נושאים ממגילת אסתר המופיעים בציורים בספרי ילדים

מחר חל פורים בירושלים

מאת שרה שורץ

תהליך האיסוף, המיון וההאחדה של הספרים המוכרים היום כתנ"ך היה ממושך, אך הקנוניזציה הייתה מהירה מסיבות שונות כמו חורבן הבית השני וכך הצליחה מגילת אסתר להשתחל פנימה למרות המחלוקות לגבי הכללותה.

הסיפור במגילת אסתר בנוי כמחזה פרוע למדי. זהו סיפור על תככי חצר המלוכה; ועל אפוטרופוס (מרדכי) שמוסר את בת חסותו, נערה יתומה (אסתר), להרמון של מלך כדי לקדם עצמו דרכה; ועל מפנים דרמטיים לרוב. אדל ברלין, בהקדמה לספר אסתר,  שיצא בסדרת מקרא לישראל (הוצאת מאגנס בשיתוף עם עם עובד) כותבת: "מבחינה ספרותית המגילה היא בורלסקה שאין לקבלה באווירה של כובד ראש ורצינות, אלא כשעשוע ובבדיחות הדעת." ברלין סבורה שחג פורים קדם למגילה והמגילה נכתבה כדי להסביר את טעמו של חג הפורים. כך או כך, סיפור המגילה הרשים אמנים רבים והנושאים החוזרים ביצירותיהם הם: נצחונו של מרדכי (ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו); גירוש ושתי; אסתר מזמנת את עצמה אל אחשוורוש; המשתה שעורכת אסתר;  את ביטויים של מוטיבים אלו אצל גוסטב דורה אפשר לראות כאן.

ומה המוטיבים המופיעים בספרי ילדים?

אולי לא מפתיע שהנושא השכיח ביותר באמנות המושפעת ממגילת אסתר היא הולכת מרדכי על גבי הסוס ברחובות שושן הבירה – האירוע הזה מסמן את התחלת המהפך, יש בו שמחה לאיד והוא מאוד "פוטוגני" וצבעוני. הרי ברור שבאותם זמנים בהם לכאורה כל זה קרה (500 לפני הספירה לערך) התרחשות מסוג זה גררה את כל תושבי הבירה החוצה – איש לא היה מוכן להפסיד מחזה שכזה שוודאי הפך לשיחת השבוע – וזה רק הרקע. בתווך מופיע סוס מפואר "אשר רכב עליו המלך" ועליו רכוב איש בבגדים מפוארים "לבוש מלכות" ואותם מוליך אדם עם פנים נפולות שכבודו היה למרמס. מי לא הקדיש ציור לסצנה כה מפוארת? – החל בעבר הרחוק (בבית הכנסת בדורא אירופוס ובימי הביניים) דרך רמברנדט (1641) והמשך ב Jean François de Troy 1736 ועד הציורים בספרי הילדים.

רמברנדט (1641) נצחונו של מרדכי

אהרן שבו 1989 נצחונו של מרדכי ל"מגילת אסתר שלי – עם מדריך לדיני החג ומנהגיו" (מסדה)

אהרן שבו אייר ועצב בשנת 1989 את "מגילת אסתר שלי – עם מדריך לדיני החג ומנהגיו" (מסדה). כל עמוד מעוטר בשוליו הרחבים המעוצבים כקירות מצודה באמצעות אפקט דמוי מגזרות נייר והמלה "המן" כתובה באדום כדי שלא נפספס. הציורים מצויירים בקו קריקטורי קליל ובצבע. 

עמוד מתוך "מגילת אסתר שלי – עם מדריך לדיני החג ומנהגיו" (מסדה) מעוצב ומאוייר ע"י אהרן שבו.

בין העמודים שילב שבו ארבע תמונות בגודל מלא: 1."מרדכי לא יכרע ולא ישתחווה (פרק ג)" ; 2."ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט (פרק ה)"; 3."ככה יעשה לאיש" או נצחון מרדכי (פרק ו) – לתמונה זו הקדיש שבו כפולת עמודים (ראו למעלה); 4.משלוח אגרות לכל מדינות פרס (פרק ח).

כל המוטיבים אך במיוחד 2 ו-3 מופיעים גם אצל אמנים גדולי שם.

אהרן שבו 1989 - ותקרב אסתר - מתוך מגילת אסתר שלי (מסדה)

הנגיעה בשרביט, הנחשב לסמל פאלי, היא כאמור גם כן מוטיב שכיח באמנות, המתייחס אל פרק ה במגילה אך לא מצאתי אותו בעוד ספרי ילדים.  אני מניחה שניתן יהיה למצוא אותו אבל כנראה ביחס דומה לזה שלי 1:6 בספרות חילונית. דהיינו, בערך על כל שש תמונות של מרדכי על הסוס, תמונה אחת של אחשוורוש מושיט את השרביט לאסתר.

