מספרים בכותרות

שבוע הספר שנמשך עשרה ימים עומד להסתיים היום, לפחות בחוצות הערים; חודש הקריאה ימשך עד סוף יוני. כמדי שנה מביא אתו שבוע הספר נתונים ומספרים על הרגלי קריאה ועל מספר הספרים שיוצאים לאור. ריכוז גדול של נתונים, פרסמה הספרייה הלאומית לקראת שבוע הספר ואלו צוטטו בעיתונות היומית. על פי החוק, יש למסור עותק מכל ספר שיוצא לאור בישראל לספריה הלאומית דבר המאפשר לה גם לעקוב אחר תהליכים ומגמות בשוק הספרים בנוסף על בניית אוסף הספרים הלאומי. את המספרים, הנתונים והגרפים של הספרייה הלאומית אפשר לראות כאן.

גם הפוסט הזה יעסוק במספרים שבכותרות – בכותרות הספרים.

קודם כל ארצה להסב את תשומת הלב לכך שמספרים מופיעים בכותרות ספרי ילדים (גם בספרי מבוגרים); ואטען כי ההופעה של מספר בכותרת ספר איננה אקראית. אם המספר מופיע בכותרת הרי הוא משמעותי בסיפור עצמו במרבית המקרים (על אלו שלא, בהמשך). לא מדובר על "הכרחיות", אלא על בחירה מודעת עם טווח גמישות קטן.

המספר אחד, בא להדגיש ייחודיות. לא מצאתי ספרים שעל כריכתם מופיעה ההטיה הנקבית, אחת, אולי כי לא חיפשתי די. עבור אחד בחרתי בספר גמד אחד (שלומית אולצ'יק ספרית פועלים הקיבוץ הארצי 1987). ספר ראשון משלושה ספרים בגודל כמעט מיניאטורי (יש כללים לגבי המידות של מה נחשב ספר מיניאטורי) על גמדים. הספר עוסק בנקודת הראות של אנשים קטנים, ומהם ילדים אם לא אנשים קטנים:

גמד אחד

בשם שושן

היה מאד

מאד בישן

ויש משהו ילדי גם בצורת המסירה של הדברים. אם מחליפים "גמד" ב"איש" אז אפשר לדמיין ילדים מדווחים בהתרגשות על אירוע שהיו עדים לו שבו "איש אחד" עשה כך ואיש אחר עשה אחרת.

גמד אחד, כריכה

מקור התמונה

ומה מתאים יותר מן המספר 2 בכותרת ספר העוסק בתאומים פוחזים ועלילותיהם (רק אורה הכפולה – ספרו של אריך קסטנר על התאומות שהופרדו בגיל צעיר ביותר בשל הגירושים של הוריהן והן שבות ונפגשות במקרה במחנה קיץ). ספרו של קורנל מקוּשינסקי, סופר הילדים הפולני, שניים שגנבו את הירח (1928. תר' ענת זיידמן, 2002). התאומים האנוכיים גאי ופאי מחפשים מקום בו לא יצטרכו לעבוד. החוויות בהן הם מתנסים בדרכם כמו המפגש עם הילדה העיוורת ההולכת אל אמה גורמים להם להחליט לחזור אל עיירתם "אחורי התנור", אולם מכיוון שברצונם לחזור עשירים, הם מחליטים לגנוב את הירח ולמכור אותו.

שניים שגנבו, על אודות תאומים 

נתבונן בספרו של ג'רום ק ג'רום, שלושה בסירה אחת מלבד הכלב שיצא ב 1988 בכתרי (של כתר) כספר לבני נוער. אם הסופר היה בוחר בזוג לשיט בתמזה, מערכת היחסים היה אחרת, אינטימית יותר ולא מתאימה לשלושת הדמויות של הרווקים, ההיפוכונדרים הלא מודעים לעצמם. אם היה בוחר ברביעייה, הייתה דמות נוספת לפתח, לעשותה בעלת אישיות משל עצמה ולרקום לה מערכת יחסים עם כל אחד מן האחרים. הדמויות של שלושת הרווקים השקועים-בעצמם הללו ומערכות היחסים ביניהם הם ציר חשוב בספר. ועל כן, גם כן הבחירה איננה אקראית. בספר שלושה לטנגו (מאת ג'סטין ריצ'רדסון ופטר פרנל, איור: הנרי קול, כנרת 2012)– המספר מוכתב על ידי הרכב המשפחה (האלטרנטיבית במקרה זה) ובהתחשב שמדובר בפינגווינים מספר הנפשות במשפחה שבסיפור לקוח מן המציאות, שכן בכל עונת רבייה זוג פינגווינים מטפל בדרך כלל בגוזל אחד.

