"הימער חכם", סיפור אבוד מאת שאול טשרניחובסקי על כלב תחש ושמו הימער

נחום גוטמן, הטיילת, ציור שהוכן לסיפורו של טשרניחובסקי, 1942. באדיבות מוזיאון נחום גוטמן לאמנות, נוה צדק ומכון לבון

היום התפרסם במדור "תרבות וספרות" של "הארץ" סיפור של שאול שטרניחובסקי מלווה בהקדמה ובדברי הסבר של ניצה פרילוק. מכיוון שלא חיברתי את הבלוג לפייסבוק אני מעתיקה את הדברים לכאן. את המקור תוכלו למצוא כאן.

מעין גלויה מצוירת / ניצה פרילוק

בשנותיו האחרונות פנה טשרניחובסקי לכתיבה ישירה על עולם הטבע, נושא שהיה קרוב ללבו, במסגרת שתי סדרות של סיפורים לילדים: "ידידַי בין החיות" ו"ידידי בין העופות". החל ולא עלה בידו לסיים. בין הסיפורים שפורסמו: נֶלי, כַּנרי, גרישקה חכם, אני צד ראשנים.

"הימער חכם", סיפור בסדרה הראשונה, ראה אור בדפוס פעם אחת ויחידה לפני כ-75 שנים ("דבר לילדים" תש"ב), ומעולם לא כונס בספר.

סיפור הווי זה של שאול טשרניחובסקי הוא מעין גלויה מצוירת, שנשלחת אלינו מֵעיר קיט שלחופי הים הבלטי, שנים אחדות לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. העיר שווינמינדֶה — אז מרחק שעתיים נסיעה מהבירה ברלין — התאפיינה בשגרה מנומנמת רוב ימות השנה, ואילו בחודשי הקיץ נהנתה מִגל של נופשים שמילאו את חוף הים והטיילת, והביאו עמם המולה תוססת אך גם סייגים לבעלי הכלבים שבעיר. גיבור הסיפור הוא כלב תחש ששֵׁם לו מיוחד — "הַיְמַער".

היציאה לנופש קיץ השתרשה באירופה המבוססת — נסיעה אל היער וההרים או שהייה ליד הים. שמשיות הנשים בטיול על החוף, שמלות ארוכות, מגבעות, ביתן מופעי המוסיקה (פּביליון), סירות וגלים — כל אלה סימנו את הריטואל של חופשה אצל הים, כמובא ברישום החינני של נחום גוטמן שהוכן לסיפור ב-1942. הלך הנפש של המְספר והאווירה הקלילה מובילים זיכרון של טיילת מפורסמת אחרת, רוחשת רגש, שתיאר צ'כוב בסיפור "גברת עם כלבלב", שם החדווה קצרה ומתגלה כְּבת חלוף.

לכאן הגיעה משפחת טשרניחובסקי בקיץ 1923. לא כנופשים באו, אלא כאורחי קבע בווילה של שמואל ריבקין ורעייתו, חברים מהאוניברסיטה בהיידלברג, שעשו הון בשוודיה ורכשו במחיר מציאה בית גדול בעיר. תמורת ויתור על החיים בכרך הברלינאי, שמשמעו – התרחקות ממקום שבו האמירו עלויות המחייה, זכה טשרניחובסקי במגורים נוחים יחסית למשך כשנתיים, תקופה שהייתה פורייה מבחינה ספרותית. כאן, בסווינמינדה (Swinmünde, כיום פולין) נכתבו השירים שהפכו נכסי צאן ברזל, ונכללו בתוכניות הלימודים לבתי הספר בישראל: בת הרב, קיר הפלא אשר בוורמיזא, שירים לאילאיל (פרקים) ועוד.
לסיפור האוטוביוגרפי "הימער חכם" נכנסה הגברת ריבקין כדמות. נזכיר מילה או שתיים על בני המשפחה. ריבקין, פעיל ציוני ואחד מצירֵי הקונגרס הציוני הראשון, היה מן הסתם "שכן" לטשרניחובסקי רק בימות הקיץ. הבת הניה (היא האות "ה" בשם הכלב שלהם), אנה ריבקין־בריק בבגרותה בשוודיה, היתה לצלמת נודעת, ופירסמה סדרה של ספרים מצולמים בשם "ילדי העולם". את "מלכת שבא הקטנה" ו"הרפתקה במדבר" הכינה אנה לילדים בשיתוף פעולה עם לאה גולדברג, שגם תרגמה לעברית את סדרת הספרים כולה.

