לא עכשיו, ברנרד

מאת שרה שורץ

כריכה קדמית - כל האיורים בספר הם של המחבר

לא עכשיו, ברנרד הוא ספר פרי עטו ומכחולו של דיויד מקי, אחד מסופרי הילדים והמאיירים החשובים באנגליה. מקי למד ב-  Plymouth Art College. הוא קנה לו שם של אחד הקלסיקונים של ספרות הילדים כיום והיה מועמד לפרס כריסטיאן אנדרסן בשנת 2006. בשנת 2011 זכה בפרס מאוניברסיטת פלייימות'. הוא כתב ואייר יותר משלושים ספרי ילדים, חלקם הפכו לסרטי טלויזיה ב .BBC בישראל הוא מוכר לקוראים הצעירים בזכות ספריו על בנצי, (הפיל המשובץ. ואחרים) ספרים נוספים שלו שתורגמו לעברית הם המנצחים ו- שתי מפלצות (שניהם יצאו בכנרת).

לא עכשיו ברנרד/דיויד מקי.

תרגום (מאנגלית) -יעל מולצ'דסקי.

בהוצאת כנרת,2003  .

בשפת המקור הופיע הספר כבר בשנת 1980 [1]

וכך הוא נפתח:

'שלום אבא', אמר ברנרד. 'לא עכשיו, ברנרד', אמר אבא.

ברנרד ניגש לאימו ומקבל ממנה אותן תשובות. הוא מנסה למשוך את תשומת לבה באומרו:

אבל יש מפלצת בגינה והיא רוצה לאכול אותי, אמר ברנרד.

לא עכשיו, ברנרד,אמרה אמא.

ברנרד, העגום, יוצא אל הגינה ופוגש במפלצת. זו טורפת אותו ונכנסת לבית במקומו, אך גם היא זוכה להתעלמות. אולם למפלצות מותרת התנהגות שאיננה מותרת לילדים והיא שואגת ונושכת וכל מה שהיא מצליחה לקבל בתגובה... נכון, ניחשתם...זו המנטרה " לא עכשיו, ברנרד".

למזלה של המפלצת (או שלא), מגיעה שעת ארוחת הערב.

"ארוחת הערב שלך מוכנה,אמרה אמא של ברנרד.

היא סידרה את האוכל על מגש לפני הטלוויזיה."

ילד לא אמור לאכול לבדו מול הטלויזיה 

המפלצת אוכלת את ארוחת הערב תוך כדי עמידה על השולחן וממשיכה להעביר את הזמן הפנוי עד ההליכה לישון בדרך פרועה. היא איננה זוכה להערה על התנהגותה הנלוזה. בסופו של היום היא נקראת להכנס למטה ומקבלת כוס חלב של לפני השינה.

"אבל אני מפלצת,אמרה המפלצת.

לא עכשיו, ברנרד,אמרה אמא של ברנרד."

(איור של האמא מכבה את האור בחדרו)

סוף

כל הטקסט שבספר מופיע כאן

לא עכשיו, ברנרד הוא ספר תמונות (picture book) – ספר שהתמונות בו חשובות לא פחות מן המילים, והמילים מעטות ותמציתיות.

לא קשה להבין במה עוסק הספר. הילד ברנרד פגוע מן ההתעלמות של הוריו. אין לו יכולת בגילו הצעיר לעשות רפלקציה לרגשותיו, אך הכאב והעלבון קיימים וצורבים. אם אין יכולת לרפלקציה, קשה גם לנסח במילים את מה שהוא היה רוצה: "אמא, אבא, אני אוהב אתכם, בבקשה תתייחסו אלי. עד עכשיו הייתי בגן, חיכיתי להגיע הביתה ולפגוש אתכם, בבקשה פנו לי קצת זמן." יתרה מזאת, הוריו הם אלו שצריכים לשקף לו את תחושותיו כדי שבעתיד הוא לא ישאר אילם נוכח פגיעה, שתהיה לו אוריינות רגשית. אנחנו צריכים להציע מגוון שמות לתחושות שלהם כדי שהם יוכלו להשתמש בהם באירועים דומים ולשאול: זה היה מעליב? זה היה מבהיל? כל כך מהר הם מבינים. גם אם האב היה עסוק בתקיעת מסמר הוא יכול היה למנף את האירוע ולבוא להתנצל בפני ברנרד ולהסביר את הסיטואציה ולחלוק את הרגשות שהיו מעורבים בה, כמובן בצורה אחראית ולא להאשים את ברנרד. באין לילד היכולות האלו, כמו לרוב הילדים בני גילו, אז הוא משתמש ביכולות שיש לו – להשתולל, להתפרע ולהיות בלתי נסבל.

