אליס בת 150

אליס ברשת

איור של John Tenniel

הרשת מלאה התייחסויות לכבוד יובל ה- 150 של הספר אליס בארץ הפלאות של לואיס קרול ובצדק.

גרסה מוערת מקוונת של אליס בארץ הפלאות (באנגלית), איורים של ג'ון טניאל (John Tenniel) וארתור רקהאם לספר ועוד דברים משובבי נפש אפשר למצוא כאן.

וכאן אפשר למצוא כתבה בנושא שפורסמה בניו-יורק טיימס רק אתמול.

ויש גם בעברית: כתבה שהופיעה בכתב העת גלילאו בספטמבר 2015. בשל הדגש על האלמנטים הפילוסופיים ששם מחברה, חיים שפירא, הבאנו אותה כאן בשלמותה.

מסע בעקבות אליס: 150 שנים לספר "אליס בארץ הפלאות"

מאת: ד"ר חיים שפירא

האם "מצחיק" הוא היפוכו של "רציני"? לא מעט חוקרי ספרות ופילוסופיה סבורים שאם לא השתמשת בחיבורך במילים כגון "קוואזי־לינארי", "איזומטרי" ו"אפוסטריורי", אז אפריורי זה נראה להם לא רציני. לודוויג ויטגנשטיין (אולי גדול הפילוסופים של המאה ה־20) סבר ש"אליס בארץ הפלאות" ו"מבעד למראה" הם ספרי הגות מהעמוקים ביותר שנכתבו אי פעם ומורכבים (פחות או יותר) מבדיחות בלבד. אפשר, כמובן, לפרש את ספרי אליס בצורות שונות ומשונות תוך שימוש בכלים שונים ומשונים, אך אל לנו לשכוח שמטרתה הראשונה במעלה של קריאת ספרות היא הנאה.

לואיס קרול רחש כבוד רב לילדים. הוא חשב שילדים הם יצורים חכמים בהרבה מהמבוגרים, ושבית הספר וכל ניסיון החיים של האדם אינם מחכימים אותו אלא דווקא להפך. קרול סבר כי לא במקרה "שיעור" באנגלית הוא lesson, כי הוא lessen (מפחית) את כוח הדמיון, ההבחנה בין החשוב ללא חשוב פוחתת אף היא, ויכולת הפליאה נעלמת כמעט כליל.

אם נמאס לכם לפתור משוואות ריבועיות או לחשב מה יקרה לבריכה ששלושה ברזים מנסים למלא אותה, ואילו שניים (איש לא יודע מדוע) מנסים בה בעת לרוקן אותה, או לקרוא שוב ושוב באותו העיתון או לצפות שוב ושוב באותן התוכניות, אני מזמין אתכם למסע הומוריסטי ורציני, לוגי ואיגיוני, עמוק ומבדר, כאוטי ופואטי לתוך עולמם של לואיס ואליס.

איור של John Tenniel

החתול

 כל מסע אמור להתחיל בבחירת כיוון. באחת הפסקאות המצוטטות ביותר שואלת אליס את החתול מצ'שייר:

"התואיל לגלות לי, בבקשה, באיזו דרך עליי ללכת מכאן? "

החתול עונה: "זה תלוי ביותר במקום שאליו את רוצה להגיע".

"לא ממש משנה לי", עונה אליס.

"אז גם לא ממש משנה באיזה כיוון תבחרי".

"כל עוד אגיע לאנשהו", מוסיפה אליס.

" לאנשהו תגיעי בוודאות, בתנאי, כמובן, שתלכי זמן ארוך מספיק".

לוח כפל של הלילה

 חמישה ארגזים כבדים, ללא ספק, פי חמישה מארגז בודד. אבל האם אפשר לומר שחמישה לילות חמים פי חמישה מלילה אחד? כלומר, מתי נשמרת תכונת הכפילה ומתי היא נעלמת? בפרק התשיעי ב"מבעד למראה" מספרת המלכה האדומה לאליס שבחורף הם נוהגים להצמיד חמישה לילות זה לזה כדי להתחמם. "את מבינה?" שואלת המלכה האדומה. אליס מעזה לשאול אם חמישה לילות חמים יותר מלילה אחד. "בטח. פי חמישה". עונה המלכה, ואליס החכמה מעירה:

"אם כך, לפי אותו הכלל הם חייבים להיות גם קרים פי חמישה".

