יום האם
שִבְעָה אַכְלָנִים מְשֻנִּים מרי אן הוברמן, אירה מרלה פרייזי, תרגמה רימונה די-נור, הד ארצי שבא 1997/1998
הנה ספר, שהאיורים
שבו אפשרו לי לשים לב לכך שאפשרית פרשנות לטקסט שלו, שאתה אני יכולה לחיות. דומה שהאיורים
של מרלה פרייזי (Marla
Frazee) מספרים בקול את מה
שהמחברת, מרי אן הוברמן (Mary Ann Hoberrman) רומזת אליו.
הספר הוא רכישה חדשה
שלי למרות שהוא איננו חדש גם בתרגומו לעברית.
חלק א - הסיפור
לולא האיורים שגרמו
לי להתעמק מעט יותר בספר, הרי מקריאה ראשונה נדמה שמדובר בסיפור מחורז בעל
תבנית סטריאוטיפית למדי על אודות אם וַלְדנית שטורחת למען ילדיה מבלי להתאונן, אולי
קצת...
"היה היתה פעם אם נהדרת, טובה, מסורה, חרוצה,
ומוכשרת"
ואלה מנסים לגמול לה
ביום הולדתה ולבסוף מפתיעים גם את עצמם.
אנו יודעים את שמה של
האם ואת שמם של כל אחד משבעת ילדיה (טוב שהמתרגמת שהחליטה לעברת את השמות קראה לה "עליזה"
ולא חנה. במקור שמה Mrs. Peters, יחי הבדלי התרבות!), אבל האב אינו נזכר בסיפור אלא בריבוי של המלה "הורים"
וגם זאת רק פעם אחת.
האם הזאת, לא רק
שאיננה עושה עניין מגחמות האכילה של ילדיה, אלא היא גם טורחת להכין להם את הדברים
שכל אחד אוהב, וכל אחד אוהב משהו אחר. אולם על פי הסיפור הכנת האוכל הולכת ונעשה
קשה ומתישה ככל שמספר הילדים גדל: היא טורחת שהחלב יהיה במידת החום המדויקת עבור בנה
הבכור – לא חם מדי ולא קר מדי (דבר המזכיר לי כיצד אמי הייתה חוזרת ומסננת לי את החלב
בחורף כדי שלא תישאר ולו פיסת קרום אחת. בקיץ שתיתי את החלב קר ולא הייתה בעיה של
קרום); שבדיסה של דרור לא יהיו גושים; סוחטת לימונים כדי לספק לימונדה טריה
למיטל, מקלפת תפוחים ומרסקת, אופה לחם טרי...כל אחד ומאווייו, אין חפיפה.
אז האמא הזאת, חצי מעֻלפֶת
שתי ביצים ומחבת מיד היא שולֶפֶת
לעצמה מחיֶּכֶת חיוך אין אונים:
טוב, כבר יש לי שבעה אכלנים מְשֻנִּים
והאם המצב משתפר
בחלוף השנים כאשר הילדים גדלים? – כלל וכלל לא, הכמויות שעליה להכין רק הולכות
וגדלות:
דיְסה בלי גושים – בכמויות!
לחם טרי – עוד ועוד תבניות!
בקבוקים של חלב, שקי לימונים –
לאותם שבעה אכלנים משֻנִּים.
המחברת מעניקה לסיפור
מבנה קלאסי של מתח עולה ונבנה אשר ידרוש פתרון או שינוי או התרה
ואמא עליזה, עוד רגע צונחת.
"איך הזמן עובר," היא נאנחת.
ואז, לפתע פתאום, גלתה:
מחר הוא יום הולדתה!
"נו, טוב," לחשה בשקט, "אז
מה?"
וכך, מותשת, נרדמה.
בל נשכח שמדובר בספר
לילדים ולפתרון האפשרי יש מגבלות ועכבות. יום ההולדת של האם מזמן את האפשרות להתרה
של המצב שהמשפחה נקלעה אליו. לילדים יש תכנית:
ברגע שרק תתעורר משנתה
הם יגישו לאמא ישר למטה
ארוחת יום הולדת מכל הדברים
שהם בעצם כל כך מכירים
בסופו של דבר "הדברים
שהם בעצם כל כך מכירים" התערבבו זה עם זה ונוצרה עוגת פלאים בעלת ניחוחות
משגעים וכאשר האם כבתה את הנרות היא
לחשה
משאלה (סודית) שבן יום התממשה.