לכל ילד זה יקרה מפעם לפעם, כמו שאנחנו המבוגרים לעיתים בלתי נסבלים. לפעמים מתוך עייפות ההורים לא מצליחים להכיל התפרצות כזו. אולם כל עוד התמונה רוב הזמן איננה כמו זו שבבית של ברנרד, אז זה בסדר. ארץ יצורי הפרא של מוריס סנדק עוסק בהתקף זעם )טנטרום( חד פעמי (או כזה המתרחש במרווחים גדולים מאוד) כזה, לדעתי.

מקי מדגיש שבעית התקשורת בבית של ברנרד היא רבת פנים: בשורה אחת ובציור אחד – כאשר אמו של ברנרד סוף סוף פונה אליו, היא מודיעה לו שארוחת הערב מוכנה ומשאירה אותו לבדו עם מגש האוכל מול הטלויזיה. זהו אחד מן הרגעים העצובים ביותר בסיפור ואכן אחריו מתוארת סדרת השתוללויות של המפלצת, הלו היא ברנרד.

למי מיועד הספר?

רשמית זהו ספר לילדים בני 3-5.  בשנים האחרונות קראתי והקראתי את הספר פעמים רבות ודעתי לגביו השתנתה.

בפעם הראשונה שנתקלתי בספר קראתי אותו לעצמי וחשבתי שהנה עוד ספר ילדים המדבר להורים מעל ראשם של הילדים. חשבתי גם שמדובר בנושא שגם אחרים עסקו בו, כמו ארץ יצורי הפרא שהוזכר לעיל, שזה בסדר, אך לא מלהיב, כי ניצוץ הייחודיות לא קיים. אבל אלו ספרים שונים. וגם הספר  דרקון – אין דבר כזה, דומה חלקית בלבד.

אבל אז הזדמן לי להקריא את הספר למספר ילדים. קראתי אותו לתאומות בנות שנתיים ולאחותן בת החמש. התאומות הצביעו על תמונת המפלצת ואמרו "זה דוב, נכון?". הסכמתי איתן. מי אני שאפריך את פרשנותן? אחותן בת החמש קמטה את המצח בתום ההקראה למשך דקה ארוכה ונראה היה שמשהו איננו מתיישב מבחינתה. החמצתי את ההזדמנות לשאול אותה. להערכתי לא היה לה ברור לאן נעלם ברנרד, שכן מן הרגע שהמפלצת מופיעה על במת הסיפור ברנרד איננו שב להופיע. הגלגול הוא חד- כיווני. לעומת זאת ב ארץ יצורי הפרא מקבלים בחזרה את הילד המקורי. ההבדל הזה הופך את לא עכשיו ברנרד לספר עצוב מאוד. ארץ יצורי הפרא איננו ספר עצוב. עם יציאתו לאור בשנת 1963 הוא נחשב ספר נועז שההין לעסוק בהתקף זעם של ילדים, - אך זה איננו ספר עצוב.

קראתי את הספר גם לילד בן שלוש חזור וקרוא בהזדמנויות שונות על פי בקשתו. הספר שעשע אותו; יש בו מפלצת והוא אוהב מפלצות, ויש פטיש ו"איה" שמקבלים מהפטיש ונשיכות והשתוללויות, בקיצור, פעילויות המדברות אל ליבו.

אני חושבת שלמדתי למה הכוונה כאשר מדברים על ספר המתאים לגילאים 0 עד 90 (נניח). נראה שאין צורך לחשוש מקריאת מגוון ספרים לילדים. כמונו, הם משליכים על הספר את עולמם הפנימי ועולמם הפנימי מאפשר להם את ההתמודדות המתאימה להם.

על האיורים

כפי שהכתיבה מדויקת מאד כך גם האיורים. השילוב שלהם פועל להפליא.

למשל, לכל אורך הספר האם נמצאת בגבה אל ברנרד וכשהי מדברת אליו תמיד עיניה עצומות. עולה בדעתי פסוק יח' מישעיהו פרק מד' לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ: כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם, מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם. עד כדי כך.

