המורה שלי לנשיאות

או מה צריך ראש מדינה

בחירות

מאת: שרה שורץ

כריכה

מדוע נזכרתי בספר החמוד הזה דווקא עכשיו, אחרי הבחירות השניות ולפני בחירות מספר שלוש, ולא קודם לכן?   אפשר לתלות את הסיבה בתעתועי הזיכרון או ברצון למצוא משהו חביב להתלות בו במציאות הלא כל כך חביבה של בחירות חוזרות ונשנות.

שתי דמויות עיקריות יש בספר, הילד אוליבר – המספר, והגיבורה, המורה שלו, על אודותיה ומעלותיה אנו למדים
תוך כדי התקדמות בספר.

מכתב לערוץ 39

אוליבר כותב לערוץ 39 מכתב מנומק להפליא ומסביר מדוע הוא סבור שהמחנכת שלו יכולה להיות הנשיאה של ארה"ב. בהתחשב בכך שטווח השיח הבין-מפלגתי והציבורי אצלנו צר מאוד וטעון, כדאי לשמוע את הנימוקים ששמה המחברת, קיי וינטרס ( Kay Winters) בפיו של אוליבר.

אמנם שיטת הממשל שלנו איננה נשיאותית, אך בבואנו לבחור מפלגה הרי אין זה סוד מי עומד בראשה ולפיכך אנו יודעים את מי אנו מקבלים לעמוד בראש הממשלה ועל כך הדברים נסובים בימים אלו.

עוד שני משפטים בטרם נפרוש את הנימוקים; שימו לב שאוליבר מופיע בכל האיורים של המאיירת דניס ברונקוס (Denise Brunkus). המאיירת מקדישה לכל נימוק של אוליבר כפולת עמודים שבה מופיעים לפחות שני ציורים.

המורה של אוליבר אוהבת בתים לבנים – זה בהחלט יתרון עבור מי שמתמודד לנשיאות ארה"ב.

אוהבת בתים לבנים

והיא רגילה שהולכים בעקבותיה

היא רגילה

כאשר המורה של אוליבר נכנסת לחדר כולם שמים לב – כריזמה היא יתרון למתמודד, אך לא בהכרח לאזרחים/בוחרים המסתמאים ממנה ואינם רואים נכוחה דברים חשובים יותר. גם שחקני קולנוע ותיאטרון ניחנים בכריזמה - אז?
להיות בעל קריירה קודמת של שחקן גם לא מהווה מניעה להיות נשיא בארה"ב (רונלד רייגן הנשיא ה- 40) או מושל (ארנולד שוורצנגר המושל ה-38 של מדינת קליפורניה אשר חזר לקריירה שלו כשחקן לאחר סיום תפקידו כמושל).

כריזמה

והיא תמיד חותמת על ניירות חשובים

ומוצאת ג'ובים לאנשים (כל עוד היא לא "מחלקת ג'ובים", הכול בסדר).

היא חושבת ששירותי בריאות הם דבר חשוב – עכשיו הגענו לתוכן.

שירותי בריאות

ואצלנו? "מערכת הבריאות בישראל לא בדרך לקריסה - היא כבר קורסת וגוססת" - כותרת אחת מני רבות (מתוך האתר הרשמי של החברה לאיכות ברפואה 06.11.2019) – אך האם המבקשים את קולותינו ב- 2.3.2020 מציעים דרכים להתמודד?

המורה של אוליבר מאמינה בשלום – היו לנו ראשי ממשלה שהאמינו בשלום…אולי יהיו עוד

שלום

המורה של אוליבר רוצה לנקות את כדור הארץ – 

כדור הארץ

המודעות הסביבתית בישראל היא נמוכה. מפלגות ירוקות לא מצליחות להתרומם בעוד שבשורה ארוכה של מדינות מזה כארבעים שנה מפלגות ירוקות הן חלק מהנוף הפוליטי. אנחנו הישראלים אומרים לעצמנו שיש לנו בעיות קשות יותר לעסוק בהן, אבל  הסביבה לא תחכה עד שנתפנה. ראינו אצלנו את ההצפות בשבועיים האחרונים שגבו אבדות בנפש ובצד האחר של העולם אוסטרליה בוערת והיא תוסיף לבעור עד שתחל שם עונת הגשמים. כעשרים בני אדם נספו עד כה, עיירות שלמות נהרסו, מיליארד בעלי חיים נשרפו וצפוי שהעשן, המגיע מן השרפות באוסטרליה וגורם לפגיעה חמורה באיכות האוויר יעשה סיבוב שלם סביב כדור הארץ.  