הסצנה הזו מתרחשת לאחר שמרדכי שולח את אסתר אל אחשוורוש כדי להפר את מזימתו של המן להרוג את כל היהודים בממלכה. אסתר פוחדת מאוד משום שלא באים אל המלך ללא הזמנה "אבוא אל המלך אשר לא כדת" . כידוע היא משלימה עם רוע הגזירה "כאשר אבדתי אבדתי" ומבקשת שכל החהודים בשושן יצומו עבורה וגם היא תצום. וכך כשהיא מתוחה ורעבה היא מתקרבת בחשש אל אחשוורוש ומחכה לסימן מצדו, האם יטה את שרביטו כלפיה ויסמן לה להתקרב אליו או לא.

יש אמנים המתארים את הסצינה הזאת כפי שכתוב במגילה אך אחרים בוחרים לתאר את אותות המתח ומציירים את אסתר מעולפת, למשל Jacopo Tintoretto 1546-7  בציור אסתר לפני אחשוורוש. שבו בוחר לצייר את אסתר לפני אחשוורוש כשהיא מחייכת – אולי בהקלה, אולי הוא סבור שהיה לה חשוב להסוות את המתח בו הייתה נתונה, אולי כי הוא מייעד אותה להופיע בפני קהל צעיר, ואולי כל הסיבות גם יחד.

 בתמונה הראשונה בגודל מלא בוחר שבו להראות יחד עם מרדכי שאיננו משתחווה להמן גם את אסתר בת חסותו וזו פרשנות נוגעת ללב.

"ומרדכי לא יכרע" וגם לא אסתר לפי אהרן שבו ב"מגילת אסתר שלי" (מסדה 1989)

הנושא של התמונה האחרונה בגודל מלא  ב "מגילת אסתר שלי – עם מדריך לדיני החג ומנהגיו" (מסדה) הוא כאמור משלוח אגרות לכל מדינות פרס (פרק ח פסוק 10). "וַיִּכְתֹּב, בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ, וַיַּחְתֹּם, בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ; וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ, הָאֲחַשְׁתְּרָנִים--בְּנֵי, הָרַמָּכִים."

"ויכתוב בשם המלך אחשוורוש" - אהרן שבו 1989 מגילת אסתר שלי (מסדה)

הזכרתי כבר בבלוג את הספר "חגי ישראל" שכתב הרב מנחם הכהן המלווה באיורים מרהיבים של אלונה פרנקל (1980 מודן). עבור פורים  ציירה פרנקל שלוש תמונות לספר, שתיים מהן מתארות נושאים מן המגילה. האחת, "ככה יעשה לאיש" בו מדגישה פרנקל את זרש אשתו של המן ואת בתו המשקיפות בעד לחלון כשחיוך על פניהן, כי הן טועות לחשוב שמרדכי הוא זה המוליך את הסוס ואילו המן הוא זה שרוכב עליו. בתמונה הנוספת  - נושא שאינו מופיע בין ציוריו גדולי המידות של שבו – המשתה שעורכת אסתר לאחשוורוש והמן. ככל הנראה זהו המשתה השני, הדרמטי, זה שבו אסתר מפנה אצבע מאשימה כלפי המן וחושפת את מזימתו בפני אחשוורוש. 

זרש ובתו של המן אינן יודעות שהמן מוליך את הסוס. אלונה פרנקל ל"חגי ישראל" מודן 1980

המשתה של אסתר - אלונה פרנקל ל"חגי ישראל" מודן 1980

 בספר גן גני (הספר יצא במהדורות רבות החל משנת תש"ז ועד 2006), שלקטו וכתבו לוין קיפניס וימימה אבידר טשרנוביץ, מופיע רק איור קטן אחד המתייחס למגילה – שוב מרדכי המובל על גבי הסוס, שצוייר ע"י איזה הרשקוביץ. בתמונה המצורפת, האיור נראה בגודל דומה לזה של שאר התמונות המופיעות כאן, אך לא היא, מדובר באיור קטנטנן התופס אולי שמינית מן העמוד. באיור כה קטן אין מקום לפרטים נוספים כמו קהל שצופה, אך עדיין שפת הגוף של המן ברורה מאוד - הוא כפוף כאילו מעדיף שהאדמה תבלע אותו ופניו גם הן מכורכמות. למען האמת גם מרדכי לא נראה מאושר במיוחד באיור של איזה, אולי משום שהיא הושיבה אותו כששתי רגליו באותו צד של הסוס.