שלושה לטנגו

אם ניקח למשל את הספר מעשה בַּחֲמִשָּה בלונים, שתמונתו מופיעה בהמשך (מרים רות, אורה איל, ספרית פועלים 1974, בשנת 2012 יצאה ההדפסה ה- 83 במספר ולאחרונה אף יצא ספר קרטון; בימים אלו מלאו 40 שנים ליציאתו לאור), סיפור על אשר קרה לבלונים שקיבלו חמישה ילדים, הרי למספר חמישה יש תפקיד בספר שכן מספר הבלונים הולך ונגרע לאורך הסיפור עד שלא נותר ולו בלון אחד. אבל אז יקשו הקוראות והקוראים, מדוע דוקא חמישה ולא מספר אחר. אנסה להשיב, ואומר שוב שהדבר איננו אקראי אצל סופרת מנוסה כמו מרים רות. המקצב הפנימי של הסיפור הכתיב לה, או היא לו, את מספר הילדים והבלונים. ארבעה זה פחות מדי עבור ספר לילדים צעירים האוהבים חזרתיות (רפטטיביות) והספר אף עלול להסתיים מהר מדי. שישה הוא גם מספר מדויק ואכן בספר מאוחר יותר של רות (1978), תירס חם, שגם בו החזרתיות משחקת תפקיד, יש כבר שישה ילדים, אולי כי בחמישה היא כבר השתמשה. המוצלחות של המספר 5 באה לידי ביטוי בהופעתו בספרים נוספים, כמו בספר חמשה עיוורים (הוצאת אמנות 1922) שאויר ע"י אחד מציירי "חבורת ציירים" כנראה יפים חיגר וספר עכשווי יותר, חמש מכשפות הלכו לטייל (רונית חכם ואורה אייל). מספרים גדולים יותר מעמידים את יכולת הריכוז של פעוטות במבחן, אם כי אפשר בהחלט למצוא אותם בספרים בעלי "עלילות דומות", כפי שאראה בהמשך.

מעשה בחמישה בלונים

"מעשה בשקיק. שקוף, דקיק, שעף עם הרוח בעד החלון הפתוח ובדרך הכרם שכב לנוח..."

הגענו ל- 7, 8 ו- 9. על הספר שבעה אכלנים משונים ראו בבלוג הזה כאן (הפוסט הראשון באפריל השנה).

באנגלית יש ספרי ילדים אחדים שהמספר 9 מופיע בכותרתם; האם מישהו מכיר ספר ילדים בעברית עם 9 או תשע או תשעה בכותרת? - הפניות למקור או תרגום יתקבלו בשמחה.

10 – עשרה כושים קטנים. רות גרבר עבדה שיר ילדים ידוע מן המאה ה-19. סיפור של מנייה שהיום נתפס כלא תקין פוליטית. מספרם של הכושים הולך וקטן הולך ונגרע בגלל מצוקות שמתרגשות עליהם. הסוף הוא לכאורה טוב כי הכושי האחד שנשאר מתחתן עם בת כושים ומוליד 10 ילדים. אך נדמה לי שזו אמתלה להתחיל את הספר מהתחלה. מכל מקום, הספר הזה יכול לשמש דוגמא לכך שספרי פעוטות מן הסוגה הזו, של מניה וחזרתיות, יכולים להגיע למספרים גבוהים יותר מאשר חמש ושש. 

שרירותיות המספר שבכותרת מאפיינת קבצי סיפורים אשר האיגוד שלהם נעשה על ידי הוצאה לאור. לקרוא לקובץ 'תשעה סיפורים של אנדרסן' (נניח) ללא כל הסבר נוסף לגבי המשותף להם או מה הסיבה לכינוסם ביחד (הסיפורים המוקדמים, הסיפורים המאוחרים....) מראה כי ההוצאה מנסה לבדל את הקובץ שלה מקבצים אחרים. קבצים עם ששה סיפורים הם פופולריים במיוחד, אולי משום שזו פנייה אל ההורה או מבוגר אחר הרוכש את הספר והמו"ל מציע לו עסקה של חצי תריסר בכריכה אחת. ברור שלא כל קובץ סיפורים שכותרתו מכילה מספר כונס בשרירותיות.  