הבה נתבונן בזוג התמונות הראשון: ברנרד פונה אל אביו בפניה מנומסת "שלום, אבא" כשחיוך על פניו. וראו מה מתרחש לאחר מכן. מילותיו של האב מדודות, אך שפת הגוף שלו נוראה (פניו ירוקות, הוא מזנק באוויר). אפשר להבין, הוא קבל מכה מן הפטיש, אך מבחינתו של ברנד זו תגובה אליו. החיוך של ברנרד סר מעל פניו והוא פונה ללכת משם.

מילותיו של האב מדודות, אך שפת הגוף שלו נוראה

החיוך של ברנרד סר מעל פניו והוא פונה ללכת משם.

הוא מנסה את מזלו אצל אמו ושוב החיוך עולה על פניו, אלא שהוא מקבל מענה זהה מילולית (תורה של האם להגיב תגובה פיזית דומה לזו של האב יגיע בהמשך).
 

 אין לברנרד למי עוד לפנות, ועל כן הוא חייב להתעקש. הוא מעלה את המפלצת על הבמה. התגובה נשארת בעינה ופיו של ברנרד נסכר לנקודה קטנה. 

הגב של האם מופנה אל ברנרד ועיניה עצומות. פיו של ברנרד נסכר

עכשיו ברנרד יוצא אל הגינה ורואה את המפלצת ממנה הזהיר את אמו. הוא איננו פוחד ממנה למרות שהיא חושפת שיניים לעומתו והוא מחייך אליה. וכי מדוע שלא יחייך, היא מתייחסת אליו. ובנוסף, בפיתול מוביוס של העלילה, היא והוא אחד הם.

 

ברנרד פוגש את המפלצת בגינה ומחייך אליה 

 המפלצת טורפת את ברנרד בגינה. אך הטריפה מתרחשת בגינה שונה מן הגינה בה ברנרד פגש את המפלצת. למעשה הטריפה מתרחשת בגינה שונה מכל גינה שמישהו ראה אי פעם, בגינה דימיונית. אם תשימו לב לא תחששו לשלומו של ברנרד לפחות בכל הקשור לנזקי מפלצות סגולות.

גינה דימיונית: השוו את הגינה בה יושבת המפלצת לאחר שטרפה את ברנרד לגינה בה נפגשו 

ולסיום באווירה קלה יותר, שיעור בציור מאת דיוויד מקי:

This is a really special drawing lesson. Your teacher, David McKee,

לא להרתע מן התמונה המטושטשת שמופיעה בראש הפוסט שבקישור.

[1] אזהרת ספוילרים

מה עושים עם רעיון?

מה עושים עם רעיון? איור מאה בסום

"אָהַבְתִּי לְהִמָּצֵא בְּחֶבְרַת הָרַעְיוֹן שֶׁלִּי. זֶה גָּרַם לִי לְהַרְגִּישׁ חַי יוֹתֵר, כְּאִלּוּ אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כָּל דָּבָר. זֶה עוֹדֵד אוֹתִי לַחְשֹׁב בְּגָדוֹל – וְאָז בְּגָדוֹל יוֹתֵר.
הוּא שִׁתֵּף אוֹתִי בַּסּוֹדוֹת שֶׁלּוֹ. הוּא לִמֵּד אוֹתִי הֲלִיכַת יָדַיִם. "זֶה טוֹב," כָּךְ אָמַר, "שֶׁתִּהְיֶה לְךָ הַיְּכֹלֶת לִרְאוֹת אֶת הַדְּבָרִים בְּאֹפֶן שׁוֹנֶה."

חָשַׁשְׁתִּי, מָה יַחְשְׁבוּ עָלָיו הָאֲחֵרִים?

מָה יֹאמְרוּ הָאֲנָשִׁים עַל הָרַעְיוֹן שֶׁלִּי?