איזה הרשקוביץ לגן גני - ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו.

עוד "ככה יעשה לאיש" מצאתי על גבי שער של חוברת דבר לילדים משנת 1947, פרי מכחולו של נחום גוטמן וכמו כן אחד של מרים ברטוב. 

נחום גוטמן 1947 דבר לילדים. מקור: מוזיאון נחום גוטמן

מרים ברטוב. המקור: משקפיים 4, 1991

לא אציין את כל הספרים בהם חיפשתי ולא מצאתי – ודאי שאין מדובר ברשימה ממצה – אך המסקנה הזמנית היא שבספרי הילדים המוטיב "המגילתי" המוביל תרתי משמע – הוא "וככה יעשה לאיש".

ולסיום: בספריה הלאומית שמורה מגילת אסתר שהוכנה באיטליה בשנת 1617 ואוירה על ידי משה בן-אברהם פשקרול בפירוט רב ולא פסח אף על הזוועות המתוארות במגילה. אפשר לראות את המגילה כאן. 

מתי פורים? אדדררררר אדדרררר

אדר א, אדר ב ותרנגולי הודו

שנות ילדותי עברו עלי במושבה. בינתיים המושבה הפכה לעיר ואני עברתי לדור בעיר אחרת, אבל לא המעבר הזה הוא עניינינו כאן. משפחתי התפרנסה בין השאר מגידול עופות. זמן מה גִּדלו גם תרנגולי הודו, גִּדּוּל שלא האריך ימים לעומת גִּדול התרנגולות.

כילדה הייתי נוהגת מפעם לפעם לגשת אל הלול של העופות האומללים ולצעוק אליהם "מתי פורים?" הללו היו מנפנפים בכנפיהם, מזקיפים את הגידול שמעל מקורם, תופעה שהרשימה אותי לא פחות מתשובתם של ההודים, וצווחים במקהלה "אדרררר אדרררר" או כך לפחות שמעתי. אני בטוחה שאם הייתי מקימה רעש אחר, התגובה הייתה זהה. לאחר אי אלו חזרות, הנחתי להם לנפשם והלכתי לחפש עסוק אחר.

שירו של שמשון מלצר, הלקוח מספרו אָלף, פרקי זכרונות מן הזמן הראשון בחדר (עם עובד, שחרות, תש"ה, עִטוּרים מאת דוד דוידוביץ), הזכיר לי את סיפורם של תרנגולי ההודו, או הודי, שתארתי כאן. דבר נוסף שעושה אותו כדאי אזכור הוא שהשנה, תשע"ד, היא שנה מעוברת ואנו נמצאים עכשיו בירח אדר א. בכל מחזור בן 19 שנים יש 7 שנים מעוברות שנועדו להשלים את הפער בין 12 חודשי ירח לבין שנת שמש ובכך גם להשוות בין לוח השנה היהודי שהוא לוח ירחי לבין לוח השנה הגרגוריאני שהוא לוח שנה שמשי.

 

אך בחזרה אל תרנגולי ההודי, בהזדמנות זו בדקתי מה עוד יש בספרות הילדים הישראלית על תרנגולי הודו, שהרי הרבה נכתב על בעלי החיים השוכנים במשק. לא אתיימר שערכתי חיפוש ממצה אך עברתי על מספר לא קטן של ספרים ואף מן המרשתת לא נמנעתי ותוך כדי כך הסתבר לי שקיים בספורת העברית לילדים שיר על יבחוש ("היבחוש השתכר" של אנדה עמיר פינקרפלד), אבל אני גולשת. סופו של דבר מצאתי אצל רפאל ספורטה שיר שנקרא פשוט ההודי בעמוד 205 בספר הנפלא שהוזכר כבר בבלוג הזה, ארמון החול, והוא מלווה באיורים של נחום גוטמן. ספורטה מתאר את קולו של ההודי אחרת מאשר הקול שנחרט בזכרוני, ואשר אינני מתכוונת כלל וכלל להגן על דיוקו; ספורטה כותב: "הולדי הולדי!", אולי לצורך החרוז, או אולי זה קולו של תרנגול ההודו כאשר ילדים משועממים לא מפריעים לו. 

תרנגול הודו מופיע גם בספר "אצלנו" של מרדכי אמיתי ושרגא וייל, הוצאת ספרית פועלים, 1953 

מקור התמונה

וקיים גם ספרו של יפרח חביב, מעשה בתרנגולי הודו (איורים יורם קליינר, מסדה, תל אביב 1964). על המחבר ניתן לקרוא גם כאן בסעיפים 7 ו- 8.

