מתי פורים? אדדררררר אדדרררר

אדר א, אדר ב ותרנגולי הודו

שנות ילדותי עברו עלי במושבה. בינתיים המושבה הפכה לעיר ואני עברתי לדור בעיר אחרת, אבל לא המעבר הזה הוא עניינינו כאן. משפחתי התפרנסה בין השאר מגידול עופות. זמן מה גִּדלו גם תרנגולי הודו, גִּדּוּל שלא האריך ימים לעומת גִּדול התרנגולות.

כילדה הייתי נוהגת מפעם לפעם לגשת אל הלול של העופות האומללים ולצעוק אליהם "מתי פורים?" הללו היו מנפנפים בכנפיהם, מזקיפים את הגידול שמעל מקורם, תופעה שהרשימה אותי לא פחות מתשובתם של ההודים, וצווחים במקהלה "אדרררר אדרררר" או כך לפחות שמעתי. אני בטוחה שאם הייתי מקימה רעש אחר, התגובה הייתה זהה. לאחר אי אלו חזרות, הנחתי להם לנפשם והלכתי לחפש עסוק אחר.

שירו של שמשון מלצר, הלקוח מספרו אָלף, פרקי זכרונות מן הזמן הראשון בחדר (עם עובד, שחרות, תש"ה, עִטוּרים מאת דוד דוידוביץ), הזכיר לי את סיפורם של תרנגולי ההודו, או הודי, שתארתי כאן. דבר נוסף שעושה אותו כדאי אזכור הוא שהשנה, תשע"ד, היא שנה מעוברת ואנו נמצאים עכשיו בירח אדר א. בכל מחזור בן 19 שנים יש 7 שנים מעוברות שנועדו להשלים את הפער בין 12 חודשי ירח לבין שנת שמש ובכך גם להשוות בין לוח השנה היהודי שהוא לוח ירחי לבין לוח השנה הגרגוריאני שהוא לוח שנה שמשי.

 

אך בחזרה אל תרנגולי ההודי, בהזדמנות זו בדקתי מה עוד יש בספרות הילדים הישראלית על תרנגולי הודו, שהרי הרבה נכתב על בעלי החיים השוכנים במשק. לא אתיימר שערכתי חיפוש ממצה אך עברתי על מספר לא קטן של ספרים ואף מן המרשתת לא נמנעתי ותוך כדי כך הסתבר לי שקיים בספורת העברית לילדים שיר על יבחוש ("היבחוש השתכר" של אנדה עמיר פינקרפלד), אבל אני גולשת. סופו של דבר מצאתי אצל רפאל ספורטה שיר שנקרא פשוט ההודי בעמוד 205 בספר הנפלא שהוזכר כבר בבלוג הזה, ארמון החול, והוא מלווה באיורים של נחום גוטמן. ספורטה מתאר את קולו של ההודי אחרת מאשר הקול שנחרט בזכרוני, ואשר אינני מתכוונת כלל וכלל להגן על דיוקו; ספורטה כותב: "הולדי הולדי!", אולי לצורך החרוז, או אולי זה קולו של תרנגול ההודו כאשר ילדים משועממים לא מפריעים לו. 

תרנגול הודו מופיע גם בספר "אצלנו" של מרדכי אמיתי ושרגא וייל, הוצאת ספרית פועלים, 1953 

מקור התמונה

וקיים גם ספרו של יפרח חביב, מעשה בתרנגולי הודו (איורים יורם קליינר, מסדה, תל אביב 1964). על המחבר ניתן לקרוא גם כאן בסעיפים 7 ו- 8.

מקור התמונה

וישנה גם כריכת הספר מעשיה – חתלתולה ששכחה איך תשאל אֹכֶל, מאת בנציון רסקין [על-פי פלמיר], צייר חיים הַנְפְט. הוצאת "תרבות", פולניה, ורשה, 1922, על אודות חתלתולה ששחקה עם כלבלבים עד שנהיתה רעבה. על הכריכה מופיע גם תרנגול הודו.

מקור התמונה

גם בשבועון הילדים הארץ שלנו מתאריך 21.3.1951 ב"יומן של עמוס" מצאתי אזכור קצרצר של תרנגול הודו המחזיר אותי לפתיח ולשאלה "מתי פורים?" - תרנגול ההודו של הארץ שלנו קורא ועונה על שאלה זו"בול בול בול בול!!! קוקוריקו!!!"