אָז שָׁמַרְתִּי אוֹתוֹ רַק לְעַצְמִי. הִסְתַּרְתִּי אוֹתוֹ וְנִמְנַעְתִּי מִלְּדַבֵּר עָלָיו. הֶעֱמַדְתִּי פָּנִים כְּאִלּוּ הַכֹּל בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁהָיָה קֹדֶם, לִפְנֵי שֶׁהָרַעְיוֹן הוֹפִיעַ לְנֶגֶד עֵינַי. אֲבָל בָּרַעְיוֹן שֶׁלִּי הָיָה מַשֶּׁהוּ קָסוּם. הִתְחַלְתִּי לָשִׂים לֵב שֶׁבְּחֶבְרָתוֹ אֲנִי מַרְגִּישׁ הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹב וְהַרְבֵּה יוֹתֵר מְאֻשָּׁר.

הדברים המופיעים בכתב ידי בשני העמודים הסרוקים (ואני מקווה שגם קריאים) הבאים מיד בהמשך, נכתבו בדיוק לפני שבוע בעיצומו של התקף כאבי גב. בינתיים הספר עליו מדובר ירד למקום השני. באותו שבוע הוא לא הופיע ברשימת רבי המכר של עיתון הארץ. לחצו על כל דף כדי לקרוא.

מה עושים עם רעיון? סקרירה עמ' 1, שרה שורץ

מה עושים עם רעיון? סקרירה עמ' 2, שרה שורץ

הרעיון מיוצג כביצה עם כתר על ראשה - מאה בוסום

איוריה של המאיירת מאה בסום (Mae Besom) עדינים, מרהיבים וחסכוניים בצבע. בוסום היא בוגרת למודי עצוב במכון לאמנויות יפות בסצ'ואן בין. בחירתה לצייר את הרעיון שעדיין לא מומש כביצה היא חביבה ומחוכמת. מוכר הביטוי "ביצה שלא נולדה" (כינוי לרעיון או לתוכנית שלא הבשילו לכדי מעשה ומיותר לדון בהם); גם מן הביצה הזו צריך עדיין לבקוע מה שמצוי בתוכה. יתרה מזו, יש להתייחס אליה בהירות רבה ולשמור עליה מכל משמר – היא עדינה ושבירה וזקוקה לחום מתמיד כדי להצמיח את מה שבתוכה.

הבחירה לענוד לה כתר מלך, לעומת זאת, פחות מוצלחת בעיני. למרות שהיא משקפת את רוח הספר, בעיני יש בה התחנפות לקהל. אני תוהה האם כתר פרחים לא היה מתאים יותר.

הדברים שנכתבו על הסופר, קובי ימאדה, על גבי עטיפת הספר, אך בעיקר הרוח "האמריקאית החיובית" הבאה לידי ביטוי בספר, גרמו לי לחפש במרשתת עוד על המחבר וכל כך לא התפלאתי שספריו הקודמים הם אוספי ציטטות מן הסוג "העז לחלום", "אני גאה בך", דבר הגורם לי לתהות על העריכה הכבדה שהושקעה בספר הנוכחי. הנה שתי תמונות מן המרשתת של דפים מ"יצירות" אחרות של ימאדה לחיזוק דבריי. דברים נוספים אפשר למצוא בקישור.

דברים שימאדה מתפרנס מהם וצוחק כל הדרך אל הבנק

דברים שימאדה מתפרנס מהם וצוחק כל הדרך אל הבנק

מה עושים עם רעיון?      מאת: קובי ימאדה      איורים: מאה בסום      תרגום: יהודה אטלס      הוצאת צלטנר ספרים      05.2015      עמודים לא ממוספרים 

על העילה למלחמה במספר ספרי ילדים

מה יעשה סופר שרוצה לכתוב ספר אנטי מלחמתי לאנשים צעירים מאוד, לילדים, אשר כידוע זמן הריכוז שלהם איננו ארוך מאוד. הסופר גם איננו רוצה לספר לילדים סיפור על ילדה שנשארה יתומה מאב, אשר נהרג בקרב, וגם אבדה את ביתה ויחד עם אמהּ ואחותה התינוקת היא גרה באוהל בשולי עיר הרוסה למחצה, או על התמודדותו של חיל צעיר שנפצע קשה בקרב.

כיצד אם כן הוא יבנה את סיפורו?

- הוא עשוי לכתוב, על מלחמה גנרית, לא על מלחמת קרים ולא על מלחמת העולם הראשונה, אלא על מלחמה מומצאת. יש לכך יתרון שכן באבן אחת הוא קולע בכל המלחמות כולן, אם כי אנו יודעים היטב שלסיפור מקומי ואישי יש נגיעה אוניברסלית, אבל כזכור אנו עוסקים בילדים. הוא גם יכול לבחור לכתוב משל. החופש שמקנה משל מאפשר לו להסתפק גם בסכסוך גבולות ולא להידרש בהכרח למלחמת גוג ומגוג.