כתב היד של הסיפור מצוי במכון "גנזים" בתל אביב, כארבעה עמודים באוגדן לוח שנה לרופאים של בַּייר (מסומן כ-40832). השוואת כתב היד לטקסט שראה אור ב"דבר לילדים" (כ"ז באייר תש"ב, 14 במאי 1942), מגלה כי העורך נטל חירות לעצמו והכניס שינויים בכתב היד: הוסיף אמירות ומשפטים, גרע, החליף מבנים תחביריים.
נוסח הסיפור המובא כאן הוכן על פי כתב היד. שמרנו על נאמנות מְרבית ליצירה ולכתב היד של טשרניחובסקי. הכתיב וסימני הפיסוק הותאמו לנהוג כיום. ביאורים ניתנו בסוגריים מרובעים.

כתב היד באדיבות מכון "גנזים".
התקינה לדפוס על פי כתב היד והעירה: ניצה פרילוק.
מקורות: עידו בסוק, ליופי ונשגב לבו ער: שאול טשרניחובסקי — חיים, כרמל 2007; בן־ציון כץ, "איך 'כתבו' ביאליק וטשרניחובסקי את האבטוביוגרפיה שלהם", הזמן, יג־יד תש"ד (28 בינואר, 11 בפברואר 1944).

והנה הסיפור:

הסיפור בכתב ידו של טשרניחובסקי; צילמה: ניצה פרילוק

הימער חכם היה כלב ממשפחת הטַכְסים [התחש]: שחום וגוו ארוך וכרסו כמעט שנוגעת בארץ, רגליו קצרות, כֶּרע לכאן כרע לכאן וזנב די ארוך ודק. חוטם ארוך ואוזניים ארוכות שמוטות, בחינת אלונטית — אחת המשפחות הנבונות ביותר שבין הכלבים.

ושמו "הַיְמַער" — ראשי התיבות: הניה, יוסף, מרים, עמידנב ריבקין. על שמם של בני ידידי ריבקין. ארבעה בנים ובנות היו לריבקין: עמינדב הבכור ויעקב הצעיר שבחבריו, הניה ומרים — הבנות. ומכיוון שקראו לכלב "הימער", לא קיפחו שכרו של מי שהוא.

כלב חכם ומחוכם היה. חופשי לנפשו, הלך ושוטט במקום שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה בעיר סווינמינדה, מן החולות והפלג'ה של רובע הקייטנים על חוף הים עד העיר סווינמינדה גופא אשר על הנהר סווינה.

לא היה איש בעיר, כמובן מיושביה הקבועים, שלא הכיר אותו, וכנראה לא היה איש בעיר שלא הכיר אותו — הימער.

פתאום בלילה, בעשֹר, קול יבבה דקה: הימער עומד על ידי הדלת. לא יועיל לך שום דבר עד שתפתח את הדלת. הימער מתגעגע על מי שהוא ממכיריו בעיר. את המכות יספוג, את הבשר שתזרוק לו יבלע, את פסיגי הסוכר יקח — וישוב ליבבתו. ואז — ככלות הכול פותחים לו את הדלת, והוא החכם מזדרז לצאת.

עובר יום, עוברים יומיים — בעשר בלילה על יד הדלת קול יבבה דקה: מזל טוב! הימער חזר הביתה, מכשכש בזנבו, מביט בכל אחד ואחד מאנשי הבית, ופונה אל פינתו שלו.

ולא היה איש, פרט לבאי הקיץ, שלא הכיר אותו. נחת רוח גדולה נהנתה מזה הגברת ריבקין.

אלא אמרו חכמים: אליה וקוץ בה.

בבוקר נפתחת הדלת ושוטר הרחוב נכנס: "שלום לך, גברת ריבקין".

"שלום לך, אדוני ומורי מר גדקה. מה חדש?"

"שתי מרקאות קנס עלייך לשלם. הימער שוב טייל אתמול בפרומונדה" [בטיילת].

שני חודשים וחצי — בקיץ — הומה רובע הקייטנים של סווינמינדה מהמון הקייטנים הבאים להתרחץ בימהּ. הקייטנים אנשים מפונקים, הם מפחדים מכל כלב שאין עליו שרשרת בעליו, שמא ינשוך, אינם רוצים שייטפל לכלבם הגזעי שלהם, אינם רוצים שיבוא ושיכעיסם וייגע בבגדיהם הנקיים. ועליהם כל קיומה של העיר במשך השנה. ואז מופיעה מודעה מטעם העירייה: איסור קשה חל על כל כלב להיכנס לפלג'ה [רצועת החוף הסדורה] ואין שרשרת שלו בידי בעליו. קנס ישלם.