מקור תמונה זו והבאות אחריה הוא במאגר של הספריה הלאומית

אז מה היה לנו: "הולדי הולדי!" של רפאל ספורטה, בול בול בול בול!!! קוקוריקו!!!, של הארץ שלנו, ו- "אדרררר אדרררר" של זכרוני הסלקטיבי.

האם ניתן ללמוד מכאן על רפרטואר זמרה עשיר שיש לתרנגולי הודו או על דמיונם של בני אדם?

 12.2.2014
מסתבר שיש ישראלים נוספים המכירים את הטריק עם תרנגולי ההודו. יורם מלצר (כנראה אין קשר לשמשון מלצר) מספר על כך בפתיח לרשימה על שמו של תרנגול ההודו בהארץ בשנת 2006

ספר ילדים של אלדוס האקסלי

השבוע מלאו חמישים שנים למותו של הסופר אלדוס האקסלי (באנגלית: Aldous Huxley;‏ 26 ביולי 1894 - 22 בנובמבר 1963), הידוע במיוחד, בשל ספרו עולם חדש מופלא, Brave New World‏ (1932). הספר, דיסטופיה בסוגה של מדע בדיוני,  נכתב בתקופה בה מדע וטכנולוגיה נתפסו כמבטיחים דווקא אוטופיה, פותחו התרופות האנטי-חיידקיות הראשונות ודשנים מלאכותיים, אנשים החלו לטוס בטיסות בין יבשתיות ולשוחח שיחות ארוכות טווח. בהדרגה, משהועם זהרו של המדע ובייחוד לאחר הפגזת הירושימה ונגסקי בפצצות גרעיניות, החלו להתייחס לספר כאילו היה נבואי. הקדמה לספר שכתבה מרגרט אטווד אפשר לקרוא כאן.

פרט פיקנטי נוסף מן הביוגרפיה של אלדוס האקסלי, קשורה במוצאו. אלדוס האקסלי היה נכדו של "הבולדוג של דרווין" – הביולוג תומס האקסלי, אשר כונה כך בשל נחישותו בהגנה על תיאוריית האבולוציה.

לרגל האירוע אנו רוצים לתת מקום לפרט מעט פחות ידוע בקורות החיים של אלדוס האקסלי, הקשור לנושא הבלוג. מסתבר שהאקסלי כתב גם ספר ילדים אחד, כנראה בשנת 1944, אשר פורסם לאחר מותו בשנת 1967, דבר נורא קרא לגברת עורב (The Crows of Pearblossom‏). הסיפור מספר על זוג עורבים שהקימו קן על עץ, שבתוך חור בגזע שלו גר נחש והנחש היה ניזון מהביצים שלהם בחשאי. יום אחד העורבת תפסה את הנחש בשעת מעשה וחמתה בערה בה להשחית. כאשר העורב חזר אל הקן היא תבעה במפגיע שיצלול אל חור הנחש ויהרוג אותו. העורב חשב שלא מדובר ברעיון טוב והעדיף להתייעץ עם הינשוף. לינשוף בהחלט היה רעיון, לא פחות אלים, אך פחות מסוכן למבצעים. הסיפור נגמר בסוף טוב עבור אשר מאז גדלו גוזלים רבים.

תלמה אליגון תרגמה את הספר לעברית והוא יצא לאור בהוצאת "כנרת" בשנת 1986 עם איורים של כריסטינה קדמון. וכך כותבת אליגון על הספר: "ספר זה הוא ספר הילדים היחיד שכתב אלדוס האקסלי...את הסיפור סיפר האקסלי לאחייניתו הקטנה, אוליביה בת החמש, שהייתה לו כבת. כתב היד המקורי עבר גלגולים רבים עד שהובא לדפוס לראשונה בשנת 1967". אליגון מעידה על עצמה שאהבה את ההאנשה של הדמויות ואת העלילה המרתקת והמשעשעת. טביעת אצבעותיה נכרת בתרגום שכן העלילה בספר המתורגם מתרחשת בכפר ישראלי ואף שמותיהם של הדמויות עוברתו.