מקור התמונה

וישנה גם כריכת הספר מעשיה – חתלתולה ששכחה איך תשאל אֹכֶל, מאת בנציון רסקין [על-פי פלמיר], צייר חיים הַנְפְט. הוצאת "תרבות", פולניה, ורשה, 1922, על אודות חתלתולה ששחקה עם כלבלבים עד שנהיתה רעבה. על הכריכה מופיע גם תרנגול הודו.

מקור התמונה

גם בשבועון הילדים הארץ שלנו מתאריך 21.3.1951 ב"יומן של עמוס" מצאתי אזכור קצרצר של תרנגול הודו המחזיר אותי לפתיח ולשאלה "מתי פורים?" - תרנגול ההודו של הארץ שלנו קורא ועונה על שאלה זו"בול בול בול בול!!! קוקוריקו!!!"

מקור תמונה זו והבאות אחריה הוא במאגר של הספריה הלאומית

אז מה היה לנו: "הולדי הולדי!" של רפאל ספורטה, בול בול בול בול!!! קוקוריקו!!!, של הארץ שלנו, ו- "אדרררר אדרררר" של זכרוני הסלקטיבי.

האם ניתן ללמוד מכאן על רפרטואר זמרה עשיר שיש לתרנגולי הודו או על דמיונם של בני אדם?

 12.2.2014
מסתבר שיש ישראלים נוספים המכירים את הטריק עם תרנגולי ההודו. יורם מלצר (כנראה אין קשר לשמשון מלצר) מספר על כך בפתיח לרשימה על שמו של תרנגול ההודו בהארץ בשנת 2006

שיר לפורים

אסתר ירקרוקת היתה, וחוט של חסד משוך עליה

כתבה: שרה שורץ

אסתר - מארק שאגל

מארק שאגל - גירוש ושתי

לכבוד פורים, שיר של שמשון מלצר מתוך הספר אלף: פרקי זכרונות מן ה"זמן" הראשון ב"חדר", שיצא בסדרת שחרות של עם עובד בשנת 1945.

כדי לקרוא בנוחיות, לחצו עם הסמן על התמונות.

הערות אחדות על השיר: 

הספר כאמור יצא לאור בשנת 1945 ובכל זאת הילד מן החדר מזכיר בעיקר את שתי הנשים במגילה. לבו יוצא אל אסתר ואין הוא מספר בגבורת מרדכי. 

בסוף כפולת העמודים הראשונה מוזכרת ושתי וסירובה לבקשת אחשוורוש (מתייחס למגילת אסתר פרק א פסוקים ט-יב). חז"ל לא אהבו את ושתי. לא מוצאים אצלם שום התייחסויות של חמלה או הבנה כלפי ושתי אלא בעיקר לעג. הד למדרשי האגדה שהומצאו על אודות ושתי מופיע בשיר: ושתי לא הופיעה כי צמחה לה קרן במצחה.

היום מציגים את ושתי כדמות פמיניסטית, אך זוהי התייחסות אנכרוניסטית וגישה א-היסטורית (אם בכלל מדובר בפרשייה היסטורית); כפי שמסבירה אדל ברלין בספרה "אסתר": "סירובה [של ושתי להגיע אל משתה הגברים על פי הזמנתו של אחשוורוש] לא היה סימן למרדנות עיקשת (כפי שטוענים המלעיזים עליה) ואף לא לעצמאות או חופש (כפי שרואים זאת מגיניה). היא פשוט עשתה מה שהיתה עושה כל מלכה שעיניה בראשה. היא מנסה לשמור על כבודה מפני חבורה של גברים שתויים שאיבדו את כבודם".

החוט הירקרק בבית האחרון הוא אזכור ל - "רבי יהושע בן קרחה אמר: אסתר ירקרוקת היתה, וחוט של חסד משוך עליה." גם עם דמותה של אסתר קשה לחז"ל להתמודד. כאז כן עתה,  האישה היהודית האידאלית שמעצבת התרבות היהודית – צנועה, חסודה וסגורה בביתה ואילו אסתר השתמשה בחיצוניותה, במיניותה ובערמה כדי להשיג את מה שבקשה להשיג. אך כיצד ניתן להציג אותה באור לא מחמיא? הרי היא הביאה לישועתם של היהודים? נמלכו חז"ל ואמרו, בעצם אסתר לא הייתה כל כך יפה, היא הייתה ירקרקת, אך נעשה לה נס והיא מצאה חן בעיני אחשוורוש. על אי היכולת להתמודד של חז"ל עם מיניותה של אסתר ועל שאר הפנטזיות שלהם אפשר לקרוא במאמר קצר מאוד של ד"ר שגית מור כאן.

