סיפור לחג הביכורים

בעצם אולי שני סיפורים לחג הביכורים

רשימה מאת שרה ק. שורץ

הסיפור המובא כאן, טלי מביא ביכורים, לקוח מן הספר גן גני ועל כן נכתב על ידי לוין קיפניס. המהדורה שבידי היא משנת 1990.

בכרזות מאמצע המאה העשרים, בספרי ובעיתוני ילדים נראה הטנא של חג הביכורים לכל הפחות קלוע מנצרים.

טנא קלוע מנצרים. נחום גוטמן. מקור התמונה: הספרייה הלאומית

לעומת זאת, הטנא של כול אחד מן הילדים במושבה בה גרנו היה עשוי מקופסת נעליים מלבנית מקרטון, תוצרת הארץ. הקופסה קושטה בנייר קרפ גזור פסים פסים, בדרך כלל בצבע ירוק, כדי לדמות רעננות של צומח והותקנה לו ידית מנייר. היצירה, שהוכנה בבית ספר, נשלחה הביתה כדי שימלאו אותה ב"ביכורים", אי אלו ירקות או פירות עמידים, ויעטרו אותה בפרחים אחדים. אני זוכרת בעיקר אספרג.

מתוך אתר נוסטלגיה בחלק המוקדש לשבועות. מסתבר שגם במקומות אחרים טנא-קופסת-נעליים היה מקובל

בתקופה בה מדובר, אמצע שנות השישים, במושבה היו עדיין רבים שעסקו בחקלאות, ומי שרצה בכך יכול היה להביא תוצרת אורגינלית, אבל איני זוכרת שהקופסאות ששמשו כטנא התפקעו מתוצרת טרייה. אמצע שנות השישים, היו השנים שלפני מלחמת ששת הימים, שנים של חיים צנועים מאוד.

חגיגת הבאת הביכורים, או הטקס, נערכה בשעות אחר הצהריים, כאשר להטו של היום החל מתכהה – עד סוף האירוע כבר לא נותרו קרני שמש ישירות - במגרש הספורט, שבאותה עת נראה היה לי רחב ממדים ביותר. הילדים הגיעו לבושים בלבן, לראשיהם זרי פרחים מגרדים ובאוויר עמדה חגיגיות. הורים ובני משפחה הוזמנו וסקרנים, שעתותיהם היו בידיהם בעידן מחוסר הטלוויזיה שעמד להסתיים ונטול המזגן, הגיעו גם הם.

זרי פרחים מגרדים - אחי (משמאל) ואני

מה נאמר בטקס, ומה הייתה התכנית האמנותית לא זכור לי – אולי צעדנו בסך, בודאי שרנו שירים לשבועות -  אלא רק שבסמוך לסופו סלי הביכורים היו מחליפים ידיים תוך כדי תכונה רבה, אשר הניסיונות להכניס בה סדר הצליחו רק בחלקם, וכל ילדה וילד חזרו הביתה עם ירקות אחרים מאלו אִתם הגיעו.

באחת מן השנִים בהן למדנו בבית הספר היסודי, אחי היה אז בכתה א או ב, ילד קטן ועדין, החליט אבי שֶׁיונה היא "הדבר" המתאים להביאו כביכורים ולכד פרט אחד צעיר. דבר זה היה תמוה מן הבחינה שאבי מיעט להתערב בענייני החינוך שלנו. כמו כן, בדיעבד ברור שזה היה תור ולא יונה. אחי נשלח לחגיגת הביכורים עם התור הצעיר והמפוחד בטנא שלו. נרגש ביותר חיבק אחי את הטנא ולא ברור האם צפה את אשר עומד לקרות. כן היה ברור לו שהוא רוצה את התור העדין עבורו. לקראת סיום החגיגה, בהינתן האות למסור את קופסאות נעליים המעוטרות ולהחליפן באחרות ובטרם פנה אחי הקט כה וכה חסמה את דרכו אישה נחושה. האישה לקחה מידיו את הטנא עם התור ותקעה בהן במקומו "טנא עם ירקות  במצבי צבירה משתנים". – המילים במרכאות הן שלו, כפי שהוא מתאר את האירוע ממרחק הזמן: הציניות מחפה על הכאב הכפול, על הציפור העדינה והשברירית שנחטפה ועל בגידת כל המבוגרים המעורבים.