את הימער לא צדים, לא גובים עדות מי הוא ולמי הוא — השוטר יודע נפש בהמתו; הוא פונה ישר אל גברת ריבקין. וגברת ריבקין יודעת: כן, נכון הדבר. את הקנס משלמים, את הכלב סוגרים, שמים עליו משמר. אלא מאי? כעבור יום ימצא פרצה ויצוא יצא, והלוך ילך למקום שהוא רוצה, ואולי לפלג'ה.

אבל פעם אחת לקחנו אותו אנו בעצמנו — וברצון רב עשינו לו נחת רוח זו.

זה היה בערב, ואנו רצינו לפנות אל הים. קשרנו את [השרשרת] לכלבנו שלנו, ואנו הולכים. תיכף ומיד הרגיש בדבר הימער וכבר נטפל אלינו. אנו מגרשים אותו והוא שב, אנו זורקים בו אבן והוא חוזר. וכך הגענו עד פשפש הקייטנה. ובו ברגע שהכניס הימער את חוטמו אל מחוץ לפשפש, נסגר הפשפש — והוא נשאר בחצר. עמד הכלב על מקומו, הרים חוטמו והסתכל בנו. ומכיוון שלא שֹמנו אליו לב, פנה לנו עורף וכהרף עין נעלם.

הייתה החצר גדולה ושלושה פשפשים לה "ימה צפונה ונגבה", ככתוב.

ומה גדל תימהוננו, כשסבבנו את החצר, והיה מצד זה עומד הכן ומחכה לנו, הימער. הוא הבין שפנינו הימהּ, ויצא בפשפש הפונה הימה. עמד וחיכה לנו. מלא תקווה. צריך היה לראות את פרצופו שלו בעמדו לפנינו — חוכמה האירה את פניו הכלביים, העיניים מבריקות, וחיוך, חיוך ממש, ערמומי ממש, אופף את שיניו הלבנות.

ואותן עיניים פיקחיות אומרות: "נו — בני אדם חביביי, מה אתם סוברים לא יודע בן־כלב למצוא אתכם? לא מבין כלב אם אדם משליך חליפתו, משפר עצמו כנגד המראה — שהוא רוצה לעזוב את הבית? ואם הוא לוקח את כלבו אתו — האין זה סימן שהוא הולך לטייל? ואם שֹמים על צוואר הכלב את שרשרתו, בקיץ — האין זה אומר שהולכים דווקא אל הים? אם רוצה כלב להיטפל אליכם, כלום לא אל פשפש הפונה הימה עליו לצאת? אוי בני אדם, בני אדם תמימים אתם, ויש להביט בכם בחיוך, כן בחיוך".

והיה כל כך נחמד — שקשרנוהו במטפחת אל שרשרת כלבנו, והובלנו אותו אל הפלג'ה.

מריה מריאן - מדענית שהקדימה את זמנה

מדע, אמנות והיסטוריה בספר ילדים אחד

רשימה מאת שרה שורץ

כל האיורים הם של ג'ולי פשקיס (Julie Paschkis). הקליקו על התמונות כדי להגדילן וכך תוכלו להנות מהן.

כריכת הספר "צפורי קיץ - הפרפרים של מריה מריאן"

מריה סיבילה מריאן (Maria Sibylla Merian) מתה החודש לפני 300 שנים

מריה סיבילה מריאן נולדה בפרנקפורט שבגרמניה ב- 2 באפריל 1647. כבר בהיותה בת שלוש הפגינה התלהבות רבה לציור, עד כי אביה החרט ניבא שהיא תהפוך לאמנית דגולה. מילדותה היא אף הוקסמה ממחזור החיים של הפרפרים, וקיימה מחקר הדוק של הגלגולים שלהם. לאחר מותו של אביה, אמהּ נִשאה מחדש לצייר Jacob Marrel שעודד את העניין הזה שלה.

אני אוהבת לצייר תמונות צבעוניות של כל סוג זחל, פקעת וצפּור קיץ.

