יום שבת, 10 במרץ 2018

אילת עם שמשיה כחלחלת

מקור התמונה איור: תרצה טנאי


דברי פתיחה קצרים
במוסף סוף השבוע של עיתון הארץ התפרסמה כתבה בת חמישה עמודים על אודות קדיה מולודובסקי באמצעות אמיר שומרוני, המגשים עכשיו משפרש מעבודתו את חלום חייו וחוקר את כל פרסומיה. הכתבה הזו הזכירה לי רשימה שכתבתי על "איילת עם שמשיה כחלחלת" של מולודובסקי (הופיע בקובץ פתחו את השער) עוד לפני שפתחתי את הבלוג הזה ושרציתי לעלות אותה בו ובכל פעם נשכח הדבר ממני. כאשר אני קוראת אותה עכשיו אני שמה לב שמופיעים בה ביטויים שכבר אינני משתמשת בהם, שהזמן ניכש אותם בטובו, אבל אשאיר אותה כפי שהיא. אחרי "הילדה אילת" – הרשימה מפעם, אוסיף מספר דברים על המשוררת שנכתבו היום.

הילדה אילת

מקור התמונה - השיר "הילדה אילת" לקוח מקובץ שירים בשם "פתחו את השער"
מקור התמונה איור: תרצה טנאי - הילדה אילת

השיר "הילדה אילת" לקוח מקובץ שירים בשם "פתחו את השער" של קדיה מולודובסקי. השירים בספר נכתבו ביידיש ומספר אנשים תרגמו אותם, רובם משוררים בזכות עצמם. את השיר "הילדה אילת" תרגם נתן אלתרמן בשנות הארבעים, כעשר שנים לאחר שקדיה כתבה אותו. קדיה קראה לילדה אלקע, והילה איילת היא במקור מיידעלע אלקע.
אילת של קדיה היא מבין הילדות המקסימות ביותר בספרות בעיני. אילת היא ילדה אדומת שיער, מלאת דמיון, שמצליחה לא להיות מקורקעת למרות שהיא בסך הכול בת שש והוריה כל-כך קשי יום ומחמירים. יש עוד ילדות מקסימות בספרות, גילגי הג'ינג'ית[1], טום-בוי חסרת הורים של אסטריד לינדגרן ואיגריד נימן שהיום משרה עלי עצב קל במקום קריאות צהלה והזדהות, פצפונת החברה של אנטון הדעתנית, השוויונאית ומלאת התושייה (של אריך קסטנר) ופוליאנה (של אלינור פורטר) והיידי ואולי ג'ורג'יאנה, שעומדת על כך שיקראו לה ג'ורג  מהחמישייה הסודית; אבל באילת של קדיה יש משהו ראשוני והייתי אומרת אותנטי לולא המילה הזו כבר עשתה כברת דרך ארוכה. וודאי עומדת לטובתה של אילת העובדה שהיא גיבורה של שיר ולא ספר שלם, וכך במספר משיחות מכחול עדינות אך בוטחות יוצרת מולודובסקי דמות שלא הייתי רוצה שתשתנה אפילו טיפה בבגרותה. היא כל כך אמיתית עד שאני חוששת לה ותוהה מה עלה בגורלה.
אבל גם אילת איננה חסרת תושייה. היה נחנה בתושייה של ילד המשמר את ילדותו החד פעמית בפני הסביבה הממשמעת. כאמור, היא רק בת שש ומוטלות עליה משימות כאילו הייתה בת שש-עשרה לפחות (בהסתכלות מערבית בת ימינו), ולא ייפלא שנפשה נמשכת למראות בחוץ והיא שוכחת את מטלותיה בטרם מלאה אותן. העולם שמסביבה מעורר את דמיונה, אין היא זקוקה שיבדרו אותה או שיספקו לה גירויים, רק שיניחו לה לנפשה והיא כבר תעסיק את עצמה – המרחבים קוראים לה והברואים שבתוכם, חפצים יומיומיים, הם מקור לא אכזב לבילויים מרתקים. 

ואם מדברים על "משיחות מכחול", אז שימו נא לב למשחק הצבעים של המשוררת. מצד אחד מתוארת עליבות הקיום במילים קודרות: פרוור נדח, בִּצָה, בית שח, גג רעוע, האב שחור מפיח. לעומת זאת בחוץ, מן הסתם בעיניה של הילדה, אור לרב, חול צהוב, אווזים עם כנפיים בלובן צח וצפרים קטנטנות כנפיהן לבנות אך גם ענן על הכל כעשן כחול. ואת האור-צל הזה מנמרים כתמי צבע בודדים – כמובן השמשייה הכחלחלת של אילת שספק בולטת ספק מתמזגת, אך בעיקר תלתלי האש של איילת ורגליים של אפרוחיי אווזים באדם עז. אז הנה תמונה רנסנסית עם ניגודי אור-צל וצבעים מעושנים וכתמי צבע בוהקים. ואם תקשיבו היטב תשמעו גם רעשים וצלילים של כלים נרחצים, הלמות קורנס, קולות של אנשים, ציוץ של צפרים, מים נגרים, סירים נחבטים ואפילו של קורות הבית הגונחים.