הסיפור של האקסלי הוא כנראה עיבוד של סיפור עם הודי. גרסתו של האקסלי שונה מן המקור ומפורטת יותר. הדמויות עשירות יותר. בסיפור העם, העורב מתייעץ עם שועל וזה מייעץ לגנוב שרשרת יקרה ולטמון אותה במאורת הנחש. לאחר מכן כל מה שצריך לעשות זה לחכות שהאדם יבוא להשלים את המלאכה: האדם ירצה ליטול את השרשרת שלו ולכן יהרוג את הנחש. האקסלי ביקר בהודו במהלך מסע שערך בשנים 1925-6 ואף כתב על כך ביומן המסע שלו. אולי במהלך המסע שמע את סיפור העם הזה.

הנה מספר תמונות מן הספר כולל איור הכריכה:

והנה כריכת הספר בפולנית:

מקור התמונה

ההוצאה הראשונה של הספר פורסמה ע"י Random House בשנת 1967:

מהדורה נוספת יצאה בשנת 2011:

Abrams' edition

 וגם הקראה של הספר באנגלית:

 



אליעזר שמאלי והציפורים החורפות

הפוסט הזה התחיל מכך שרציתי להכין מחווה לספר יפה את, ארצנו, שאותו קבלתי מחברתי ר"ב.

צילום של שלפ עודד יפה; הכיכר נמצאת בתל אביב

הספר שמחברו הוא אליעזר שמאלי ואייר אותו צבי לבני יצא לאור בסוף שנות החמישים.
אולם לבסוף נסחפתי אחר שם המחבר השזור במידה כלשהי בילדותי, ואת המחווה אותיר להזדמנות אחרת.

בתמונה משמאל - אליעזר שמאלי

הפרטים שאינם כתובים בדף הויקיפדיה המוקדש לאליעזר שמאלי ואליו מפנה הקישור, הם שבשנות השישים שמאלי ורעייתו התגוררו במושבה הדר-רמתיים ברחוב יהושע בן גמלא [ בן גמלא נחשב למייסד בתי הספר בתקופת חז"ל וברחוב על שמו הוקם בית הספר הראשון בהדר רמתיים]. ואם זכרוני אינו מטעה אותי הוא הועסק אז כמפקח מטעם משרד החינוך. באותה תקופה כולנו נדרשנו לקרוא את ספרו על אודות אלכסנדר זייד אנשי בראשית, אשר השנה מלאו 80 לצאתו לאור, ואף לכתוב עליו ביומן הקריאה שלנו (מן הסתם זה היה הדו"ח היחיד באותה שנה שמישהו כתב). אני כתבתי את הדו"ח פעמיים, פעם עבורי ופעם ביומן הקריאה של חברתי דאז נ' תמורת הבטחה לצרפני לקבוצה שלה. מעמדה החברתי של נ' היה טוב משלי. קבוצה הייתה כמו מועדון חברתי...ובכן, כולם יודעים מהן קבוצות בחטיבת הביניים המוקדמת (אז זה היה בי"ס יסודי, כי עדיין לא היו חטיבות ביניים, ורובנו למדנו יחדיו עוד מגן הילדים). נ' אכן קיימה את הבטחתה ויתרה מזאת, הקשר שרד נסיעה שלה לארה"ב בשליחות עם המשפחה [בזכות הגרפומניה שלי וההתרגשות מקבלת מכתבים בדואר] וחזרה, אבל ברבות הימים נגוז.

אחי, הצעיר ממני כמעט בשלוש שנים, לא נמלט מן המשימה וגם הוא, בהגיעו לגיל המיועד, נדרש לקרוא את אנשי בראשית ולדווח. שנינו אהבנו לקרוא, אבל כיצד כותבים "יומן קריאה", לא אנחנו ולא רוב חברנו/עמיתנו ידענו, וכך הסתפקנו במסירת העלילה מי באריכות ומי בקיצור. ישב לו אחי האהוב וכתב וכתב עד שקצרה רוחו וחתם במשפט האלמותי (בזכרון המשפחתי) "ובסוף הוא מת". כאשר אני מזכירה לו את אותו דו"ח הוא נזכר דווקא בניסיון הגנבה של הפסל של אלכסנדר זייד, כך שאולי ברבות הימים הסיפור  יקבל רובד נוסף.