חצי תריסר בכריכה אחת - פנייה למבוגר הרוכש?

וישנם גם מספרים גבוהים יותר, כמו כותרת הספר של הפוסט הקודם, אך נותיר משהו גם לשבוע הספר הבא.

שִבְעָה אַכְלָנִים מְשֻנִּים: פרשנות איורית מעצימה

יום האם

שִבְעָה אַכְלָנִים מְשֻנִּים מרי אן הוברמן, אירה מרלה פרייזי, תרגמה רימונה די-נור, הד ארצי שבא 1997/1998

הנה ספר, שהאיורים שבו אפשרו לי לשים לב לכך שאפשרית פרשנות לטקסט שלו, שאתה אני יכולה לחיות. דומה שהאיורים של מרלה פרייזי (Marla Frazee) מספרים בקול את מה שהמחברת, מרי אן הוברמן (Mary Ann Hoberrman) רומזת אליו.

הספר הוא רכישה חדשה שלי למרות שהוא איננו חדש גם בתרגומו לעברית.

חלק א - הסיפור

לולא האיורים שגרמו לי להתעמק מעט יותר בספר, הרי מקריאה ראשונה נדמה שמדובר בסיפור מחורז בעל תבנית סטריאוטיפית למדי על אודות אם וַלְדנית שטורחת למען ילדיה מבלי להתאונן, אולי קצת...

"היה היתה פעם אם נהדרת, טובה, מסורה, חרוצה, ומוכשרת"

ואלה מנסים לגמול לה ביום הולדתה ולבסוף מפתיעים גם את עצמם.

אנו יודעים את שמה של האם ואת שמם של כל אחד משבעת ילדיה (טוב שהמתרגמת שהחליטה לעברת את השמות קראה לה "עליזה" ולא חנה. במקור שמה Mrs. Peters, יחי הבדלי התרבות!), אבל האב אינו נזכר בסיפור אלא בריבוי של המלה "הורים" וגם זאת רק פעם אחת.

האם הזאת, לא רק שאיננה עושה עניין מגחמות האכילה של ילדיה, אלא היא גם טורחת להכין להם את הדברים שכל אחד אוהב, וכל אחד אוהב משהו אחר. אולם על פי הסיפור הכנת האוכל הולכת ונעשה קשה ומתישה ככל שמספר הילדים גדל: היא טורחת שהחלב יהיה במידת החום המדויקת עבור בנה הבכור – לא חם מדי ולא קר מדי (דבר המזכיר לי כיצד אמי הייתה חוזרת ומסננת לי את החלב בחורף כדי שלא תישאר ולו פיסת קרום אחת. בקיץ שתיתי את החלב קר ולא הייתה בעיה של קרום); שבדיסה של דרור לא יהיו גושים; סוחטת לימונים כדי לספק לימונדה טריה למיטל, מקלפת תפוחים ומרסקת, אופה לחם טרי...כל אחד ומאווייו, אין חפיפה.

אז האמא הזאת, חצי מעֻלפֶת

שתי ביצים ומחבת מיד היא שולֶפֶת

לעצמה מחיֶּכֶת חיוך אין אונים:

טוב, כבר יש לי שבעה אכלנים מְשֻנִּים

והאם המצב משתפר בחלוף השנים כאשר הילדים גדלים? – כלל וכלל לא, הכמויות שעליה להכין רק הולכות וגדלות:

דיְסה בלי גושים – בכמויות!

לחם טרי – עוד ועוד תבניות!

בקבוקים של חלב, שקי לימונים –

לאותם שבעה אכלנים משֻנִּים.

המחברת מעניקה לסיפור מבנה קלאסי של מתח עולה ונבנה אשר ידרוש פתרון או שינוי או התרה

ואמא עליזה, עוד רגע צונחת.

"איך הזמן עובר," היא נאנחת.

ואז, לפתע פתאום, גלתה:

מחר הוא יום הולדתה!

"נו, טוב," לחשה בשקט, "אז מה?"

וכך, מותשת, נרדמה.