 

מקור התמונה: אתר תפוז  יונה

תור

שקדיה שקדייתי

מאת שרה ק. שורץ

הספרייה הלאומית

באקדמיה ללשון עברית סבורים כי המילה שקדייה עבור “שקד מצוי” הוטבעה ע"י לוין קיפניס וערכה את הופעת הבכורה שלה בשיר  "לשנה טובה, שקדיה" (תרע"ט)[1] .

מקור

אני עדיין זוכרת כיצד שרנו בילדותינו:

לשנה טובה שְ ק דִ יָּ אַ אָ ה

לשנה טובה שְקדִיָּה

שייתן לך אלוהים.....

שנה לאחר מכן שולבה המילה שקדיה וגרסה של השיר הנזכר לעיל במחזה לטו בשבט, ראש השנה לאלנות, שכתב קיפניס ופורסם בתמיכתו של ועד הצירים, אשר הוקם בעקבות הצהרת בלפור ופעל בין השנים 1918-1921. ועד לקח על עצמו גם תמיכה בחינוך ובתרבות בין שאר פעילויותיו.

דפי הספר המובאים כאן מקורם מן הספרייה הדיגיטלית של הספרייה הלאומית.

המחזה מתייחס ברצינות אל שמו הנוסף של טו בשבט, הלא הוא ראש השנה לאילנות, שואל את תכני ראש השנה היהודי אשר בו נקבע ונכתב מי יחיה ומי ימות (ולאחר עשרת ימי תשובה, ביום כיפור נחתם סופית), ומכיל אותם על הצמחים (תמונה ב במחזה עמוד ד):

בראש השנה יכתבו

מי בפרי ישמח

ומי יצַּב עָרׂם;

מי יינק רׂב ליח

ומי יבש מחׂם.

שלושה בתים מסבירים אלו רעות יכולות להתרחש לעומת אלו טובות. אלא שכלל לא ברור מה פשעם של הצמחים אשר בראש השנה לאילנות יכתבו לנבילה ולקמילה, בניגוד לבני אדם שיש מהם המשרכים דרכם. נניח לרגע שעל בני אדם נגזר על פי מדתם, כלומר יש סדר בעולם, מה הוא הסדר הזה המחייב גם צמחים.

גם המלאך המופיע במחזה מתקשר למקורות:

חז"ל אמרו "אין לך עשב ועשב מלמטה שאין ממונה עליו מלמעלה, ושומר אותו, ומכה אותו, ואומר לו גדל". אומר (זהר ובב"ר, י') "אמר רבי סימון, אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע, שמכה אותו, ואומר לו גדל".

עשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1930, המלאך זוכה לשם צמחיאל וגם לתיאור חזותי, בספרו של ברוך צ'יז'יק, צמחיאל:  אגדות ושיחות על צמחי ארץ ישראל, כפי שהוזכר בפוסט הקודם.

  

---

[1]  " שקדייה" מאת טלי בן-יהודה. 14.1.2014. אתר האקדמיה ללשון עברית  http://hebrew-academy.org.il/2014/01/14/%D7%A9%D7%A7%D7%93%D7%99%D7%99%D7%94/

ברוך צ'יז'יק ושושנת המלך

שושנת המלך (שושן צחור) מתוך "אוצר הצמחים". ציירה נעמי צ'יז'יק אילון

שושנת המלך (שושן צחור). "אוצר הצמחים". עמוד 625. ציירה נעמי צ'יז'יק אילון

שושן צחור

נכתב ע"י שרה ק. שורץ

בפוסט הקודם הזכרתי את הקשר בין בוטניקה ובין לאומיות [לא לאומנות] בהסתמך על מאמר של  אריאל הירשפלד (2006), "בוטניקה של התגלות".  המאמר של הירשפלד התייחס לשיתוף הפעולה בנושאי הבוטניקה בין בני הזוג אפרים וחנה הראובני והצייר המחונן שמואל חרובי.

על ההקשר בו הופיע המאמר של הירשפלד אפשר לקרוא בפוסט שלי אשר פורסם במסגרת אחרת.

באנציקלופדיה אוצר הצמחים (ברוך צ'יז'יק, 1952) מצאתי אגדה, שכותרתה  "שושנת המלך". מה לאגדות ולאנציקלופדיה תהיתי?