רעייתו של שמאלי לימדה עברית לעולים חדשים ולפחות חדשים. שיעורי הבית היו לקרוא את העיתון למתחיל. אני מצרפת תמונת סיום שנה של קבוצה שלמדה בהדר-רמתיים  אך אינני יודעת להצביע עליה בקרב המצולמים, רק לומר שהיא נמצאת שם (אם מישהו מהקוראים יודע, אשמח לשמוע).

תמונת סיום שנה של הכתה לעברית של גב' שמאלי, רעייתו של אליעזר. הדר-רמתיים, שנות השישים

מקור התמונה

עיקר חנו של הספר יפה את, ארצנו, המוזכר לעיל, עבורי כאדם מבוגר הוא 22 לוחות הציור הגדולים, אשר רובם המכריע מתארים זוגות של צמח ובעל חיים, כלנית וחילזון, זית ואדם החזה, אקליפטוס וירגזי, צבי וארן, אך דגים וגמל מופיעים ללא בני זוג מעולם הצומח. הלוחות מלווים בסיפורים על אודות המתוארים בהם. מרבית הסיפורים נטורליסטים וחביבים, למשל על בעל חיים מאותו מין שנמצא בשדה והושב לאמו וכדומה; אחרים טלאולוגיים, כמו הסיפור על הרקפת שצמחה היכן שילדה רועה, יתומה ויפיפייה מתה מקור.

איור של צבי לבני לספר יפה את, ארצנו מאת אליעזר שמאלי

כפי שמוזכר בערך אליעזר שמאלי בויקיפדיה (ראו לעיל), יש לשמאלי ספר על עופות. מיד אביא מספר דפים מספרו צפרי-החרף בארץ: מסעיהן וחייהן אשר יצא במסדה בשנת 1945.

העותק שבידי הוענק למישהי שאינני מכירה ביום הולדתה העשירי בשנת 1947, שנתיים לאחר צאתו של הספר לאור. אותה ילדה צריכה להיות היום בת 76. והספר מיועד אכן לילדים מגיל עשר ואילך אך נעים מאוד לקריאה גם למבוגרים. פה ושם ניתן למצוא בספר פרטים אוטוביוגרפיים אשר גם תורמים לנעימות על ידי אינטימיות (למשל, המסע לרוסיטן בו הקים תִּינֶמַן בשנת 1901 מצפה ציפורים). הספר איננו צבעוני כמו יפה את, ארצנו ואת ההסבר לכך אפשר למצוא בהקדמה (עמוד 4): "עבודתנו זאת נדפסת בימי חרום...". ראו פסקה מצולמת. למטה ננסה להגשים עבור המחבר את רמת התמונות כפי שאולי ראה אותה בעיני רוחו, לגבי שתי ציפורים.



הקדמה

הקדמה - המשך

 חלקו הראשון של הספר מתאר את תולדות המחקר של נדידת הציפורים, על ראשוני מטביעי-הציפורים וכן פרק הכולל טבלאות על צפרים החורפות בישראל.

חלקו השני של מוקדש לתיאורים פרטניים של העופות החורפים. לכל עוף מוקדשים שניים עד שלושה עמודים ורק לחסידות המוזכרות בהקדמה כמי שהמחקר הנערך עליהן הוא בעיצומו מוקדשים 13 עמודים תמימים (134-146).

בזבוז אירופי. צילום: ליאור כסלו; תצפית לעולם הטבע

זהבן מחלל. צילום: יובל דקס מתוך דף הפייסבוק של אגמון החולה

ציפורים והקולות שהן משמיעות

בהוצאת מטר "תרגמו" סדרה של ספרים קוֹלִיִים: סדרת מלודי, תמונות וצלילים 2013 (במקור של הוצאת גלימר הצרפתית). ספרים מוצלחים ביותר מבחינת הביצוע שלהם. כתבתי תרגמו במרכאות משום שלכאורה אין בהם טקסט הדורש תרגום רגיש. עוד אדרש לעניין התרגום.

הקטנטונת במשפחה קבלה בהיותה בת שנה ושלושה חודשים את אחד מן הספרים בסדרה מן הדודה והדוד שלה – הציפורים שלי (ציפורים והקולות שהן משמיעות) – ולאור העניין שגילתה והנאתה הגלויה שנשמרת כבר חודשיים, מייד קבלה מהוריה ספר נוסף מן הסדרה,  כלי הנגינה שלי (כלי נגינה והצלילים שהם משמיעים). אם לספר הראשון היא הייתה מרותקת הרי השני אף גרם לה לנוע לצלילי קטעי הנגינה שמשמיעים כל אחד מן הכלים, חלילית, פסנתר, כינור, גיטרה, תוף וכסילופון. 