בל נשכח שמדובר בספר לילדים ולפתרון האפשרי יש מגבלות ועכבות. יום ההולדת של האם מזמן את האפשרות להתרה של המצב שהמשפחה נקלעה אליו. לילדים יש תכנית:

ברגע שרק תתעורר משנתה

הם יגישו לאמא ישר למטה

ארוחת יום הולדת מכל הדברים

שהם בעצם כל כך מכירים

בסופו של דבר "הדברים שהם בעצם כל כך מכירים" התערבבו זה עם זה ונוצרה עוגת פלאים בעלת ניחוחות משגעים וכאשר האם כבתה את הנרות היא

לחשה

משאלה (סודית) שבן יום התממשה.

ומאז עד היום התממשו חייה

של אמא עליזה (ושל אכלניה).

מאז – ביום חל או חג או שבת –

אוכלים כלם מאכל אחד:

קל הכנה, מהיר, מידי,

המתכון – כידוע – הוא סוד משפחתי.

כל אחד בתורו מערבב ומוסיף,

שוטף או קולף, מוזג או מקציף.

...

ההדגשות בציטוטים הן שלי.

חלק ב – האיורים

קשה לומר אלו מן האיורים גרמו לי לחזור ולקרוא את הסיפור קריאה מוקפדת יותר, אבל הם אכן ספרו לי סיפור שונה מאוד ממה שהבנתי בקריאה הראשונה: כן, שבעה ילדים, כן, הרבה מאוד עבודה סביבם, אבל האב נוכח עד מאוד (ועדיין מופיע בסיפור רק דרך "נסתר רבים"). כבר בשער הפנימי מציגה המאיירת את ההורים כמי שבנו את ביתם יחדיו ובמו ידיהם, דהיינו הם "צוות".

סגנון הלבוש של האם רחוק מלהיות זה של שנות החמישים והשישים במאה העשרים בספרי ילדים. היא איננה מדדה ברחבי הבית על נעלי עקב בשמלה צרת מותן, לא, היא נועלת נעלי ספורט אדומות "מגניבות" (אולסטאר) או נעליים נוחות אחרות. היא לבושה ונראית קצת כמו טום-בוי ומראה פניה מזכיר את קלמנטַיין, גיבורת סדרה של ספרים בשם זה שגם אותה איירה פרייזי. היא אף גבוהה מן האב בחצי ראש.

פרייזי גם איננה חוששת להראות את האם צועקת מייאוש בין הררי כביסה וכיור עולה על גדותיו 

בעוד שבספר:

ואמא עליזה – בלי קול, בלי תלונה

קולפת, חותכת, מועכת לִבְנָהּ,

מחית תפוחים מתוקה, נהדרת

ורק לעצמה בשקט אומרת...

עוד פרט איורי, אשר בעת ובעונה אחת ממשיך את הקו הפרשני שתואר עד כה אך במובן אחר מחזק את עלילת הסיפור הוא הענקת כלי נגינה על ידי פרייזי לאם עליזה. פרייזי בחרה להעניק לה לא חלילית ולא חליל ואף לא כינור אלא כלי בעל נוכחות – צ'לו! (תמונות בהמשך) יחד עם זאת היא לא בחרה בפסנתר, שכן את הצ'לו אפשר להביא אל הקהל, המשפחה במקרה זה, בעוד שאל הפסנתר בדרך כלל מתכנסים ועל כן הצ'לו מעניק לפרייזי חירות אמנותית רבה יותר.

מכל מקום, הצ'לו מופיע כבר בעמוד הראשון של הסיפור. אמא עליזה מנגנת בו כאשר יש לה ילד אחד. שמונה עמודים מאוחר יותר, כאשר יש לה כבר ארבעה ילדים, היא יושבת עם הצ'לו, אבל הקשת איננה מונחת על המיתרים כי דרור התינוק שופך את הדיסה שלו על החתול. בתמונה אחרת, אי שם באמצע הספר לאחר תמונת הצעקה, עומד לו הצ'לו זנוח בפינה. ההופעה הבאה שלו, תרתי משמע, היא בעמוד הלפני אחרון (39 לפי ספירתי) - ועכשיו שוב אמא עליזה מנגנת. וכאן האיור חובר לתוכן ומדגיש את הפתרון שהושג.

אז מה היה לנו? – סיפור מחורז עם קצב לא רע (במקור האנגלי עוד יותר), חתרני במידה, ואיורים מרהיבים המוסיפים רובד של פרשנות.

התחלה - עם הצ'לו שלא מוזכר בסיפור. פרשנות איורית 

אמצע - הצ'לו זנוח בפינה

סוף - האם חוזרת לנגן