אך נזכרתי שכבר בשנת 1930 פרסם צ'יז'יק את הספר צמחיאל:  אגדות ושיחות על צמחי ארץ ישראל (דפוס הפועל הצעיר) – אוסף של אגדות וסיפורי עַם הקשורים בצמחי ישראל. היה זה הספר העברי הראשון של אגדות טבע. ועל כן התמיהה הועמה קמעה, אך עדיין נראה שהעניין שווה סיפור.

מקור

מקור

מקור

העמוד הראשון של ההקדמה לאוצר הצמחים: תאור מקיף של המִצמחה הארצית

"את החוברת הראשונה בסדרת "אוצר הצמחים" , שנועדה לשמש בסיס לספרו הגדול , פרסם ברוך רק ב  1938 הדבר קרה כאשר אגרונום מפורסם פנה לשרה ואמר לה : "מה זאת שמעתי ? ברוך יוזם להוציא לאור אנציקלופדיה ? אל תניחי לו ! הרי אתם זקוקים לפת לחם . " שרה הביטה מבעד לחלון על עץ הארז ומלמלה לעצמה : "לכל יצירה דרוש משוגע . הפעם שניים הם המשוגעים , כי גם אני רוצה בזאת . אם נחיה ונהיה בריאים - הדבר יקום ויהיה . " שרה השקיעה את כל מרצה בעוזרה לבעלה להוציא את חוברות הסדרה . היא תרמה רבות לעיצובן ולהדפסתן של החוברות אך שמה לא נזכר בהן . באותם ימים לא היה נהוג לפרט את שמות כל התורמים לעריכה. החוברות נשלחו למעוניינים , אך חלקן הגדול הצטבר בבית בערימות . לאחר עמל של שנים הצטברה הכמות הדרושה של חוברות למילוי הכרך הראשון של האנציקלופדיה . ברוך לא זכה לראות את ספרו יוצא מהדפוס . הוא נפטר ב 1955 והוא בן  71 עם תום השבעה , נסעה שרה לבית הדפוס , קיבלה את ההגהות לספר והחלה לעבוד על סיום המלאכה . הספר יצא לאור תשעה חודשים לאחר מותו של ברוך . הכרך שהוציאה שרה לאור , המכיל יותר מ 900 עמודים , עוסק בצמחי התרבות שגדלו בארץ ונזכרים בארון הספרים היהודי . בכתב ידו הקדיש ברוך את הספר לחנה אחותו שנפטרה ב  1951 שרה נזכרת בפתח הספר כאחראית על הסגנון . הציורים בספר נעשו על ידי אמנים רבים . ברוך בעצמו לא נטל חלק בעבודה הגראפית , למרות שגילה עניין רב באמנות הציור . הספר עשיר בתיאורים מעולם התרבות היהודית הקדומה , הקשורים לצמחים . בן ראובן שרה ורמי (2010). נשים עבריות בדמשק 1917 – 1918. הוצאת ספרים אריאל. עמ' 131"

עוד על האנציקלופדיה אוצר הצמחים ועל מחברה ברוך צ'יז'יק אפשר לקרוא רשימה מקיפה ומרתקת בבלוג הספרנים (Safranim's Blog) בפוסט "אוצר הצמחים" – פגישה מאוחרת.

אגדות, במיוחד העתיקות שבהן, לא סופרו ולא נועדו בהכרח לילדים, אלא לבני כל הגילים כולל ילדים ובני נוער. האגדה שמביא צ'יז'יק איננה בדיוק אגדה אלא סיפור עם, אבל הסוגה המדויקת לא כל כך חשובה במקרה הנוכחי.

האגדה "שושנת המלך" מספרת על התכנסות של זקני ישראל אצל שמעון המכבי לאחר נצחונו על אנטיוכוס השביעי לצורך מינויו לנשיא. כל הנציגים משבטי ישראל השונים התקבצו סביב דגלם וסמלם ורק אנשי פקיעין הגיעו ללא סמל. שאל אותם שמעון לפשר הדבר. ספרו לו אנשי פקיעין על כך שבעבר התפרסם כפרם בזכות הגידול של צמחי מרפא ובושם כמו נרד רפואי (Nardus; Valeriana officinalis ), מחמדה ובעיקר שושנה צחורה, שאותה בחרו לסמל כפרם. מאז שנושלו מאדמותיהם ופסקו מעיסוקיהם חדלו גם מלהשתמש בסמלם, שכן הגידולים שלהם נשתכחו וכמעט לא ניתן למצוא את השושנה הצחורה. בשמוע שמעון החשמונאי את הדברים, דאג לפדיון האדמות ולהחזרתן לבני פקיעין, ואלו חדשו את גידוליהם ושתלו מחדש את השושנה הצחורה וקראו לה שושנת המלך. כאות הוקרה אף שלחו פרחים אלו לחשמונאי ואסוך שמן שהפיקו מעלעלי הצמח.

