמו הילדים שמככבים באיוריה של קולטון.

"הילדים המאוירים לובשים בגדים עם ניחוח "של פעם" ולא נראים כמו ילדי המילניום שאמורים להיחשף לספר, אבל מה שהפריע לי במיוחד הוא  שאין שם ילדים בעלי עור כהה, אין מזרחיים, אין דתיים, אין חרדים, אין ערבים, אין אתיופים, אין ילדי עובדים זרים ורוב הילדים שגדלים בישראל של היום לא זוכים לשום ייצוג בוויזואליה של הספר.

"זה לא היה מפריע לי בכל ספר אחר, אבל כשספר מתיימר להיות המכנה המשותף של כל בני התרבות דוברי העברית, הוא לא יכול להרשות לעצמו להשאיר כל כך הרבה ילדויות ישראליות מחוץ למשחק."

אני מסכימה עם דבריה של כוכבי, אך המאיירת זכתה בפרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים ע"ש בן-יצחק לשנת 2008 (מדליית כסף).

רונית חכם כתבה את הדברים הבאים במרץ 2005 כאן:

"אני מניחה שתסכים שכשמדברים על משורר מזרחי או ערבי או יהודי וכו' לא מתכוונים לדם שלו או לאי אלו אפיונים ביולוגיים של שירתו.

מדברים על נקודת מבט.

"האם למישהו מהמשוררים ה"מזרחים" שהזכרת יש נקודת מבט ששוברת את ההגמוניה? שפורצת את הגבולות המותרים של הדיבור שמגדרים על ידי השמאל שהפך להיות שם נרדף לאשכנזיות?"

אולם זה כבר נושא לדיון בפני עצמו.

איור של קולטון לשיר לבדי של ילן שטקליס עמוד 50

פרט מתוך האיור של קולטון לשיר שתי בנות של ביאליק: ילדים ורדרדים

עדכון: ראו גם את הכתבה של תמר רותם בהארץ מתאריך 2.9.2012 ספרי הלימוד עדיין מדירים יוצרים מזרחים

 

פורזץ (forsazt; end paper) או כריכה פנימית או נייר בטנה

חלק שני

הפוסט הקודם עסק בבטנות נייר של יוסי אבועפיה.


'פורזץ' – נייר הבִּטנה המצויר ומודבק לכפולה הפותחת הראשונה (וכמוה גם לאחרונה) של ספר עם כריכה קשה. 'פורזץ' (מגרמנית vorsatz) מובנו: כוונה, מטרה, תכלית. ומכאן, בהשאלה, 'פורזץ' של ספר מְכַוֵון לתוכו של הספר, כפי שמגדירה מורן שוב במסה "דרך נפקחת, על פענוח דרכים בתצלומי אוויר" (הפרוטוקולים 20 של בצלאל).

מגוון בטנות נייר של ספרים תוצרת חוץ, כולל ספרי ילדים אפשר לראות כאן.

בפוסט הזה אציג בטנות נייר של מאיירים ישראלים נוספים.

אורה אייל, חמש מכשפות הלכו לטייל, מאת רונית חכם, הוצאת איילות  1993

אורה איתן, משגעת פילים, אורי אורלב, כתר, 1988

לנה גוברמן, דודה מרגלית נפלה אל השלולית, נורית זרחי, דביר 2011
המאיירת זכתה בציון לשבח ממוזיאון ישראל 2012 על איוריה לספר זה

בטנת נייר של גלעד סופר לאחלה אח, כתב יונתן יבין, עם עובד 2005

בטנת נייר של גלעד סופר להחתול דלעת, כתב יונתן יבין, עם עובד  2004

רות צרפתי, מה נשקף בחלוני מאת לאה גודברג, ספריית פועלים 1989

שמואל כץ למעשה בשלשה אגוזים מאת לאה גולדברג, ספרית פועלים 2007/2011

פרט מבטנת הנייר של שמואל כץ למעשה בשלשה אגוזים

בתיה קולטון, רוץ בן סוסי, ח"נ ביאליק, דביר 2003

בטנת נייר בספרו של דני קרמן, האם חתולי הוא באמת כזה?, הוצאת אגם 2010

שרגא וייל להבקבוק הכחול ואגדת ירחי השנה מאת מרדכי אמיתי, ספרית פועלים 1951

אמי רובינגר, חתול גדול חתול קטן, כתר 2004

שירי ערש של לאה גולדברג

הופעתו הראשונה של פזמון ליקינתון הייתה בעתון הילדים, דבר לילדים ב- 1938, שגולדברג הייתה סגנית העורך בו: "איור חינוכי".
