העניין שגלתה מריה סיבילה מריאן במחזור החיים של פרפרים וביצורים קטנים בכלל היה מיוחד בתקופתה, כאשר האירופאים עדיין האמינו שחיפושיות, תולעים, זחלים ואף צפרדעים נוצרים מבוץ ורקב. פרפרים ועשים כונו "צִפּרי קיץ" בשל ההופעה הפתאומית שלהם כאשר מזג האוויר נעשה חם והיעלמותם בסתיו (ומכאן שם הספר). הסברים אלה של היווצרות חיים מבוץ דומם נקראים "גנרציה ספונטנית" ומופיעים לראשונה בהגותם של הפילוסופים היווניים החל מן המאות השביעית והשישית לפנה"ס ואילך. בתקופה זו התרחש המעבר מהסתכלות מיתולוגית בטבע לניסיון להסביר תהליכים ותופעות באמצעות הצבעה על סיבותיהם הטבעיות. שלא במפתיע, בדומה למרבית הרעיונות המתייחסים לטבע, לתרבות, ולחברה האנושית, שעיצבו את פניה של הציביליזציה המערבית, גם היחס לנושא הגנרציה הספונטנית מקורו ביוון הקדומה.  עד למאה ה-17, כל עוד ניתן היה לייחס את אירועי יצירת החיים מחומר להתערבות אלוהית, תמכה הכנסייה ללא עוררין בגנרציה ספונטנית.

אני יודעת שהמבוגרים טועים לגבי צפורי-קיץ. חרקים אינם נולדים מבוץ.

בהיותה בת 13, מריאן כבר הייתה מסוגלת מבחינתה להפריך את התיאוריות המיושנות – היא נוכחה לדעת שגלגול הפרפר, המטמורפוזה, הוא טבעי ולא קשור בהתערבות על טבעית.

מריאן קבלה פקעות של תולעי משי שהובאו על ידי סוחר מאסיה ותעדה בכתב ובאיורים את תהליכי השינוי העוברים עליהם. 

אני שומרת זחלים וצפורי-קיץ בקופסאות וצנצנות. אני מאכילה זחלים בעלים. 

בהיותה בת 28 היא תיארה את חקירותיה בטבע בספר לימוד שכתבה. בספרה הראשון "ספר הפרחים החדש" (Neues Blumenbuch) השתמשה באיורים כדי לקטלג צמחים וחרקים.

עם הזמן נעשתה מריאן מפורסמת כמדענית, אמנית ומגלה. בתקופה שנשים כמעט ולא ערכו מסעות היא ובתה הצעירה, דורותיאה, נסעו לבדן לסורינם שבדרום אמריקה בשנת 1699, בהיותה בגיל 52. מטרת הסיור הייתה לחקור את החי והצומח הנדיר בבתי הגידול הטרופיים. עם שובה לאמסטרדם שנתיים מאוחר יותר היא החלה לעבוד על הכנת מדריך מאויר, Metamorphosis insectorum Surinamensium (שינויי הצורה של חרקים בסורינם), שהתפרסם בשנת 1705. הספר מתאר את מחזורי החיים של חרקי האזור והוא "גילה לאירופים בפעם הראשונה את המגוון המדהים של יער הגשם".

הצאר הרוסי, פיטר הגדול, העריך מאוד את עבודותיה של מריאן ואסף אותן;  95 הדפסים של מריאן, הנמצאים באוסף המלכותי הבריטי, נקנו בשנת 1755 ע"י המלך ג'ורג' השלישי.

מריה סיבילה מריאן מתה ב- 13 בינואר 1717.

דגימה מעבודותיה של מריה מריאן  אפשר לראות בקדימון לתערוכה שתפתח במרץ 2017 באדינבורו. 

על האיורים והמאיירת

בבלוג המשותף לה ולמאיירות נוספות, מצאתי הסבר של המאיירת ג'ולי פשקיס על אחד מן האיורים בספר, זהו האיור האחרון והוא משתרע על כפולת עמודים.

In Summer Birds by Margarita Engle I drew the luna moth out of scale to show the strength of the interest that Maria Merian had in insects.

באיור זה מצויר עש במלוא יפעתו על רקע שחור. משמאלו יושבת גבורת הספר, מריאן,  כשענף עם זחל ועלים אכולים בידה. אלא שהעש גדול מן הצופה בו. המאיירת מסבירה כי שינתה את היחסים "כדי להדגיש את עוצמת העניין שהייתה למריה מריאן בחרקים".

פשקיס איננה מנסה לחקות את איוריה של מריה מריאן הבוגרת. אני יכולה לחשוב על סיבות רבות לכך, החל מהמנעות מאנכרוניזם וכלה בכך שסגנונה של מריאן איננו הסגנון שלה. בנוסף, מדובר בספר ילדים שהגיבורה שלו היא ילדה – והאיורים פונים בהתאם אל הקהל שהתוכן פונה אליו.

ולסיום כפולת עמודים נוספת מתוך הספר המתארת את חלומותיה של מריה מריאן לערוך מסעות למקומות מרוחקים ולצייר פרפרים ופרחים נדירים:

When I am a grown-up, I will be free to travel to faraway lands... 