אולם, מסתבר שבספרי ילדים, הכתובים כאלגוריות, והעוסקים בביקורת של הנוהג של המין האנושי לערוך מלחמות יש נקודת תורפה והיא העילה למלחמה.

בסיפור ריאליסטי אפשר לנסות לספר דברים כהווייתם ולהצליח לרצות את אחד הצדדים או אף לא אחד מהם, אך מה במשל?

למען האמת, אפשר היה להתחיל את המשל כשהמלחמה היא מצב נתון כמו בשיר של אלה אמיתן, במדינת הגמדים

בִּמְדִינַת הַגַּמָּדִים

רַעַשׁ, מְהוּמָה:

הַצָּבָא לָבוּשׁ מַדִּים

יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה.

וּבְרֹאשׁ הַגְּדוּד צוֹעֵד

אֶצְבְּעוֹנִי הַמְּפַקֵּד:

הוּא חָבוּשׁ קוֹבַע פְּלָדָה

וּבְיָדוֹ סִכָּה חַדָּה....

אין השחתת מילים על הסברים, יש יציאה למלחמה. אבל הבעיה עם סופרים היא שהם חשים צורך להתחיל בהתחלה...

דומה שמאז שג'ונתן סוויפט התווה את הדרך עם רחבי הביצה וצרי הביצה, כלומר ההעדפות לגבי הצד לפתיחת הביצה לקראת אכילתה, הושאל הפתרון שלו עוד מספר פעמים. כידוע, מסעי גוליבר לא נכתב במקור לילדים, אך כפי שקרה לעוד ספרים שנכתבו במאות שחלפו, למשל ספריו של צ'רלס דיקנס, גם מסעי גוליבר נדד אל מדף ספרי הילדים והנוער. לעיתים הנדידה נעשית בתיווכם של ספרים מקוצרים.

ובכן, בשלושה ספרים, כולם אלגוריות, מוצגת עילת המלחמה כמחלוקת חסרת שחר:

אצל ד"ר סוס העילה לאיבת-תמיד ומירוץ חימוש היא "באיזה צד מרוחה החמאה?" אצל אפרים סידון, בספר אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו, העילה היא לכאורה, כיצד משלבים רגליים? – האם להניח את שמאל על ימין או להפך, את ימין על שמאל. לשניהם קדם, כפי שהוזכר, ג'ונתן סוויפט, אשר ספרו מסעי גוליבר התפרסם בשנת 1726. גיבורו, גוליבר, נקלע במסעו הראשון לארץ ליליפוט. ליליפוט נמצאת במצב מלחמה מתמיד עם הארץ השכנה, בלפסקיו, כשעילת הסכסוך הוא ויכוח מר בשאלה מאיזה צד יש לשבור או לחתוך את קליפתה של ביצה מבושלת: מן הצד הצר או מן הצד הרחב.

ד"ר סוס, כרגיל בכל ספריו, גם כתב וגם אייר את הספר המלחמה האיומה על החמאה. הכיתוב והאיורים בלתי נפרדים זה מזה בספר. המתיחות שוררת בין היוקים, שמורחים את החמאה על הפרוסה למעלה, לבין הפוקים שמורחים למטה. בין היוקים לבין הפוקים מפרידה חומה. הספר מתחיל בהליכה של  סב ונכדו אל החומה. הסב הוא חייל והוא איננו מוכן להניח לאויב משכבר הימים; הוא מזהיר את נכדו מן הטיפוסים שמעבר לחומה:

הקיץ נגמר.

נשארה עוד שעה.

הלכתי עם סבא לחומה הגבוהה.

הוא עמד ושתק,

עוד רגע עבר,

אז בעצב הניע ראשו ואמר:

פה גרים, כידוע, אנחנו, היוּקִים.

ומעבר לקיר גרים הם, הפּוּקִים.

וסבא אמר:

"אתה לא תאמין!

הפוקים עושים שם דברים איומים

בכל עיר וכל בית, תאר לך מה,

מתחת ללחם מורחים הם חמאה.