בספריית פועלים (2011) לא לקחו סיכון ואגדו שלושה שירי ערש מוכרים ונפלאים של לאה גולברג בספר קרטון, מדוע הילד צחק בחלום (כך גם נקרא הספר), פזמון ליקינתון, ו- מה עושות האילות. על מלאכת האיור הופקדה כריסטינה קדמון והשילוב של שתי היוצרות הוליד אכן ספרון יפיפה. הנה הצצה אל הספר שיצא לאור במסגרת 100 שנים להולדתה של לאה גולדברג:

 כריכת הספר שיצא בספריית פועלים ב- 2011.

איור של כריסטינה קדמון לבית הראשון של מדוע הילד צחק בחלום: להרגשתי איור זה מתכתב עם איורים בספר הנסיך הקטן. אם מגדילים את התמונה ע"י לחיצה עליה רואים שבעצם זה לא ארגז חול ולא שפת הים ואפילו לא חצר הבית, זה כוכב של הפיל והילד שצף לו בחלל. בהמשך ניתן לראות את הפרשנות החזותית שבחרה לתת עפרה עמית לשיר.

הלבנה שמסתכלת לילה לילה בפרחים אשר הנצו בגינה (פרט מאיור של כ. קדמון)

הבחירה הגאונית של גולדברג במילה "שולבות" - "שולבות את רגליהן הקלות" (לעומת משלבות את רגליהן הקלות שהעה גורם לשיר להתרסק) עוברת גם לאיור של כריסטינה קדמון.
לקראת סוף הפוסט, מופיע איורים נוספים לשיר כולל של עפרה עמית המלווה אותו שיר בספר אחר.




השיר "מה עושות האיילות" בביצוע המקורי של אריק איינשטיין:

מקור: רשות הדואר 2013

יש לגולדברג שירי ערש פחות מוכרים ודוקא ספריית פועלים נתנה להם מקום בספר, אך זה כבר היה לפני למעלה מעשרים שנים כאשר מצב הוצאות הספרים היה שונה. שני שירי ערש  כאלה התפרסמו באוסף שירים של גולדברג מה נשקף בחלוני שלקטה ובחרה ד"ר לאה חובב. האיורים באוסף זה נעשו בידי רות צרפתי (ספריית פועלים 1989). אם מקליקים על מילות השירים אפשר לראות אותם בבירור.

עמירה ישנה. לאה גולדברג. לחצו על השיר להגדלה

ועוד שיר ערש של לאה גולדברג:

הירח הצהוב

הירח הצהוב

לטייל יצא ברחוב,

והבית הלבן

מתלחש עם שחור הגן.

ואצלנו כאן בפנים

הקטנים כבר ישנים

ואפילו הכבשה

מנדנדת עריסה.

ולבן קטן שלי

ראש בהיר עם תלתלים,

כל תלתל נירדם מזמן

במיטה על כר לבן.

וליבי שליו וקל

כי אהבתי כל תלתל,

טוב לחיות ולאהוב,

נומה, ילד, לילה טוב!

הירח הצהוב

לא יודע לאהוב:

אין לו בן ואין לו בת,

אין לו חג ואין שבת.

הוא רואה את הכבשה

מנדנדת עריסה

ורוצה מאד לבכות,

אבל אין לו גם דמעות.

הירח הזקן!

אל תהיה כל כך מסכן.

מישהו יגיד סוף סוף

לכולנו: "בוקר טוב"!

איור של עפרה עמית לשיר מדוע הילד צחק בחלום. הספר יצא בהוצאת דביר בשיתוף עם ספרית פועלים בשנת 2011, כמו הספר שבפתח הפוסט, בשנת ה- 100 להולדתה של גולדברג. ערכה את הספר יעל גובר.

כאשר מדוע הילד צחק בחלום פורסם לראשונה הוא לווה באיור של אריה נבון

איור: אריה נבון. מתוך הספר צריף קטן של לאה גולדברג. עם עובד 1959/2012

עפרה עמית

איור של עפרה עמית לשיר מה עושות האיילות?

איור של אריה נבון למה עושות האיילות? ספריית פועלים 1949

מריאנה יארמולינסקי. מה עושות האיילות? 2012

בתיה קולטון - פזמון ליקינתון.