אוצר הצמחים עמוד 646

ראיה ארכיאולוגית. אוצר הצמחים עמוד 625

צ'יז'יק הביא את האגדה, מן הסתם, כראיה לכך שהפרח (Lilium candidum)  שימש כגידול חקלאי בישראל בעבר, בנוסף להיותו פרח בר. באגדה נקרא הפרח שושנה צחורה בדומה לשמו היום "שושן צחור" ולא שושנת המלכים, כפי שקורא לו צ'יז'יק. ההקשר בו מובאת האגדה הוא חומרים המשמשים בהכנת יין. מסתבר למשל שנרד שגדלו אנשי פקיעין הוא חומר שמוסיפים ליין ו"שבטוסקנה שבאיטליה מבשמים את היין באבקה שמכינים מקנה-השרש של  האירוס החיוור (צ'יז'יק, 1952 אוצר הצמחים ע"מ 619)". באותו עמוד טוען צ'יז'יק שגם אבותינו גדלו אירוסים למטרה זו כמו גם את שושנת המלך.

אולם כנזכר לעיל כבר בשנת 1930 פרסם צ'יז'יק את  הספר העברי הראשון של אגדות טבע - צמחיאל:  אגדות ושיחות על צמחי ארץ ישראל. אם כך צ'ז'יק החל את קריירת הכתיבה שלו שראתה אור בספר שאינו מדעי דווקא. ניתן לראות ב פרסום האגדה באוצר הצמחים גם הד לצמחיאל, ובשילוב האגדה ומובאות מן המקורות באנציקלופדיה דוגמא נוספת לקשר בין בוטניקה ולאומיות.

האיורים של "שושנת המלכים" המופיעים באנציקלופדיית הצמחים הם של נעמי צ'יז'יק, בתו של המחבר, אשר נפטרה ממש לאחרונה (25.12.14).

דיווח ב"דבר" 27.12.1929 על מציאתו של שושן צחור ע"י נח נפתולסקי

מר סביון וגברת רקפת

כתבה: שרה ק. שורץ

כריכה אחורית

כריכה

 

צמחים, סיפורים וציורים

הבוטניקה היא אחד משופריה של הלאומיות המודרנית [1]. בהתאם לכך קיימת סוגה של ספרי ילדים ונוער, שאמנם איננה מאוד עשירה בכמות כמו למשל ספרי אגדות ומעשיות, אך היא מתקיימת לאורך הדורות, ולא רק בישראל. אני מתכוונת לספרים המקרבים את הטבע לילדים. אינני מתכוונת לספרי מדע לילדים אלא לספרים המנסים להאהיב את החי והצומח של הארץ בה הילד חי על ידי תמונות וסיפורים. הסיפורים יכולים להיות סיפורי אגדה או סיפורים ריאליסטיים.

הזכרתי כבר שני ספרים כאלה בבלוג, שניהם של אליעזר שמאלי בפוסט מוקדם יותר: "יפה את, ארצנו" העוסק הן בצמחים והן בבעלי חיים ו"צפרי-החרף בארץ: מסעיהן וחייהן" (1945), העוסק כפי שניתן להסיק מכותרתו בציפורים. זו הייתה דרך לגבש זהות בתרבות העברית.

כבר בשנת 1930 פרסם ברוך צ'יז'יק את הספר צמחיאל:  אגדות ושיחות על צמחי ארץ ישראל (דפוס הפועל הצעיר) – אוסף של אגדות וסיפורי עם הקשורים בצמחי ישראל. היה זה הספר העברי הראשון של אגדות טבע. 