גירוש ושתי, ציור של פאולו ורונזה

ושתי, גוסטב דורה

גוסטב דורה, צייר צרפתי בן המאה ה- 19. בתמונה נראה מרדכי לבוש בגדי מלכות ויושב על סוסו של המלך. המן צועד לפניו ברחובות שושן ומכריז: "ויקרא לפניו, ככה יעשה לאיש, אשר המלך חפץ ביקרו" (אסתר ו' י"א). מקור

אסתר מתעלפת למשמע גורל עמה , גוסטב דורה

ותאמר אסתר, איש צר ואויב, המן הרע הזה, גוסטב דורה

מבוקשת: חית המחמד המושלמת

תחפושת

זהו הנרי:

מקור התמונה

וזוהי תחפושת הקאובוי שהנרי היה רוצה שתהיה לו:


מקור התמונה

אבל יותר מתחפושת, טיול לירח ועוד כל מיני דברים הנרי רוצה כלב. הוא יודע בדיוק איזה כלב הוא רוצה: כלב "עם אזניים שמוטות וזנב מכשכש, ואף רך ולח,... שיוכל ללמוד תעלולים מדהימים, ושאני אוכל לרדוף אחריו מסביב לעצים." (עמודים 8-9).

הנרי מפרסם מודעה עם כל האיפיונים האלו בעיתון ומחכה. בינתיים, "על ראש גבעה קרה שטופת רוחות" גר לו ברוָז בודד והנה יום אחד:

וכך עם זוג גרביים ישנים, קרטון ביצים ושרוך ארוך

הוא יצר את התחפושת המושלמת

ברוָז המחופש לכלב יוצא לדרך הארוכה ומגיע אל ביתו של הנרי. הנרי פותח את הדלת וברוז אומר "הב - הב!" ושניהם מאושרים ונרגשים.
ואת מה שקרה לתחפושת של ברוז כאשר הנרי והוא התחילו לשחק אפשר לקרוא בפורים וביום חול בספר מבוקשת: חית המחמד המושלמת, כתבה פיונה רוברטון, מאנגלית, מירה מאיר, ספרית פועלים 2013.

בדף הספר של ההוצאה מוצעת פרשנות לספר. מציעים שם ש"זהו ספר הבוחן את נטייתנו האנושית לחפש חבר או בן זוג על-פי אפיונים מקובעים מראש", כלומר,בספר בא לידי ביטוי בספר חיפוש אחר החבר המתאים לנו לפי דעתנו, באופן מושכל אפילו, ולראיה הרשימה שהנרי, גיבור הספר, מכין ומפרסם, והשאלה כיצד אנו מגיבים כאשר הפתעה מתדפקת על דלתנו.

אופן קריאה זה איננו מאולץ, אם כי התפתחות הפנטזיה של הנרי הילד והניסיון להגשימה, לא בהכרח מראה על בררנות וחיפוש בהתאם, אלא אולי על כך שהילד "זרם" עם הפנטזיה שלו.

אני מבקשת להצביע על פן נוסף הקשור בהתגלות "אופיו האמיתי של הבּרְוָז" כבר במשחק הראשון – הליכתו המתנדנדת מסגירה אותו וכמובן נשירת אביזרי התחפושת. עצם הגילוי הוא מהלך כמעט הכרחי, אחרת הספר עלול היה להחשב לאנרכיסטי ופורע סדרים חברתיים ולא כל סופר מעיז ללכת בדרך כזו.

אולם לגבי אופן הגילוי, כאן למחברת היה חופש, היא יכולה היתה לבחור בוידוי (שאכן מופיע בסופו של דבר, אך רק אחרי ש"האמת" יצאה לאור) או בהתערבותו של גורם שלישי שהיה מעמת את הנרי וברוז עם העובדות (למשל, האמא, שמבליחה לרגע בתחילת הספר). מכל מקום, אופן הגילוי שברוז הוא ברוז ולא כלב, בו בחרה פיונה רוברטון, מכוון לכאורה לכך שטבענו הוא מולד והוא זה שקובע את אופיינו ודבר לא יעזור: היהפוך ברוז לכלב ונמר חברבורותיו? בּרְוָז לא יהפוך לכלב, אבל הוא כן יהפוך לחבר, לא פחות מכלב, בהנתן הסביבה המטפחת המתאימה.