על המשוררת
מקור התמונה  מימין: לייבל מולודובסקי, שמחה לב וקדיה מולודובסקי, שנות ה– 20

קדיה מולודובסקי (נולדה בפולין ב- 1894, נפטרה בניו-יורק ב- 1975; בויקיפדיה מצוין פילדלפיה כמקום הפטירה) הייתה אשה מוכשרת, דעתנית ומעורבת פוליטית לכל אורך חייה. תקופה קצרה חיה בישראל, מפברואר 1950 למשך 3 שנים, אך למרות שהתקבלה בהתלהבות כאן, הסתיים הפרק הישראלי בחייה בכישלון. עסק השותפות בבית הדפוס של בעלה של קדיה, לב מולודובסקי, נכשל (שומרוני סבור ששותפיו רימו אותו); כתב העת היים (בית), שאותו התבקשה לערוך, גזל ממנה זמן רב מדי ובעיקר נדרש ממנה לעסוק בתעמולה פוליטית בתמורה לתמיכה הכלכלית שקבלה. אירוע מפורסם עליו קראתי לא רק בכתבה המוזכרת לעיל הוא האזכרה במלאת 10 שנים למותו של מורה של קדיה, יחיאל הלפרין, בעיצומה של מלחמת השפות בארץ. קדיה התבקשה לדבר עליו אך כאשר קמה לדבר עשתה זאת ביידיש למרות שהיטבה מאוד לדבר עברית. אשתו של הלפרין, פנינה, בקשה ממנה לעבור לעברית, קדיה סרבה, שתי הנשים, שהיו חברות טובות עד אותו יום, התעקשו וקדיה קרעה את הנייר עליו היו הדברים שלה כתובים. בני הזוג מולודובסקי הגרו לאמריקה באוקטובר 1952. "ירידתה מהארץ נדונה בעיתונות, ובראיונות היא טענה שאמריקה מתאימה לה יותר ליצור ביידיש, בלי לטעון את המשתמע הבלתי נמנע, כי התנאים בארץ לעניין זה אינם מתאימים. חלק מהכותבים התייחסו לעניין זה בביקורתיות אופיינית שהיתה אז מופנית כלפי 'יורדים', ואפילו כעבור חמש שנים עזיבתה עדיין הידהדה בעיתונות", כותב שומרוני. ראו גם דבריה של ד"ר זלדה כהנא נוימן על כך שאנשי רוח בארץ לא הגיבו בזמן אמת על מותה של קדיה כאןועוד לא הזכרתי דבר על אבדן חלק ממשפחתה של קדיה בשואה ועל כך שכנראה קשרה בין שימור היידיש לבין שימור זכרם של הנספים בשואה.
דומה שהעובדה שישראל לא הייתה משאת נפש של בני הזוג מולודובסקי וכמו כן התקיימותה של האפשרות להתגורר במקום אחר, גרמה לכך שמלכתחילה ההגעה לישראל היתה בהלוך נפש של "על תנאי" – דהיינו, אם יתמלאו תנאים אלו ואחרים, אז בסדר, נשאר, בעוד ששאר היהודים שהגיעו התאימו עצמם לחיים כאן אם בלית ברירה ואם מתוך אידיאולוגיה.
אינני כותבת זאת בשיפוטיות. בנקודת הזמן הנוכחית ניתן להבין גם את מי שלחמו גם על העברית וגם על היידיש. לא אכתוב על שפה כמאפיין של אומה, רק אציין בנימה מאוד אישית שלושה דברים: 1. אני אוהבת מאוד את השפה העברית; 2. הוויתור על שפת היידיש הוא גם ויתור על תרבות; 3. אני מעריכה את קדיה מולודובסקי על התעקשותה על שמירת היידיש: בתור מי שכילדה דיברתי יידיש עם סבתי האהובה והיום היכולת הזו אבדה לי כמעט לחלוטין – הייתי רוצה שקדיה תצליח יותר משהצליחה. יש גם דמיון חיצוני מסוים במראה של קדיה המבוגרת ושל סבתי.

 מאיירות נוספות מלבד תרצה טנאי איירו את הילדה איילת, אך מי שפגש לראשונה את השיר אילת מלווה באיורים שלה לא יפריד ביניהם, כפי שעבור אוהבי אריך קסטנר אמיל הוא הדמות שצייר וולטר טרייר ועבור אוהבי קנת גרהם, מר קרפד הוא הדמות שצייר ארנסט ה' שפרד [2].

איור: תרצה טנאי

רשימה מאת שרה שורץ


[1] נראה שג'ינג'יות הוא קוד עבור גיבורות בשליש הראשון של המאה העשרים: אם הן אדומות שיער, מותר להן להיות מרדניות. כך גם אן שרלי גיבורת הספר "האסופית" היא אדומת שיער ובין שאר עלילותיה היא צובעת את שערה לירוק יום אחד. האיש שיהיה בעלה מכנה אותה בראשית היכרותם "גזרים". איזשהו דטרמיניזם סמוי יותר או פחות, יש גבול לנועזות – פריצת הגבולות איננה עניין של בחירה – זה אופי של ג'ינג'ית. במקרה של אסופית זה גם עניין חברתי, הילדה יתומה, אסופית, וסופו של דבר היא נעשית "אשתו של" פחות או יותר. 
כדאי לבדוק מה היה צבע שערה של האחות הנועזת יותר בספר "נשים קטנות". דומני שגם אהובת הקצין הצרפתי היא אדומת שיער.
[2] ראו למשל את איילת של אפרת דהאן

אין תגובות:

פרסום תגובה