לאחרונה יצא ספר שאפשר אולי לשייכו לסוגה הזו, מר סביון וגברת רקפת: שירי פרחים לפעוטות, מאת רות אורן, הוצאת כנרת ועם איוריו של המאייר הנהדר שחר קובר. ספר קרטון, 22 עמ', מנוקד.

אפשר, משום שהספר מתייחס ל- 13 פרחים ולעץ פרי אחד, 14 בסך הכול. בהתאם, יש בספר 14 שירי נונסנס המוקדשים לצמחים וכל אחד מהם בן 4 שורות. השירים לא אחידים ברמתם, אך רובם חביבים ביותר וישמחו פעוטות והוריהם. לא אתפלא אם חלקם ידוקלמו בטיולי הטבע בקרוב.

הנה אחד מהם: תראו את מר סביון הסב -/ לבנות שערותיו./ אם תנשפו עליהן - פו!/ הן מיד יתעופפו!

ועוד אחד: "נמלה קטנטנה/ שימי לב, היזהרי/ פן תיפלי, בלי כוונה/ אל תוך לוע הארי!"

שמחתי לפגוש בספר את הנזמית (הלופתת) פרח עדין ונפוץ אשר יחסי הציבור של הרקפות, הנרקיסים, הצבעונים, הכלניות וכמובן החצבים, המפארים גם הם את דפי הספר,  משאירים אותה מאחור אצל הקהל הישראלי.

בניגוד לספרים אחרים מן הסוגה המנסים לערוך לילדים הכרות עם צמחי הבר של ארצם, בספרה של אורן מופיעים גם צמחי תרבות כמו ורד וסלסלת כסף וגם צמח פולש אחד, חמציץ. החמציץ הוא צמח בעל פקעת שמוצאו מדרום אפריקה והוא מסתדר בארץ מצוין. הבעיה עם מינים פולשים היא שלעיתים הם באים על חשבון המגוון המקומי. [דווקא השיר של החמציץ מוצלח: "צב אמיץ/ ששמו הוא בּוּץ/ טָעַם חמציץ/ מאוד חמוץ".]

החלוקה בין בר לתרבות עלולה להישמע אנינה ונטפלת לקטנות ולבטח איננה מחייבת את רות אורן. אולם, לאור הדברים הכתובים על הכריכה האחורית - כי הסופרת מקדישה את ספרה לפרחי ארץ ישראל (ראו תמונה ראשונה למעלה), אני מכירה מספר אנשים שירימו גבה כשיתקלו במבחר שבספר, לא מן הבחינה הכמותית אלא בשל ההכללה של פרחים שאינם פרחי בר ובמיוחד ההכלה של צמח פולש. בהתחשב במגוון העצום של פרחי בר בארץ, זאת נראית לי החמצה.

כל התמונות לקוחות מדף הפייסבוק של המאייר שחר קובר:

הנושא של מינים פולשים הוא נושא טעון ובאותה מידה גם השאלות של מה טבעי ומה אינו טבעי: לעיתים אנו עלולים להשליך את חששותינו ואת עודף רגישותינו ולא לראות נכוחה.

ספרות בנושא:

Rolston III, Holmes. "Natural and unnatural; wild and cultural." Western North American Naturalist 61.3 (2001): 267-276.

Simberloff, Daniel. "Confronting introduced species: a form of xenophobia?." Biological Invasions 5.3 (2003): 179-192.

[1] הירשפלד, אריאל, "בוטניקה של התגלות", בתוך: שירת העשבים: ציורי שמואל חרובי

 ל"אוצר צמחי ארץ ישראל", בעריכת תמר מנור פרידמן, מוזיאון ישראל, ירושלים 2006



על ילדה קטנה אחת ושיר ילדים מפורסם

או 

הילדה הכי יפה בגן....היא בהירה

כאשר נכדתי בת השתיים וחצי[1] באה לבקר מחכה לה גיגית ירקרקה בתוך ארון ובה צעצועים שהיו ברובם של אמה ודודתה. ההבדל בין הגיגית הזו לשאר המשחקים, הצעצועים ובעיקר ספרי הילדים שהיא יכולה לבלות אתם בבואה לבקר, היא נגישותה של הגיגית על צעצועיה עבורה.