דרסי וייז מקריאה את הספר באנגלית ביו-טיוב

Details

My Teacher for President

Kay Winters (Author)

Denise Brunkus (Illustrator)

ISBN-13:         9780142411704

Publisher:        Penguin Young Readers Group

Publication date:         07/17/2008

Pages: 32

Product dimensions:    8.46(w) x 10.38(h) x 0.10(d)

Age Range:     5 - 8 Years

מר סביון וגברת רקפת

כתבה: שרה ק. שורץ

כריכה אחורית

כריכה

 

צמחים, סיפורים וציורים

הבוטניקה היא אחד משופריה של הלאומיות המודרנית [1]. בהתאם לכך קיימת סוגה של ספרי ילדים ונוער, שאמנם איננה מאוד עשירה בכמות כמו למשל ספרי אגדות ומעשיות, אך היא מתקיימת לאורך הדורות, ולא רק בישראל. אני מתכוונת לספרים המקרבים את הטבע לילדים. אינני מתכוונת לספרי מדע לילדים אלא לספרים המנסים להאהיב את החי והצומח של הארץ בה הילד חי על ידי תמונות וסיפורים. הסיפורים יכולים להיות סיפורי אגדה או סיפורים ריאליסטיים.

הזכרתי כבר שני ספרים כאלה בבלוג, שניהם של אליעזר שמאלי בפוסט מוקדם יותר: "יפה את, ארצנו" העוסק הן בצמחים והן בבעלי חיים ו"צפרי-החרף בארץ: מסעיהן וחייהן" (1945), העוסק כפי שניתן להסיק מכותרתו בציפורים. זו הייתה דרך לגבש זהות בתרבות העברית.

כבר בשנת 1930 פרסם ברוך צ'יז'יק את הספר צמחיאל:  אגדות ושיחות על צמחי ארץ ישראל (דפוס הפועל הצעיר) – אוסף של אגדות וסיפורי עם הקשורים בצמחי ישראל. היה זה הספר העברי הראשון של אגדות טבע. 

לאחרונה יצא ספר שאפשר אולי לשייכו לסוגה הזו, מר סביון וגברת רקפת: שירי פרחים לפעוטות, מאת רות אורן, הוצאת כנרת ועם איוריו של המאייר הנהדר שחר קובר. ספר קרטון, 22 עמ', מנוקד.

אפשר, משום שהספר מתייחס ל- 13 פרחים ולעץ פרי אחד, 14 בסך הכול. בהתאם, יש בספר 14 שירי נונסנס המוקדשים לצמחים וכל אחד מהם בן 4 שורות. השירים לא אחידים ברמתם, אך רובם חביבים ביותר וישמחו פעוטות והוריהם. לא אתפלא אם חלקם ידוקלמו בטיולי הטבע בקרוב.

הנה אחד מהם: תראו את מר סביון הסב -/ לבנות שערותיו./ אם תנשפו עליהן - פו!/ הן מיד יתעופפו!

ועוד אחד: "נמלה קטנטנה/ שימי לב, היזהרי/ פן תיפלי, בלי כוונה/ אל תוך לוע הארי!"

שמחתי לפגוש בספר את הנזמית (הלופתת) פרח עדין ונפוץ אשר יחסי הציבור של הרקפות, הנרקיסים, הצבעונים, הכלניות וכמובן החצבים, המפארים גם הם את דפי הספר,  משאירים אותה מאחור אצל הקהל הישראלי.