אך אצלנו, היוקים, בכל ארוחה

למעלה תמיד הפרוסה מרוחה.

כך צריך: רק למרוח למעלה, שמעת?

אל תבטח בשום פּוּק שמורח למטה!

בכל פוק תפקפק,

ותהיה לי זהיר.

בגלל זה, עוד מאז שהייתי צעיר

אני שומר נגד פוקים לאורך הקיר"

או אז מספר הסב לנכד את תולדות המלחמה הבעייתית בפוקים ובנציגם פוקש. הגנרלים מציידים את הסב, בכל פעם בה הוא חוזר מובס, בנשק משוכלל יותר, שאותו תכננו החברה בחדר האחורי, ומעודדים אותו לחזור ולהתייצב מול פוקש בשדה הקרב. הסב המעוּדַד חוזר רק כדי למצוא את פוקש עם כלי מלחמה לא פחות משוכלל ואולי אפילו קצת יותר.

המלחמה האיומה על החמאה - התחלת מרוץ החימוש: סבא יוק והרוגטקה המשוכללת "שלש כפול בום".

המלחמה האיומה על החמאה: כיפת ברזל נוסח הפוקים

מעבר לאווירת הנונסנס המצויה בספריו של ד"ר סוס, יש בספר גם "עיקום בזמן": הסב מספר על עלילות המלחמה כנגד הפוקים בלשון עבר, אבל כאשר הסב מקבל מן הגנרלים את נשק יום-הדין, לא עוד מכונות מלחמה, אלא פצצה קטלנית, הספר עובר לזמן הווה. כמו בכל הסיבובים הקודמים, כמובן שגם לפוקש יש פצצה זהה. הספר מסתיים בסוף פתוח:

"סבא," צעקתי, "הזהר עם זה!

אוי, מי יזרוק קודם?

ואז מה יהיה?

נחכה ונראה," הוא אמר,

עוד נראה."

 

המלחמה האיומה על החמאה - נשק יום הדין

"המלחמה האיומה על החמאה" - סוף פתוח

 קריאת הספר מעוררת מהר מאוד תחושה שמדובר בספר ביקורתי אנטי-מלחמתי. הספר המלחמה האיומה על החמאה פורסם בינואר 1984 בתקופה שרונלד רייגן היה נשיא ארה"ב, המלחמה הקרה עדיין שררה והחומה בברלין עמדה על תילה. רבים ראו בספר משל על מרוץ החימוש הגרעיני. אלא שהיו מקומות, כמו באזורים מסוימים בקנדה בהם הספר לא הוכנס לספריות ציבוריות בתואנה שהוא מתייחס למלחמות בסלחנות[i].

ד"ר סוס איננו מתייחס בסלחנות למלחמה. רחוק מזה.  מרוץ החימוש מוצג בצורה חריפה וחדה והסוף הפתוח איננו מנחם אלא משאיר את הקורא בשיאה של החרדה.

אך יש מן הבעייתיות בהצגת העילה למלחמה בספר. אם רוצים לומר שאין כל סיבה בעולם המצדיקה הרג של בני אדם והפיכה של אחרים לנכים ולפליטים, הרי שלהציג מלחמה גנרית כאילו התחילה מסיבה של מה בכך אינו משיג את המטרה; אין שקילות בין הגחכת הסיבות למלחמות לבין הדגשת חומרת התוצאות ועל כן הם אינם בני המרה.

כעסם של קוראים קפץ על הספר גם מן הסיבה שנראה היה שד"ר סוס נותן משקל שווה לסיבותיהם של שני הצדדים במלחמה הקרה (ואם הדבר נכון, אזי ביקורת על סכסוך ספציפי, לעומת ההכללה המוזכרת לעיל, היא לגיטימית)...הרי לצד שהפרוסה מרוחה אין משמעות אלא בהקשר של כוח וטובות הנאה... – וזה בכלל מעצבן.

להערכתי, ד"ר סוס התכוון לבקר לא רק את המלחמה הקרה והאיום הגרעיני, אלא לומר משהו כללי יותר נגד הפעלת כוח כחזות הכול. כפי שציינתי הכיתוב והאיורים בלתי נפרדים זה מזה בספר המלחמה האיומה על החמאה. כבר בכפולת העמודים המאוירת הראשונה מופיעה חומה המטפסת על הרים ויורדת לעמקים למלוא רוחב התמונה ועד לאופק. האסוציאציה המתעוררת היא של חומת סין הגדולה, אשר הצליחה להגן על סין במשך זמן רב מפני פשיטות של שבטים שונים אך לא עמדה בפני צבאותיו של ג'ינג'יס חאן, ולא של החומה שהפרידה בין מזרח לבין מערב גרמניה.