Summer Birds: The Butterflies of Maria Merian 2010/2013 by Margarita Engle  (Author), Julie Paschkis  (Illustrator)

הספר שבידי הוא בכריכה רכה ויצא בהוצאת Scholastic. לגילאים 4-9.

רקפות

רקפות באיור, בשיר ובספור

שרה ק. שורץ

רקפות על שער דבר לילדים. נחום גוטמן. שנות הארבעים של המאה העשרים. מקור התמונה: מוזיאון נחום גוטמן

בערך מאז שחנכתי את הבלוג אני אוספת חומרים על איור פרחי בר בישראל בספרי ילדים. תוך כדי כך נחשפתי ליצירות אותם מלווים איורים אלו. (משום מה) הופתעתי לגלות שהיצירות מאנישות פרחים. הכרתי יצירות רבות מאוד המאנישות בעלי חיים, אך מה פתאום פרחים? פרחים לא עושים דברים נראים לעין, הם לא משמיעים קולות, הם לא זזים ממקומם חוץ מאשר לעקוב אחר השמש, אז כיצד ניתן ליחס להם תכונות? אולם אז נזכרתי במיתוס של נרקיס ובמיתוס אחר על דפנה ואפולו, מיתוסים אשר במקורם כלל אינם קשורים בסיפורי ילדים - את התשובות להאנשה של יצירי הטבע למיניהם, צמחים, בעלי חיים או גרמי השמיים יש לחפש במקורות התרבותיים של החברה.

את הרשימה הזאת אקדיש לרקפות, לאיורים שלהן בספרי ילדים, והיצירות המלוות אותם, חלקם מאנישות וחלקם לא (כדי להיטיב לראות את התמונות, הגדילו אותן ע"י שתקליקו עליהן).

כך מתואר מראה המיוחד של הרקפת עם הכיפוף הכפול, בצמח השדה:

 "תו-אופי בולט ברקפת הוא הכיפוף הכפול של הפרח: תחילה גדל ניצן-הפרח כלפי מעלה ככל פרח רגיל השואף כביכול להבליט את עצמו בפני מאביקיו. אחר הוא "נמלך בדעתו", ועוקץ הפרח מתכופף מתחת לפרח. כתוצאה מכך נוטה פתחו מטה. אולי הוא מגן בכך על האבקה מפני מי הגשם. אך פרח הנוטה מטה אינו מתבלט היטב לעיני המאביקים. מה עושים? מכופפים שוב, הפעם את טרפי 5 עלי הכותרת כלפי מעלה, והם בולטים לעין ומושכים את המאביקים. כך מתקבל פרח מיוחד במבנהו, שחלקו התחתון כפוף מטה, וחלקו העליון "מתקן" פגם זה וכפוף שוב מעלה. בסיסי עלי הכותרת מאוחים לצינור קצר הפונה מטה, וקצותיהם מפורדים לאונות ארוכות (עד 3 ס"מ) המופשלות ומזדקפות כלפי מעלה". 

המראה הזה גורם לאנשים רבים, גם לא במסגרת יצירות, להשליך על הרקפת תכונות שהם רוצים לראות בה, דהיינו עדינות, ללא כל קשר לתכונות הבוטניות של הפרח (חפשו ברשת).

הספר יפה את, ארצנו, של אליעזר שמאלי (1962), ערוך סביב 22 לוחות ציור גדולים, אשר רובם המכריע מתארים זוגות של צמח ובעל חיים, כלנית וחילזון, זית ואדם החזה, אקליפטוס וירגזי, צבי וארן, רק דגים וגמל מופיעים ללא בני זוג מעולם הצומח. את כולם הפליא לצייר צבי לבני (מלבנצ'יק). הלוחות מלווים בסיפורים על אודות המתוארים בהם. מרבית הסיפורים נטורליסטים וחביבים, למשל על בעל חיים מאותו מין שנמצא בשדה והושב לאמו וכדומה; אחרים אטיולוגיים, כמו הסיפור על הרקפת. זהו סיפור צובט לב, נוסח "מוכרת הגפרורים", על יתומה הבורחת מביתו של האיכר  העשיר והרע המעסיק אותה כרועה. היא נרדמת מתשישות בהרים וקופאת למוות. במקום בו מתה צמחו רקפות (שלפני כן לא היו קיימות). וזהו הציור של צבי לבני שאותו הסיפור מלווה.