מטר מייעדים את הסדרה לבני שנה ומעלה; בגיל שנה ושלושה חודשים הזאטוטה לא התקשתה למצוא את הנקודה שיש ללחוץ עליה כדי לגרום לקולות להישמע וללחוץ עליה. נראה שהנקודה הקטנה מתאימה בדיוק לאצבעות הזעירות שמלקטות בעמלנות רבה פתיתי פתיתים שלא ראינו ולא ידענו על קיומם.

בעלת הספר לוחצת על היונה

 

ציוצי הציפורים נשמעים אמִתיים מאוד. רציתי לערוך ניסוי של זיהוי הזמירות על צפר שאני מכירה, אולם למרבה הצער הוא אמר לי מיד ששמיעה איננה הצד החזק שלו. הוא הסכים לומר שהזמרה של הציפורים בספר אכן ריאליסטית כפי שהתרשמתי. הוא אף הפנה את תשומת לבי לכך שהעקעק, הציפור השלישית בספר, איננה ציפור שניתן למצוא בישראל.

פנייה למאיירת מריון בילה: בכפולה בה מצויר הזמיר בספר הציפורים שלי מופיעים עוד שני יצורים, תולעת, ויצור חום עם בלוט בתוך חור בעץ שאני פרשתיו כסנאי. בעלת הספר הצביעה ואמרה "האו-האו". אני סקרנית להראות לה תמונה ברורה של סנאי ולראות/לשמוע מה תהיה התגובה שאקבל. בתור פעוטה ישראלית שאיננה נתקלת בסנאים על בסיס יומי ולעומת זאת גרה בבית עם כלבה חומה, ההיסק שלה נראה בעיני סביר בהחלט [ואין לכך כל קשר להיותי סבתא משוחדת ;-) ]

זמיר, תולעת ירוקה ו- ?



ועניין של תרגום: בצרפתית הספר נקרא בפשטות ובאלגנטיות Les oiseaux, דהיינו הציפורים. בישראל נפוץ מאוד לנכס ולהוסיף "שלי" בכותרות. אני מניחה שמדובר בניסיון לקלוע לטעם הקהל אך בעת ובעונה יוצא שגם לקבוע ולקבע את הטעם הזה. לפני כחודש שמעתי ילדונת בת כשלוש אומרת לאחרת שבחנה צעצוע של הראשונה: "זה שלי מהבית", בבחינת חזקה כפולה ומכופלת לי על צעצוע זה. נדמה שהשיח הישראלי על חזקה מחלחל עד לגילאים הצעירים ביותר.

הכותרת האלגנטית והפשוטה של הספר בצרפתית לעומת זאת המתנחמדת בעברית (כי הרי הציפורים הן של אף-אחד) הזכירה לי רשימה שהסבירה מדוע לילדים צרפתיים אין הפרעות קשב. גם אם נניח שיש להם, אבל פחות, וההסבר בכתבה נסב, פחות או יותר על העמדת גבולות, הרי שהכותרת הזאת מייצגת את הגישה. אפשר ליהנות מזמרת הציפורים גם אם הן לא שלך. אם בכל זאת צריך לשייך, אז נא לדייק ולתת כותרת: הספר שלי על ציפורים.

שני חסרונות לספר, האחד, שם המאיירת, מריון בילה (Marion Billet), איננו רשום באותיות לועזות כפי שנהוג וראוי בספר מתורגם. אם החמצתי, אני מתנצלת, אך מבקשת לרשום בצורה בולטת.

החיסרון הנוסף של הספר, בעיני, הוא  היותו מופעל על ידי סוללות (בטריות) וזה חסרון כפול, במקרה שיש בבית ילדים קצת גדולים יותר וסקרנים (למרות שדרוש מברג כדי להחליפן ויש אזהרות בולטות שזה בסדר גמור). הבעיה הנוספת היא מבחינת זיהום כדור הארץ. כן ברור שמפעלים מזהמים פי כמה וכמה...

מקום משכנה של הסוללה

בעלת הספר בוחנת את דף הסוללה

הוראות ואזהרות