בניגוד לספרים אחרים מן הסוגה המנסים לערוך לילדים הכרות עם צמחי הבר של ארצם, בספרה של אורן מופיעים גם צמחי תרבות כמו ורד וסלסלת כסף וגם צמח פולש אחד, חמציץ. החמציץ הוא צמח בעל פקעת שמוצאו מדרום אפריקה והוא מסתדר בארץ מצוין. הבעיה עם מינים פולשים היא שלעיתים הם באים על חשבון המגוון המקומי. [דווקא השיר של החמציץ מוצלח: "צב אמיץ/ ששמו הוא בּוּץ/ טָעַם חמציץ/ מאוד חמוץ".]

החלוקה בין בר לתרבות עלולה להישמע אנינה ונטפלת לקטנות ולבטח איננה מחייבת את רות אורן. אולם, לאור הדברים הכתובים על הכריכה האחורית - כי הסופרת מקדישה את ספרה לפרחי ארץ ישראל (ראו תמונה ראשונה למעלה), אני מכירה מספר אנשים שירימו גבה כשיתקלו במבחר שבספר, לא מן הבחינה הכמותית אלא בשל ההכללה של פרחים שאינם פרחי בר ובמיוחד ההכלה של צמח פולש. בהתחשב במגוון העצום של פרחי בר בארץ, זאת נראית לי החמצה.

כל התמונות לקוחות מדף הפייסבוק של המאייר שחר קובר:

הנושא של מינים פולשים הוא נושא טעון ובאותה מידה גם השאלות של מה טבעי ומה אינו טבעי: לעיתים אנו עלולים להשליך את חששותינו ואת עודף רגישותינו ולא לראות נכוחה.

ספרות בנושא:

Rolston III, Holmes. "Natural and unnatural; wild and cultural." Western North American Naturalist 61.3 (2001): 267-276.

Simberloff, Daniel. "Confronting introduced species: a form of xenophobia?." Biological Invasions 5.3 (2003): 179-192.

[1] הירשפלד, אריאל, "בוטניקה של התגלות", בתוך: שירת העשבים: ציורי שמואל חרובי

 ל"אוצר צמחי ארץ ישראל", בעריכת תמר מנור פרידמן, מוזיאון ישראל, ירושלים 2006



הודי חמודי, או איך עונים על שאלות למה

מוקדש לילדים בעוטף עזה ובעזה

קטע מאיור של דניאלה לונדון דקל שהופיע במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות בתאריך 18.7.2014

השיר "הודי חמודי" של משה דפנא בליווי איור של דוש כפי שהופיע בספר 100 שירים ראשונים (כנרת).

מי אינו מכיר את שאלות ה"למה?" של פעוטות, שהשיר האהוב של משה דפנא (בלאושטיין), הוּדי חמודי, נותן להם ביטוי רגיש? [השיר הופיע לראשונה בספר הבֹקר בהיר הוא ב- 1965 ובשנת 2009 יצא כספר בפני עצמו (ראו תמונה). שני הספרים אוירו ע"י מיכל אפרת והוצאו לאור ע"י הקיבוץ המאוחד, הוצאה אשר עומדת עתה בפני קשיים כלכליים.]

כריכרת הספר בו הופיע השיר לראשונה, ב- 1965

בדרך כלל זה מתחיל בשאלה מנוסחת באופן כזה או אחר על ידי הפעוט/ה, ומשהתקבלה תשובה, השאלה הבאה היא פשוט "למה?", ואם גם שאלה זו תענה בסבלנות ע"י המבוגר/ת הנשאל/ת קיים סיכוי טוב שיגיע עוד "למה?" עד שלמישהו ימאס או שמישהי תאבד ריכוז: why regress.

For our purposes, the salient feature of the why regress is that it is benign: the answer to one why question may be explanatory and provide understanding even if we have no answer to why-questions further up the ladder. (Peter Lipton 2004) [1]

המעניין הוא שהשאלות הן שאלות "למה?", גם אם השאלה הפותחת תהיה אחרת, אלה שיבואו בעקבותיה ובעקבות ההסבר יהיו שאלות "למה?", לא כמה?, לא איך?, לא מי? אלא "למה?".