המלחמה האיומה על החמאה - החומה בכפולה הראשונה

חומת סין הגדולה מתוך פורטל סין בישראל

מי שנתקל בבעיה דומה - כיצד להיחלץ מעילת המלחמה, מבלי להקדיש לה יותר מדי חשיבות ומבלי לעשותה טריוויאלית? – הוא אפרים סידון בספר  אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו[ii].  סידון מצליח להתגבר על כך במידה רבה אולי משום שהוא נעזר במיתוסים של אזורנו. הוא מייחס את הוויכוח המטופש המוזכר בפתח הרשימה, כיצד יש לשלב רגליים, לשני אחים. אחים כידוע רבים על דברים אשר למסתכל מן הצד נראים לעיתים מאוד טיפשיים. אולם סידון משתיל בסיפור מנגנון המסביר כיצד ריב בין אחים הופך לאיבה בין עמים: אי פתירתו של הוויכוח במועד מנפחת אותו לממדים חסרי פרופורציה. טַבְּלוּ את אי הפתרון בהמשך חוסר תקשורת ודמוניזציה של האחר, אשר כולן מופיעים בסיפור – ובבקשה – מלחמה. המנגנון הזה מרשה שהסיבה ההתחלתית תהיה איזשהו הבל הבלים, משום שהיא (הסיבה) בעצם רק אמתלה לטיפוח הריב. 

מקור התמונה

אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו - מקור התמונה

אשר לג'ונתן סוויפט והביקור של גוליבר בארץ ליליפוט, כילדה שעמדו לרשותה ב"ספריה הציבורית", שבצריף הירוק, הספרים המקוצרים גוליבר בארץ הגמדים וגוליבר בארץ הענקים, מדובר היה במלחמה גנרית (לא שניסחתי כך את הדברים). מאז כבר חלפו ימים רבים ועכשיו כבר יש ברשותי מסעי גוליבר המוער (שוקן 2000 בתרגומה של ג' אריוך) ובזכותו אני יודעת שליליפוט היא משל לאנגליה ובלפסקיו היא צרפת ועניין פתיחת הביצים עשוי לרמוז לאירוע בחייו של הנרי השמיני. אולם אם אכן סוויפט רומז לאירוע מחייו של הנרי השמיני הרי מדובר באירוע פנים אנגלי אשר סוויפט שאל אותו עבור העילה למלחמה בין אנגליה/ליליפוט לבין צרפת/בלפסקיו, כך שגם במקרה זה מיוחסת סיבה מגוחכת למלחמה, אך לא למלחמה גנרית. הביקורת של סוויפט מופנית לאירועים היסטוריים מסוימים ומי שרוצה להכליל מהם עושה זאת על אחריותו.

 

מקור התמונה - גוליבר לילדים

גוליבר מקבל הסבר על סיבת המלחמה. הקליקו על התמונה כדי לקרוא את הערותיו של פול טרנר ולהנות מן האיור של גראנוויל

הספרים שהוזכרו ברשימה:

המלחמה האיומה על החמאה, דוקטור סוס, עברית: לאה נאור, כתר, 1986/1984

אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו, אפרים סידון, איורים: יוסי אבולעפיה, כתר 1987

מסעי גוליבר, ג'ונתן סוויפט, מהדורה מוערת ע"י פול טרנר, עברית: ג' אריוך, איורים: גראנוויל, שוקן 2000

---

[i] Seuss, Dr. The butter battle book. London: Collins, 1984.

Fic S4977 Bu 1984b

Objection: Book condones war.