בעולם צעצועי הילדים, כמו בבגדים, ומאותן סיבות (לגרום לאנשים לא לשמור את כספם אצלם אלא להוציא אותו. כדי לא להיות לגמרי צינית אוסיף גם יצירתיות), יש אופנות. גם בצעצועים ששורדים לאורך זמן, החוכמה היא לגרות את הקהל הרלוונטי בעזרים הנלווים, אם לא רוצים לשנות את המוצר המרכזי.

לפני כ-15 שנים הייתה בארץ תקופת זוהר לבובות טרולים בגדלים שונים, כולל קטנטנות שתוקעים אותן בקצה עפרון. נציגים מגל הטרולים הגיעו גם אלינו ושלושה מהם (אולי לא היו יותר) התגלגלו בסופו של דבר אל הגיגית היקרקה: אחד בעל שיער כתום, אחד קטן ממנו בעל שיער ירקרק זרחני ואחד קטנטן, המיועד לעפרון. כולם דמויי-יצורים כעורים למדי.

יש להבהיר עוד פרט אחד כדי להגיע "לפואנטה".  מסתבר שפעוטים ופעוטות בני שנתיים וחצי עשויים להכיר הרבה שירים. אולי הם לא תמיד זוכרים את כל המילים או לא מבטאים היטב את כולן אך הרפרטואר שלהם או שלהן לא מבייש מנחה מתחיל של ערבי שירה בציבור. יתרה מזו הם מפזמים להם להנאתם – לא אחת שמעתי את נכדתי הקטנה שרה לעצמה תוך כדי כך שהיא מציירת. הרפרטואר של נכדתי כולל את פיל פילון, רד אלינו אווירון, ברווזיים (=לסבתא של אפרים), אני פורים, שאותו היא מוסיפה לשיר למרות שעברה כבר חצי שנה מאז שחגגו את פורים. עוד שיר שהיא שרה, זה שנוגע להמשך הוא הילדה הכי יפה בגן (כתב: יונתן גפן).

וכאן מתחבר הכול: בביקוריה האחרונים הקטנה מוציאה מן הגיגית היקרקה דבר ראשון את הטרול כתום-השיער, ומתחילה לשיר לו  את הילדה הכי יפה בגן תוך שהיא יותר מטפלת בשיערו מאשר מלטפת אותו. לפעמים כאשר היא שרה "יש לה עיניים הכי יפות בגן", היא נוגעת בזהירות בשתי עיני הפלסטיק הבהירות של הטרול ואז ממשיכה ללטף את שיער הגזר שלו. ועל כגון זה כבר נאמר שהיופי הוא בעיני המתבונן.

וכיצד נראית "הילדה הכי יפה בגן" של המאיירים השונים? השיר הופיע בשלוש הוצאות שונות של הכבש השישה עשר ולווה באיורים (אראה איורים משתי ההוצאות המאוחרות, של יעל ליאור 1993 ודוד פולונסקי 2010 ); וכן זכה לבול [אויר ע"י ראנת אבודרהם דדון, מתוך הסדרה "מוזיקה ישראלית שירי ילדים". תאריך הנפקה: 26.8.2013] וכמובן קלטות שונות.

הילדה הכי יפה בגן של יעל ליאור 1993

הילדה הכי יפה בגן של דוד פולונסקי 2010

בול מתוך הסדרה: מוזיקה ישראלית שירי ילדים

השיר מופיע גם בספר שרשרת זהב, שהוא אוסף שירים, יפה אך בעיתי, מזמנים שונים שאגדה נירה הראל; וזהו האיור של בתיה קולטון, שמלווה אותו:

איור: בתיה קולטון

ויש גם האיור של איתן קדמי (מתוך "ספר המאיירים הגדול", מוזיאון ישראל 2005):

בניגוד לתום של נכדתי, כל האיורים של הילדה הכי יפה בגן שראיתי הן של ילדות בהירות. תהיתי במה הטרול אטרקטיבי לנכדתי – האם שערו הכתום הוא כבר התחלה של הטיה, שכן הטרול בעל השיער הירוק הזרחני איננו מדבר אל ליבה. לא אתפלא אם כן. אולם הסבר אחר אפשרי ג"כ – טרול בעל שיער ירקרק זרחני חורג לגמרי מן הקיבוצים וההכללות המוכרות לקטנטונת בת גילהּ.

מכל מקום, אני בחיפוש אחר הילדה המאוירת "הכי יפה בגן" קהת השיער. בייחוד כזאת שאיירו אותה לפני תום תשע"ד, אבל גם אחרי זה טוב.