שאלות למה הן בעצם שאלות הקשורות בחלופות, באלטרנטיבות, אך בדרך כלל כאשר אנו עונים אנחנו מתייחסים לחלופה התרבותית הברורה.

אם הוּדי החמוד היה שואל "למה לדוב הקוטב יש פרווה?" – הוריו היו עונים לו מן הסתם "לבידוד, כדי שלא יהיה לו קר". כלומר הם היו מתייחסים לחלופה אחת בלבד – לדוב מחוסר פרווה. אולם אם קוראים את השיר היטב מסתבר שהחלופות שעולות בדעתו של ילד הן מלאות דמיון. אז אולי כדאי לבקש את הודי שיסביר קצת את השאלה שלו, במקום לסגור את מרחב האפשרויות.

יתכן שהחלופה שעלתה בדעתו של הודי היא שלדוב יהיו נוצות (כמו לפינגווין למשל). כלומר אולי הודי שואל למה לדוב הקוטב יש פרווה ולא נוצות כמו לשכניו הפינגווינים במקרה זה. אבל לא רק הודי שואל למה לדוב יש פרווה עבה. דורות של חוקרי טבע וביולוגים שאלו עצמם "למה הלב פועם? (ויליאם הארווי)", "למה הדם אדום?" ולמה לאדם, שהוא יצור כה מורכב יש רק 30,000 גנים ולא כפי ששיערו, לפחות מאה אלף?  – התשובות שנתנו לשאלות אלו נקראו ונקראות עדיין, הסברים פונקציונאליים, משום שהם מתייחסים לתפקיד שממלא אותו איבר, ולשאלה האחרונה עדיין מחפשים הסבר פונקציונאלי או אחר (למעוניינים בהעמקה, ראו מאמרו של פורד דוליטל ב-PNAS).

הביקורת העיקרית על הסברים אלו היא על היותם טלאולוגיים, דהיינו, מוסווית בהם הנחה של כוונה, מטרה – אם למשהו יש תפקיד או פונקציה, הרי צריך היה לעצב אותו כדי שיוכל לבצע תפקיד זה, והנה כבר מרגישים את ההבל החם של הבריאתנים על עורפינו. התשובה שמשיבים ביולוגים היא שהאבולוציה ע"י ברירה טבעית היא המעצב של עולם החי. מכל מקום אנו רצינו להסב את תשומת הלב לבעיה הנזכרת לעיל, אשר מוזכרת בספרי פילוסופיה, לפיה ההסבר לשאלות למה מניח חלופה אחת בקלות רבה מדי ואינו מתייחס לחלופות אחרות.

וברוח ימים אלו, אם הוּדי היה מקשה עוד ושואל שאלה, שוודאי ילדים רבים שואלים, "למה יש מלחמה?", הרי שוב לא בהכרח הוא שואל "למה יש מלחמה ולא שלום?"; אולי הוא שואל "למה יש מלחמה ולא פשרה?" – אודי, נכדו של משה דפנא, שעליו נכתב השיר נפצע במלחמת ששת ונהרג במלחמת יום כיפור. אודי, כמו כריסטופר רובין, לא אהב את הקישור שלו ליצירה ע"י אנשים זרים.

בתזמון מאוד נוח (והסקפטיים יאמרו how convenient) גם דניאלה לונדון דקל כותבת היום (18.7.14) בטור שלה במוסף שבעה ימים של ידיעות אחרונות על שאלות הלמה של בתה, שאלות שהיא מכנה "שאלות בשמלה אדומה ושתי צמות". הרשימה שלה כמובן יותר כיפית מן הרשימה הנוכחית ובמיוחד מעניין קטע הסיום, בו היא קובלת על כך שהילדה שואלת שאלות למה ולא שאלות כמותיות למשל, עליהן קל להשיב.