Sources: (Roberts, 1996); (Schrader, 1995)

[ii] בקישור הבא אפשר לקרוא את הסיפור (ללא תמונות):

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=32375&blogcode=2142876

לארי סופרסטאר – קשר דינמי בין טקסט ואיור

לארי סופרסטאר

מאת: לי הודג'קינסון

נוסח עברי: שהם סמיט ואמנון כץ

הוצאת כנרת בשיתוף עם הוצאת איגואנה (2012)

לארי סופרסטאר הוא טווס שרוצה להיות גיבורו היחיד של ספר שנקרא על שמו ושלא יהיו בו משתתפים נוספים מלבדו. בהשיגו את חפצו הוא מגלה כי לפרוש את זנבו המפואר כאשר אין מי שיתפעל וכאשר אין בפני מי להשוויץ (כך בספר) זה לא כיף (שוב, כך בספר), בייחוד כאשר יורדת החשיכה....הסוף כמובן טוב.

לי הודג'קינסון, המחברת והמאיירת, היא אנימטורית בהכשרתה והספר מצטיין באיורים צבעוניים ואסתטיים שחלקם מתפרשים על כפולת עמוד.

על פניו מדובר בעוד ספר ילדים מן הסוגה הדידקטית בעלת המסר הברור אולם הדבר שמבחין אותו הוא הכתיבה המודעת אל עצמה הרווחת באמנות פוסטמודרנית. הספר מתרחש תוך כדי קריאתו ולא רק משום שהוא מתרחש בהווה אלא משום שהוא כותב עצמו תוך כדי קריאתו. יש שאלה על אודות מי הספר, האם על טווס בשם לארי סופרסטאר או על הייצוג של הטווס לארי סופרסטאר? האם אפשר להעלים דמויות שכבר הוכנסו לספר או להתייחס אליהן כאילו לא הופיעו כלל ? האם צריך שתהיה הפתעה בספר או שאפשר בלעדיה? - כל הכרעה מקדמת את הסיפור. יש בספר זה, כמו בספרי ילדים נוספים, שני רבדים, הרובד הברור היַלְדִי והרובד הנעלם, הדורש חשיפה וקשב נוסף ולכאורה פונה בעיקר למבוגר המקריא, אולם דומני שמשהו ממנו עשוי לחלחל גם אל הילדים.

יש גם מה לומר על שילוב הטקסט באיורים בלארי סופרסטאר. חלפו כבר הימים בהם הופיע איור בעמוד אחד ובאחר הטקסט או שהעמוד מתחלק בין הטקס לתמונה ואין עירוב ביניהם. בספרי הילדים של היום יש אינטראקציה בין הטקסט והאיור במידות שונות של דינמיות. הדבר אפשרי בזכות תוכנות המחשב המתוחכמות המצויות בידי המאיירים והוצאות הספרים (והן המאפשרות גם התאמת האיורים לטקסט מתורגם בספרים אלו) . התפתחות ספרים, כמו תחומים נוספים בחיינו, קשורה קשר אמיץ להתפתחות טכנולוגית, כאשר המצאת הדפוס הייתה ההתפתחות הטכנולוגית המכרעת בתולדות הספר בעבר. נראה כי טכנולוגיית המחשוב היא התפתחות לא פחות מכרעת בתולדות הספר והיא נמצאת עכשיו בעיצומה.  לאור זאת כלל לא מפליא שהמחשוב ישפיע על צורת הספר גם בדרכים עדינות יותר מאשר הפיכתו הרדיקלית מאובייקט עשוי נייר לספר אלקטרוני. בלארי סופר סטאר שילוב הטקסט באיור הוא מאוד דינמי ומתיישב עם כך שהספר נכתב תוך כדי קריאה כמוזכר לעיל.

לסיום שתי הערות על הנוסח העברי: שם הספר במקור הוא Limelight Larry והוא תורגם ע"י שהם סמיט ואמנון כץ ללארי סופרסטאר. בעיני זו כותרת מתחנפת. אפשר היה לקרוא לספר אור הזרקורים לארי או כל גרסה אחרת של הצרוף הזה. הערה נוספת קשורה בשימוש במלה "טומטומים", המופיעה אי שם לקראת אמצע הספר (אין מספרי עמודים). לארי הטווס צועק (האותיות גדולות ויש סימן קריאה) כך על החיות ומוסיף ואומר "מי ביקש מכם לבוא הנה? זה הספר שלי! זה ספר עלי!". שמעתי לאחרונה אנשים משתמשים במילה זו כמילת גנאי, אולם המילה 'טומטום' במקורותינו מציינת אדם בעל זהות מינית לא מוגדרת, בעוד שאני משערת שלארי התכוון לצעוק "טיפשים".