צבי לבני

בכרך ב חוברת 31 של הצופה לילדים מופיעה רקפת מדברת  (ספור הרקפת, א' אורן  עמודים 371-3, 15.4.1948). היא מדברת אל קבוצת ילדים המקשיבים לה בעניין רב ושומעים סיפור מגויס על ההיסטוריה של ישוב ארץ ישראל. הרקפת מציגה עצמה כרקפת זקנה אשר ראתה חלק מן הדברים בעצמה וחלק אחר מן הדברים הם מסורת שעוברת במשפחה. מכיוון שמדובר בתחילת חודש ניסן, ברור תכנו של הסיפור, אולם מדוע נבחרה לכך רקפת דווקא?- משום שכל מי שעבר בארץ הזאת, חוץ מן היהודים, עקר, תלש והשרה שממה ועל כן רק רקפות שהסתתרו בנקיקים שרדו כדי לספר.

הרקפת מוצגת בסיפורים ובשירים כישות צנועה, ענווה ונעימה, בייחוד אל מול הקולגה שלה הכלנית. למשל בספר חברות פורחת של לאה ברב (אוריון 2011):

עָמְדָה כַּלָּנִית מוּל הַמַּרְאָה,

זְקוּפָה בְּשִׂמְלָתָהּ הָאֲדֻמָּה.

הֵרִימָה רֹאשָׁהּ בְּגַאֲוָה

וְאָמְרָה:"אֲנִי מַלְכָּה! אֲנִי הַמַּלְכָּה!"

חָשְׁבָה הַכַּלָּנִית: "אֵלֵךְ לִי אֶל הָרַקָּפוֹת

הַצְּנוּעוֹת וְהַפְּשׁוּטוֹת,

אֶרְקֹד בְּמַעְגָּל אִתָּן,

וְכֻ-לָּם יִרְאוּ מִי הַיָּפָה מִכֻּלָּן!"

חברות פורחת: לכל הפרחים פני אדם [מקור: אתר ההוצאה, אוריון]

אך במיוחד בא הדבר לידי ביטוי בסיפור ״שלמה המלך מחפש כתר״, זהו סיפור של זאב וילנאי, המסופר מחדש בספרו של ינץ לוי, סיפורי איש היער: מבחר אגדות מהטבע הישראלי. הספר יצא בכריכה קשה בשנת 2010 ושוב בשנת 2013 במהדורת כיס כשהוא נושא את השם סיפורי איש היער: אגדות לטיולים. מדובר באותו ספר רק בממדים אחרים. המאיירת היא ליאורה גרוסמן המעולה. לא הצלחתי לגלות מתי הסיפור נכתב במקור, אך זה היה ודאי לפני 1988, השנה בה נפטר וילנאי.

כריכת מהדות הכיס

שלמה רצה ליצוק לעצמו כתר זהב ולשם כך הכריז על תחרות יפי בין פרחי היער. ביום התחרות הרקפת הסתתרה בביתה (!) בעוד שהכלנית הייתה אסרטיבית לגבי הנצחתה בכתר. בסיפור היא מוצגת כפושרית ולא כאסרטיבית. 

כלנית מתכוננת לתחרות ורקפת מסתתרת. ליאורה גרוסמן

מכיוון שכלנית ורקפת הן ממין נקבה בעברית, עליהן לחכות בפסיביות עד שיבחרו, ואם לא נבחרו too bad. שלמה חיפש כמובן פרח יפה וגם צנוע ונוסיף סביל וללא יכולת הערכה עצמית; הנה דברים שאומרת הרקפת לשלמה: ״אני מכוערת, קומתי כפופה, עלי חוורים, רזים ומחודדים. אין סיכוי שתרצה לצקת את כתרך בדמותי.״ סופו של סיפור - נוצק כתר בדמותה, אך רקפת לא רוצה לגור בארמון בעציץ מזהב כי היא מתגעגעת לטבע. היא נעשית מדוכדכת, חיוורת ומאבדת מחיותה (לא כיפית) ושלמה מאפשר לה לחזור אל כור מחצבתה. 

לא האסרטיבית זוכה. ליאורה גרוסמן

מי שפתחו את הקישור ל"צמח השדה" למעלה, גלו בוודאי שגם וילנאי עיבד את הסיפור:

האגדה על הרקפת - מתוך צמחיאל: ברוך צ'יזיק
כשישב שלמה על כיסא דוד אביו למלך על ישראל ,יצא אל פרחי השדה לבחור לו תבנית לפיה יצו לעשות לו כתרו כתר מלכות וירא רקפת חיננית ותמצא חן בעינו ויצו על חכמי החרשים אשר לו להכין לו כתר בתבנית הרקפת על כן קראו שמה עד היום גם בשם נזר שלמה.
כאשר חרבה ירושלים ביום גבר האויב שלחו האויבים ידיהם בכל אוצרות ירושלים ושכיות חמדה ויגלו מירושלים אל ארצות הנכר אל כל פארה והדרה וביניהם את כתר המלוכה.
נתעצבו הרקפות ושחו כותרותיהן וכך כפופות הן לאות אבל עד עצם היום הזה. 