שאלות למה, היו בראש ובראשונה פתח לסיפורים ולמיתוסים. מוכרים היטב סיפורים כאלו מן התרבות שלנו. הצורך להסביר את הקיים בטבע קורם צורה של מיתוס, אשר מסבר את האוזן ומרגיע חרדות ואולי אף אי שקט חברתי בתקופות מסוימות. דומה שהשאלות עליהן המיתוסים עונים הן השאלות לגביהן יש קושי מוסרי. המיתוסים אינם בהכרח מציגים התלבטות אך מעידים שהיא הייתה קיימת. לדוגמא, אנו מוצאים כבר בתחילת ספר בראשית פסוקים המתייחסים לרשות האלוהית שניתנה לאדם למשול בבעלי החיים: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. א,כו". אם הנושא היה ברור מאליו ספק אם היה מגיע לחוּמש. הפיכת הסוגיה למיתוס משחררת מייסורי מצפון, אם בכלל נותרו.

ולסיום, כאשר מרטין היידגר מנסח את השאלה הבסיסית של המטפיזיקה, הוא מנסח אותה כשאלת "למה?":

Why are there being at all instead of nothing?

השאלה של אפשרות הקיום עומדת מול האלטרנטיבה שדבר לא היה קיים: "מדוע בכלל יש קיום במקום לא-כלום?" – זו שאלתו.

עוד אומר היידגר במבוא למטפיזיקה שכאשר עולה האפשרות של "לא כלום" נקלעים יצורים לתנודות הכי רחבות וקשות, קיום מצד אחד ו"לא כלום" מן הצד האחר. תנודה כזאת פותחת את הקיום האנושי לאפשרויות שעדיין לא שאלו על אודותיהן, עתידיות, אך גם כאלו הקשורות בעבר -  בהתחלה. ויש גם גרסה מדעית לשאלה שניסח היידגר - מדוע היקום קיים במקום "לא כלום" ולאחרונה פיזיקאים סבורים שהם יכולים לענות על השאלה. 

[1] http://www.hps.cam.ac.uk/people/lipton/what_good.pdf 

רחוב בירושלים

כריכה

הספר, רחוב בירושלים: מסע בזמן מתקופת המקרא ועד היום של חנה ודוד עמית, מחזיק 12 כפולות עמודים המכילות כל אחת תמונה פנורמית גדולה מאוירת בידי יבגני בַּרְשָקוב.

התמונות מתארות בעושר פרטים של רחוב דמיוני למחצה בירושלים בתקופות שונות, החל מן התקופה הכנענית, דרך תקופות ביתי המקדש הראשון והשני, התקופה הרומית וכן הלאה עד ימינו אלה וכך מתקבלת היסטוריה ויזואלית של ירושלים.

כאשר ראיתי את הספר חשבתי על כך שלו הוא היה מזדמן לי בילדותי, בהיותי בת עשר נניח, הייתי ודאי מבלה שעות בהתבוננות מהופנטת בתמונות השונות. אישוש לתחושה זו קבלתי ממילותיו של הסופר חיים באר בסקירה שכתב על הספר ואשר הופיעה אתמול בהארץ ספרים. באר מספר על ספר בעל פורמט דומה שעסק בלונדון אותו קבל בילדותו: "שעות ביליתי בחברת הספר ולא השבעתי את רעבוני, מגלה בכל התבוננות פרטים ועובדות שלא הבחנתי בהם קודם לכן".

בוגרים בטווח גילים רחב, להם הראיתי את הספר, התפעלו ממנו. ועתה אני תוהה כיצד הדור האמון על ריגושי המרשתת (האינטרנט) יגיב לספר. למקרה שהתמונות הפנורמיות המפורטות לא יספיקו יש אמצעי הפעלה שונים כמו זוג ילדים, נדב ואורי (מדוע לא שתי בנות?), המתחבאים בכל התמונות.

הספר איננו טעון באג'נדה פוליטית לאומית ובני לאומים שונים ודתות שונות מוזכרים בו – כל אלו שחלפו בירושלים – ההטייה לכיוון היהודי לא קיימת.