ולסיום הנה גם מילות השיר ופרטים על כותבו:

הילדה הכי יפה בגן 
מילים: : יהונתן גפן

הילדה הכי יפה בגן 
יש לה עיניים הכי יפות בגן 
וצמה הכי יפה בגן 
ופה הכי יפה בגן 
וכמה שמביטים בה יותר 
רואים שאין מה לדבר 
והיא הילדה 
הכי יפה, יפה בגן 

כשהיא מחייכת 
גם אני מחייך 
וכשהיא עצובה 
אני לא מבין 
איך אפשר להיות עצובה 
כשאת הילדה הכי יפה בגן. 

מתוך הספר "שרשרת זהב"

---

[1]      חדי עין יוכלו להבחין שזהו גם גילו של הבלוג פחות או יותר

הודי חמודי, או איך עונים על שאלות למה

מוקדש לילדים בעוטף עזה ובעזה

קטע מאיור של דניאלה לונדון דקל שהופיע במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות בתאריך 18.7.2014

השיר "הודי חמודי" של משה דפנא בליווי איור של דוש כפי שהופיע בספר 100 שירים ראשונים (כנרת).

מי אינו מכיר את שאלות ה"למה?" של פעוטות, שהשיר האהוב של משה דפנא (בלאושטיין), הוּדי חמודי, נותן להם ביטוי רגיש? [השיר הופיע לראשונה בספר הבֹקר בהיר הוא ב- 1965 ובשנת 2009 יצא כספר בפני עצמו (ראו תמונה). שני הספרים אוירו ע"י מיכל אפרת והוצאו לאור ע"י הקיבוץ המאוחד, הוצאה אשר עומדת עתה בפני קשיים כלכליים.]

כריכרת הספר בו הופיע השיר לראשונה, ב- 1965

בדרך כלל זה מתחיל בשאלה מנוסחת באופן כזה או אחר על ידי הפעוט/ה, ומשהתקבלה תשובה, השאלה הבאה היא פשוט "למה?", ואם גם שאלה זו תענה בסבלנות ע"י המבוגר/ת הנשאל/ת קיים סיכוי טוב שיגיע עוד "למה?" עד שלמישהו ימאס או שמישהי תאבד ריכוז: why regress.

For our purposes, the salient feature of the why regress is that it is benign: the answer to one why question may be explanatory and provide understanding even if we have no answer to why-questions further up the ladder. (Peter Lipton 2004) [1]

המעניין הוא שהשאלות הן שאלות "למה?", גם אם השאלה הפותחת תהיה אחרת, אלה שיבואו בעקבותיה ובעקבות ההסבר יהיו שאלות "למה?", לא כמה?, לא איך?, לא מי? אלא "למה?".

שאלות למה הן בעצם שאלות הקשורות בחלופות, באלטרנטיבות, אך בדרך כלל כאשר אנו עונים אנחנו מתייחסים לחלופה התרבותית הברורה.

אם הוּדי החמוד היה שואל "למה לדוב הקוטב יש פרווה?" – הוריו היו עונים לו מן הסתם "לבידוד, כדי שלא יהיה לו קר". כלומר הם היו מתייחסים לחלופה אחת בלבד – לדוב מחוסר פרווה. אולם אם קוראים את השיר היטב מסתבר שהחלופות שעולות בדעתו של ילד הן מלאות דמיון. אז אולי כדאי לבקש את הודי שיסביר קצת את השאלה שלו, במקום לסגור את מרחב האפשרויות.

יתכן שהחלופה שעלתה בדעתו של הודי היא שלדוב יהיו נוצות (כמו לפינגווין למשל). כלומר אולי הודי שואל למה לדוב הקוטב יש פרווה ולא נוצות כמו לשכניו הפינגווינים במקרה זה. אבל לא רק הודי שואל למה לדוב יש פרווה עבה. דורות של חוקרי טבע וביולוגים שאלו עצמם "למה הלב פועם? (ויליאם הארווי)", "למה הדם אדום?" ולמה לאדם, שהוא יצור כה מורכב יש רק 30,000 גנים ולא כפי ששיערו, לפחות מאה אלף?  – התשובות שנתנו לשאלות אלו נקראו ונקראות עדיין, הסברים פונקציונאליים, משום שהם מתייחסים לתפקיד שממלא אותו איבר, ולשאלה האחרונה עדיין מחפשים הסבר פונקציונאלי או אחר (למעוניינים בהעמקה, ראו מאמרו של פורד דוליטל ב-PNAS).