האגדה הזאת מסבירה את מראה המיוחד של הרקפת עם הכיפוף הכפול, כפי שמתואר  בפתח הרשימה.

 ולא נותר אלא להגיד על כך, כל המוסיף, גורע. 

השיר של לוין קיפניס, מתחת לסלע צומחת לפלא רקפת נחמדת מאוד (1921), מלוּוֶה בעצמו בסיפור על נסיבות כתיבתו. השיר הופיע למשל בספר גן גני. הספר גן-גני הוא ספר ילדים  המיועד ללמד עובדות בסיסיות על  חגי ישראל ומנהגים  שונים הקשורים לתרבות היהודית והישראלית.  הספר יצא לאור לראשונה בשנת 1947 בעריכתם של לוין קיפניס עצמו ושל ימימה אבידר טשרנוביץ. הספר לווה באיוריה של איזה הרשקוביץ. הנה ציור הרקפת שלה בפרק המוקדש לט"ו בשבט:

 

איזה הרשקוביץ לגן גני

איזה הרשקוביץ לגן גני

בשנות השמונים השיר הופיע גם בספר 100 שירים לילדים כשהוא מלווה באיור של דוש (קיצור ל -קריאל גרדוש). ההאנשה הפעם היא באיור – דוש העניק לרקפות פנים עם עיניים מושפלות.

מתוך הספר 100 שירים לילדים

עוד לפניו, בשנת 1959, צייר אריה נבון, רקפת עם פנים דמוית איילה, כאיור מלווה לשיר של לאה גולדברג "הרקפת", שפורסם בספר הצריף הקטן. אריה נבון נענה בכך לדימוי שרשמה גולדברג בבית הראשון בשיר: "הנה הרקפת, דקה, עדינה, אוזניים זוקפת – אילת קטנה."

תופעה מעניינת הראויה לרשימה בפני עצמה היא כתיבה לילדים חרדים. הנה תמונה של א. פריזנט בעמוד בקובץ שיריה של הסופרת החרדית רבקה גולדברג:

כבר הזכרתי בבלוג את הספר מר סביון וגברת רקפת, מאת רות אורן, הוצאת כנרת ועם איוריו של המאייר שחר קובר. ספר קרטון, 22 עמ', מנוקד. הנה הרקפת של קובר. אם תתבוננו היטב, תבחינו כי לרקפת שבחזית גם יש פנים.

איור של שחר קובר: לרקפת בחזית יש פנים

ולסיום עוד שלוש תמונות של רקפות שאני אוהבת במיוחד, האחת נרקמה על ידי נעמי צ'יז'יק אילון, עבור ספר מחווה לצמחיאל של אביה, ברוך צ'יז'יק (2003). ושתי האחרות של ליאת יניב אשר מאיירת ספרי ילדים בשיטת קולג' או אולי נכון יותר פסיפס של פיסות נייר. הרקפות לקוחות מספר שמוקדש כולו לשיר של נעמי שמר הטיול הקטן (עם עובד 2013).

רקמה של נעמי צ'יז'יק אילון (2003)

איור של ליאת יניב לספר הטיול הקטן

פרט מתוך האיור של ליאת יניב כדי שניתן יהיה לראות את עבודת הקולג'/ פסיפס המוקפדת

כריבת הספר הטיול הקטן ממנו לקוחות שתי התמונות מעל

להרחבה על האגדה "שלמה המלך מחפש כתר", שכתבתי במקום אחר, עם דגש פמינסטי חזק יותר, ראו כאן 

מר סביון וגברת רקפת

כתבה: שרה ק. שורץ

כריכה אחורית

כריכה

 

צמחים, סיפורים וציורים

הבוטניקה היא אחד משופריה של הלאומיות המודרנית [1]. בהתאם לכך קיימת סוגה של ספרי ילדים ונוער, שאמנם איננה מאוד עשירה בכמות כמו למשל ספרי אגדות ומעשיות, אך היא מתקיימת לאורך הדורות, ולא רק בישראל. אני מתכוונת לספרים המקרבים את הטבע לילדים. אינני מתכוונת לספרי מדע לילדים אלא לספרים המנסים להאהיב את החי והצומח של הארץ בה הילד חי על ידי תמונות וסיפורים. הסיפורים יכולים להיות סיפורי אגדה או סיפורים ריאליסטיים.