מאיר שלו נזכר בפרדיננד הפר

הטור של הסופר מאיר שלו ב- המוסף לשבת של ידיעות אחרונות הוא אחד הדברים הראשונים שאני קוראת בעיתוני סוף השבוע. וכך מצאתי את הדברים הבאים, שמהווים כרבע מן הטור של היום, 1.3.2013 וכמובן מתקשרים לספרי ילדים, נכון יותר לספר ילדים אחד ומיוחד, לספורו של פרדיננד שכתב בשנת 1936מונרו ליף ואייר רוברט לוסון.

עוד על ספורו של פרדיננד וגם קטע לקריאה באתר דף דף

6.12.2017
רשימה מצוינת של נועה מנהיים "הארץ" כאן
הנה קטע קצר לדוגמא:
"הסיפור מאחורי "סיפורו של פרדיננד" הוא סיפור סינדרלה מו"לי שאין רבים כמותו: הסופר והעורך מונרו ליף רצה לסייע לידידו, המאייר והחרט רוברט לוסון, שחיפש לפרוץ לשוק ספרי הילדים. ללוסון היה כישרון גדול לציור חיות, אבל מאחר שמדפי התקופה היו ביבר של ממש שאוכלס בכלבים, חתולים, קופים וסוסים, ניסה ליף למצוא חיה לא שגרתית כדי להפגין את כישרונו הלא שכיח של לוסון. בפחות מ–40 דקות, באחר צהריים אחד באוקטובר 1935, הוא כתב את עלילותיו של הפר שוחר השלום שרק רצה להמשיך לשבת מתחת לעץ השעם שלו וליהנות מזיו הפריחה. עקיצת דבורה גורמת לו להשתולל ולצנוף בכאב, וליצור בקרב ציידי הראשים והקרניים, שהגיעו למצוא פר מתאים לקורידה, רושם שהוא משולח רסן ועשוי ללא חת. הם, ככל הנראה, לא לקחו בחשבון את המלצותיו של המינגוויי לבחירת הפר המתאים. פרדיננד נגרר לזירה, ומולו מתייצב המטדור האמיץ, אבל פרדיננד מעדיף לרבוץ במרכז הזירה ולהתפעל מהתפרחות על ראשיהן של הצופות המפורכסות. לוסון התלהב מהסיפור והכין כבר באותו ערב סקיצות לאיורים. הוא לא ידע הרבה על ספרד, ותחריטיו מלאי התנועה והחיים מכילים כל מיני טעויות גיאוגרפיות לצד הבלחות של הומור קורצני; ואילו ליף העניק לפר שלו את השם "פרדיננד", מכיוון ששני השמות הספרדיים היחידים שהכיר היו אלו של פרדיננד ומלכתו איזבלה. הוצאת וייקינג הסכימה לפרסם את "סיפורו של פרדיננד", אך לא תלתה בו תקוות רבות, והמהדורה הראשונה היתה קטנה למדי — רק 2,500 עותקים. "פרדיננד הוא ספר קטן ונחמד", אמר המוציא לאור ללוסון וליף, "אבל 'אוטו הגדול' יחיה לנצח". "אוטו הגדול" היה ספרו של ויליאם פן דה בויס, שעליו השליכה ההוצאה את יהבה ואת כספה באותה שנה, אך להיסטוריה יש חוקים משלה. "אוטו הגדול", סיפורו של כלבלב ענק, הושלך לפח הזבל שלה, בעוד פרדיננד הקטן הולך מחיל אל חיל, בעודו מסרב להילחם".

המרוץ לנשיאות בארה"ב

 

 

 

בשנת 2011 פרץ הספר הזה בבאז גדול, כאשר ה- PDF שלו דלף לאינטרנט, דבר שלא הפריע למכירות שלו.
לך לעזאזל לישון הוא ספר ילדים למבוגרים, מה שאולי מסביר את הצלחתו במכירות. אולם כדי להבין כיצד כל זה קשור למרוץ הנוכחי לנשיאות בארצות הברית צפו בשני הסרטונים הבאים. בראשון השחקן סמואל ג'קסון קורא את הספר:

ואילו כאן ג'קסון מופיע בפרסומת, שנעשתה וירלית ברשת, ופונה יחד עם סוזי הקטנה לכל אלו שהצביעו לאובמה ב- 2008 וקורא להם לא להכנס לאדישות ולהתעורר ולהצביע עבור אובמה גם השנה פן מיט רומני יזכה חס וחלילה: 

 

תהנו!