הביקורת העיקרית על הסברים אלו היא על היותם טלאולוגיים, דהיינו, מוסווית בהם הנחה של כוונה, מטרה – אם למשהו יש תפקיד או פונקציה, הרי צריך היה לעצב אותו כדי שיוכל לבצע תפקיד זה, והנה כבר מרגישים את ההבל החם של הבריאתנים על עורפינו. התשובה שמשיבים ביולוגים היא שהאבולוציה ע"י ברירה טבעית היא המעצב של עולם החי. מכל מקום אנו רצינו להסב את תשומת הלב לבעיה הנזכרת לעיל, אשר מוזכרת בספרי פילוסופיה, לפיה ההסבר לשאלות למה מניח חלופה אחת בקלות רבה מדי ואינו מתייחס לחלופות אחרות.

וברוח ימים אלו, אם הוּדי היה מקשה עוד ושואל שאלה, שוודאי ילדים רבים שואלים, "למה יש מלחמה?", הרי שוב לא בהכרח הוא שואל "למה יש מלחמה ולא שלום?"; אולי הוא שואל "למה יש מלחמה ולא פשרה?" – אודי, נכדו של משה דפנא, שעליו נכתב השיר נפצע במלחמת ששת ונהרג במלחמת יום כיפור. אודי, כמו כריסטופר רובין, לא אהב את הקישור שלו ליצירה ע"י אנשים זרים.

בתזמון מאוד נוח (והסקפטיים יאמרו how convenient) גם דניאלה לונדון דקל כותבת היום (18.7.14) בטור שלה במוסף שבעה ימים של ידיעות אחרונות על שאלות הלמה של בתה, שאלות שהיא מכנה "שאלות בשמלה אדומה ושתי צמות". הרשימה שלה כמובן יותר כיפית מן הרשימה הנוכחית ובמיוחד מעניין קטע הסיום, בו היא קובלת על כך שהילדה שואלת שאלות למה ולא שאלות כמותיות למשל, עליהן קל להשיב.

שאלות למה, היו בראש ובראשונה פתח לסיפורים ולמיתוסים. מוכרים היטב סיפורים כאלו מן התרבות שלנו. הצורך להסביר את הקיים בטבע קורם צורה של מיתוס, אשר מסבר את האוזן ומרגיע חרדות ואולי אף אי שקט חברתי בתקופות מסוימות. דומה שהשאלות עליהן המיתוסים עונים הן השאלות לגביהן יש קושי מוסרי. המיתוסים אינם בהכרח מציגים התלבטות אך מעידים שהיא הייתה קיימת. לדוגמא, אנו מוצאים כבר בתחילת ספר בראשית פסוקים המתייחסים לרשות האלוהית שניתנה לאדם למשול בבעלי החיים: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. א,כו". אם הנושא היה ברור מאליו ספק אם היה מגיע לחוּמש. הפיכת הסוגיה למיתוס משחררת מייסורי מצפון, אם בכלל נותרו.

ולסיום, כאשר מרטין היידגר מנסח את השאלה הבסיסית של המטפיזיקה, הוא מנסח אותה כשאלת "למה?":

Why are there being at all instead of nothing?

השאלה של אפשרות הקיום עומדת מול האלטרנטיבה שדבר לא היה קיים: "מדוע בכלל יש קיום במקום לא-כלום?" – זו שאלתו.

עוד אומר היידגר במבוא למטפיזיקה שכאשר עולה האפשרות של "לא כלום" נקלעים יצורים לתנודות הכי רחבות וקשות, קיום מצד אחד ו"לא כלום" מן הצד האחר. תנודה כזאת פותחת את הקיום האנושי לאפשרויות שעדיין לא שאלו על אודותיהן, עתידיות, אך גם כאלו הקשורות בעבר -  בהתחלה. ויש גם גרסה מדעית לשאלה שניסח היידגר - מדוע היקום קיים במקום "לא כלום" ולאחרונה פיזיקאים סבורים שהם יכולים לענות על השאלה. 

[1] http://www.hps.cam.ac.uk/people/lipton/what_good.pdf