הזכרתי כבר שני ספרים כאלה בבלוג, שניהם של אליעזר שמאלי בפוסט מוקדם יותר: "יפה את, ארצנו" העוסק הן בצמחים והן בבעלי חיים ו"צפרי-החרף בארץ: מסעיהן וחייהן" (1945), העוסק כפי שניתן להסיק מכותרתו בציפורים. זו הייתה דרך לגבש זהות בתרבות העברית.

כבר בשנת 1930 פרסם ברוך צ'יז'יק את הספר צמחיאל:  אגדות ושיחות על צמחי ארץ ישראל (דפוס הפועל הצעיר) – אוסף של אגדות וסיפורי עם הקשורים בצמחי ישראל. היה זה הספר העברי הראשון של אגדות טבע. 

לאחרונה יצא ספר שאפשר אולי לשייכו לסוגה הזו, מר סביון וגברת רקפת: שירי פרחים לפעוטות, מאת רות אורן, הוצאת כנרת ועם איוריו של המאייר הנהדר שחר קובר. ספר קרטון, 22 עמ', מנוקד.

אפשר, משום שהספר מתייחס ל- 13 פרחים ולעץ פרי אחד, 14 בסך הכול. בהתאם, יש בספר 14 שירי נונסנס המוקדשים לצמחים וכל אחד מהם בן 4 שורות. השירים לא אחידים ברמתם, אך רובם חביבים ביותר וישמחו פעוטות והוריהם. לא אתפלא אם חלקם ידוקלמו בטיולי הטבע בקרוב.

הנה אחד מהם: תראו את מר סביון הסב -/ לבנות שערותיו./ אם תנשפו עליהן - פו!/ הן מיד יתעופפו!

ועוד אחד: "נמלה קטנטנה/ שימי לב, היזהרי/ פן תיפלי, בלי כוונה/ אל תוך לוע הארי!"

שמחתי לפגוש בספר את הנזמית (הלופתת) פרח עדין ונפוץ אשר יחסי הציבור של הרקפות, הנרקיסים, הצבעונים, הכלניות וכמובן החצבים, המפארים גם הם את דפי הספר,  משאירים אותה מאחור אצל הקהל הישראלי.

בניגוד לספרים אחרים מן הסוגה המנסים לערוך לילדים הכרות עם צמחי הבר של ארצם, בספרה של אורן מופיעים גם צמחי תרבות כמו ורד וסלסלת כסף וגם צמח פולש אחד, חמציץ. החמציץ הוא צמח בעל פקעת שמוצאו מדרום אפריקה והוא מסתדר בארץ מצוין. הבעיה עם מינים פולשים היא שלעיתים הם באים על חשבון המגוון המקומי. [דווקא השיר של החמציץ מוצלח: "צב אמיץ/ ששמו הוא בּוּץ/ טָעַם חמציץ/ מאוד חמוץ".]

החלוקה בין בר לתרבות עלולה להישמע אנינה ונטפלת לקטנות ולבטח איננה מחייבת את רות אורן. אולם, לאור הדברים הכתובים על הכריכה האחורית - כי הסופרת מקדישה את ספרה לפרחי ארץ ישראל (ראו תמונה ראשונה למעלה), אני מכירה מספר אנשים שירימו גבה כשיתקלו במבחר שבספר, לא מן הבחינה הכמותית אלא בשל ההכללה של פרחים שאינם פרחי בר ובמיוחד ההכלה של צמח פולש. בהתחשב במגוון העצום של פרחי בר בארץ, זאת נראית לי החמצה.

כל התמונות לקוחות מדף הפייסבוק של המאייר שחר קובר:

הנושא של מינים פולשים הוא נושא טעון ובאותה מידה גם השאלות של מה טבעי ומה אינו טבעי: לעיתים אנו עלולים להשליך את חששותינו ואת עודף רגישותינו ולא לראות נכוחה.

ספרות בנושא:

Rolston III, Holmes. "Natural and unnatural; wild and cultural." Western North American Naturalist 61.3 (2001): 267-276.

Simberloff, Daniel. "Confronting introduced species: a form of xenophobia?." Biological Invasions 5.3 (2003): 179-192.

[1] הירשפלד, אריאל, "בוטניקה של התגלות", בתוך: שירת העשבים: ציורי שמואל חרובי

 ל"אוצר צמחי ארץ ישראל", בעריכת תמר מנור פרידמן, מוזיאון ישראל, ירושלים 2006