 

עצרת החיות, אריך קסטנר, 1949

ספר להרגעת רוחות ותופי מלחמה....

The Animals' conference, Erich Kästner

המסע האירני להשגת נשק גרעיני, הדיבורים הבלתי פוסקים ועשרות או מאות המאמרים על תקיפה ישראלית באירן, חלון הזדמנויות, היום שאחרי, המחיר למשק, כל אלו הביאו אותי להיזכר בגעגוע בספר עצרת החיות של אריך קסטנר, ולתהות האם תורגם אי פעם לפרסית. לא שתרגומו לעברית עזר במשהו להרגיע את המזרח התיכון הדאוב. לגבי תמצית הספר, כפי שהיא מוזכרת בויקיפדיה, יש לי שתי הערות. האחת, מעשי הקונדס בהן החיות משתמשות כדי לשכנע את בני האדם לחדול ממלחמות, דומים מעט לשלוש ממכות מצרים שבהגדת פסח, אם כי המעשה השני, מעשה העש (המקביל לארבה, ראו להלן) הוא אכן משעשע ונהדר. המעשה הראשון, של העכברים השוטפים בהמוניהם את מקום הכינוס, דומה למכת הצפרדעים. לא אזכיר את המעשה השלישי, גם כך יש הרבה ספוילרים בפוסט, אבל הוא איננו בדיוק קונדסי. גם בספר, בדומה לפרעה בהגדה של פסח, האלוף זעף מקשיח את ערפו ואיננו מתרשם, עד שמגיע המעשה שנגדו הוא נשאר חסר אונים. אני תוהה מה מקור ההשפעה על קסטנר. אם מי מהקוראים יודע, אשמח אם יכתוב על כך. הערה נוספת, קשורה בכך שכל נציגי החיות לעצרת הם זכרים. הנשים אורזות להם מזוודות למסע ונשארות בבית וכל זה קורה לאחר שבתקופת מלחמת העולם השנייה נשים מלאו את מקומם של הגברים שיצאו לחזית בתעשייה ובשרותים חיוניים. אז קסטנר היה פציפיסט בכתיבתו אך שמרן מבחינות אחרות.

הנה מספר דפים מן הספר שיצא בהוצאת אחיאסף בהדפסה שניה ב- 2005 בתרגומו של מיכאל דק, שתרגם מחדש רבים מספריו של קסטנר, וביניהם תמונות מן המרשתת. קראו את המילים ותהנו מן האיורים האהובים של ולטר טריר (Walter Trier). להגדלה, לחצו או הקליקו על התמונות. 

טקסט: אריך קסטנר, איור: ולטר טריר

עצרת החיות, אריך קסטנר, איורים: ולטר טריר

עצרת החיות, אריך קסטנר, איורים ולטר טריר

נוסעים אל עצרת החיות: כל מי שלא בטח באניות, נכנס ללע של לויתן (עמוד 35)

נוסעים אל עצרת החיות 2: "בסופו של דבר כלם הסתדרו" (עמוד 36)

"מסיבת עיתונאים" - עמוד 43 - איור של ולטר טריר 

היו מוכרחים לשאוב כ-40  קו"ב של מים מחדר הברכה המיוחד של הדולפין, כדי שישאר לו גם מקום לקפיצות באויר

עצרת החיות, עמודים 62-63

עצרת החיות - אריך קסטנר, איור - ולטר טריר

עמוד 67: האלוף זעף  מביא איגרת מקיפטאון. איור של ולטר טריר

העש זולל את כל המדים - קטע נהדר בעצרת החיות

עצרת החיות

עצרת החיות, עמוד 98: "לא יהיו עוד מלחמות" -  מותר עדיין לחלום!


ולסיום, כרזה של לורין שניידר 1966. מוצגת עכשין ב- MoMA