ומאז עד היום התממשו חייה
של אמא עליזה (ושל אכלניה).
מאז – ביום חל או חג או שבת –
אוכלים כלם מאכל אחד:
קל הכנה, מהיר, מידי,
המתכון – כידוע – הוא סוד משפחתי.
כל אחד בתורו מערבב ומוסיף,
שוטף או קולף, מוזג או מקציף.
...
ההדגשות בציטוטים הן שלי.
חלק ב – האיורים
קשה לומר אלו מן
האיורים גרמו לי לחזור ולקרוא את הסיפור קריאה מוקפדת יותר, אבל הם אכן ספרו לי
סיפור שונה מאוד ממה שהבנתי בקריאה הראשונה: כן, שבעה ילדים, כן, הרבה מאוד עבודה
סביבם, אבל האב נוכח עד מאוד (ועדיין מופיע בסיפור רק דרך "נסתר רבים").
כבר בשער הפנימי מציגה המאיירת את ההורים כמי שבנו את ביתם יחדיו ובמו ידיהם,
דהיינו הם "צוות".
סגנון הלבוש של האם
רחוק מלהיות זה של שנות החמישים והשישים במאה העשרים בספרי ילדים. היא איננה מדדה
ברחבי הבית על נעלי עקב בשמלה צרת מותן, לא, היא נועלת נעלי ספורט אדומות
"מגניבות" (אולסטאר) או נעליים נוחות אחרות. היא לבושה ונראית קצת כמו
טום-בוי ומראה פניה מזכיר את קלמנטַיין, גיבורת סדרה של ספרים בשם זה שגם אותה איירה פרייזי. היא אף גבוהה מן
האב בחצי ראש.
פרייזי גם איננה
חוששת להראות את האם צועקת מייאוש בין הררי כביסה וכיור עולה על גדותיו
בעוד שבספר:
בעוד שבספר:
ואמא עליזה – בלי קול, בלי תלונה
קולפת, חותכת, מועכת לִבְנָהּ,
מחית תפוחים מתוקה, נהדרת
ורק לעצמה בשקט אומרת...
עוד פרט איורי, אשר
בעת ובעונה אחת ממשיך את הקו הפרשני שתואר עד כה אך במובן אחר מחזק את עלילת
הסיפור הוא הענקת כלי נגינה על ידי פרייזי לאם עליזה. פרייזי בחרה להעניק לה לא
חלילית ולא חליל ואף לא כינור אלא כלי בעל נוכחות – צ'לו! (תמונות בהמשך) יחד עם זאת היא לא בחרה
בפסנתר, שכן את הצ'לו אפשר להביא אל הקהל, המשפחה במקרה זה, בעוד שאל הפסנתר בדרך
כלל מתכנסים ועל כן הצ'לו מעניק לפרייזי חירות אמנותית רבה יותר.
מכל מקום, הצ'לו
מופיע כבר בעמוד הראשון של הסיפור. אמא עליזה מנגנת בו כאשר יש לה ילד אחד. שמונה
עמודים מאוחר יותר, כאשר יש לה כבר ארבעה ילדים, היא יושבת עם הצ'לו, אבל הקשת
איננה מונחת על המיתרים כי דרור התינוק שופך את הדיסה שלו על החתול. בתמונה אחרת, אי
שם באמצע הספר לאחר תמונת הצעקה, עומד לו הצ'לו זנוח בפינה. ההופעה הבאה שלו, תרתי
משמע, היא בעמוד הלפני אחרון (39 לפי ספירתי) - ועכשיו שוב אמא עליזה מנגנת. וכאן
האיור חובר לתוכן ומדגיש את הפתרון שהושג.
אז מה היה לנו? –
סיפור מחורז עם קצב לא רע (במקור האנגלי עוד יותר), חתרני במידה, ואיורים מרהיבים
המוסיפים רובד של פרשנות.
 |
| התחלה - עם הצ'לו שלא מוזכר בסיפור. פרשנות איורית |
 |
| אמצע - הצ'לו זנוח בפינה |
 |
| סוף - האם חוזרת לנגן |