"בדיוק כך," קוראת המלכה האדומה, "חמים פי חמישה וגם קרים פי חמישה, בדיוק כפי שאני עשירה ממך פי חמישה וגם חכמה ממך פי חמישה".

מרטין גרדנר, גדול פרשני לואיס קרול, טוען בצדק שקל להחמיץ את המשתמע מדברי המלכה האדומה, דהיינו, שעשיר וחכם הם הפכים בדומה לחם וקר! בחברה הקפיטליסטית של ימינו יש לא מעט אנשים שמאמינים שעשיר וחכם הן מילים נרדפות, אך מי שבקיאים במשנה הבודהיסטית או במשנתו של הסופר הרוסי לב טולסטוי יסכימו עם הקביעה של המלכה על היותם דבר והיפוכו.

"הסבירי את עצמך!"

"אינני יכולה להסביר את עצמי, כי אינני עצמי".

האימה

 "את אימת הרגע הזה אני לא אשכח לעולם", המשיך המלך בפטפוטיו. "לעולם לא אשכח".

"אתה תשכח," אמרה לו המלכה, "אלא אם תשים memo על המקרר".

בת שבע

ישנם קטעים רבים בספרי אליס שאינם מומלצים במיוחד עבור קוראים צעירים מדי. מה נראה לכם מתרחש בשיחה הזו בין המפטי דמפטי לאליס?

"בת שבע ושישה חודשים!" חזר המפטי דמפטי בקול מהורהר. "מין גיל לא נוח כזה. אילו שאלת בעצתי הייתי אומר לך 'עצרי בשבע' – אבל עכשיו כבר מאוחר מדי."

אין כמו "אין כמו"

 בפרק השביעי בספר "מבעד למראה" מגיע שליח אל המלך. השליח רץ במהירות מטורפת (מילה זו שכיחה בפרק זה, אם כי היא מופיעה במשמעויות שונות), עד שאינו מסוגל להוציא הגה מפיו בתוך ניסיונו הנואש להסדיר את נשימתו. לכן הוא רק מנופף בידיו ועושה פרצופים מפחידים ביותר לעברו של המלך המסכן. "אתה מפחיד אותי", אומר המלך, "אני עומד להתעלף, תן לי כריך גבינת עזים עם נגיעות של גורגונזולה".

אליס לא מאמינה למראה עיניה כאשר השליח פותח את התיק שנשא על גבו ומוציא משם כריך – אליס גם לא בטוחה שהכריך תואם את דרישותיו של המלך. אבל – המלך זולל בתאווה את הכריך שהשליח מושיט לו ואז מצווה: "עוד אחד!"

לאחר שגם הכריך הזה נעלם כלא היה, מצווה המלך שוב: "עוד אחד!"

"לא נשאר לי כלום חוץ מחציר," אומר השליח בעודו מציץ לתוך התיק.

"אז שיהיה חציר", אומר המלך בקול רפה.

ואליס שמחה לגלות שהחציר מחיה את נפשו של המלך.

ואז אומר המלך דבר מעניין:

"אין כמו לאכול חציר כאשר אתה מעולף".

הביטוי "אין כמו" הוא ביטוי מרתק. הרי אין זה משנה כלל על מה אומרים "אין כמו" – תמיד זה יהיה נכון!

אם אומר "אין כמו המאמר הזה", לא יהיה בכך שמץ של שחצנות, כי גם אם היה זה המאמר הגרוע ביותר שהאנושות ראתה, עדיין יהיה אפשר לומר שאין כמוהו. אין כמו טיפת מים שנופלת כרגע מן העלה של הלוטוס – כל דבר הוא אחד, יחיד ומיוחד. ואכן כאשר אליס מעירה למלך בנימוס שלדעתה עדיף לשפוך מים קרים על הראש בזמן שמרגישים שהולכים להתעלף, מסביר לה המלך את הרעיון: "לא אמרתי שאין משהו טוב יותר מלאכול חציר, אמרתי רק שאין כמו לאכול חציר" – דבר שאליס אינה מעזה להכחישו. כלומר, המלך משתמש בביטוי "אין כמו" כפשוטו, ואז הוא חסר היגיון לגמרי.

בחיי היומיום אנשים מבינים בדרך כלל למה הכוונה בביטוי זה, אבל אז הוא תלוי בהקשר. מילים רבות אינן אומרות לנו דבר אם אין אנו מבינים את ההקשר שלהן, ולא שומעים את האינטונציה שבה הן נאמרות.

לא במפתיע משכו הדברים האלו גם את תשומת לבו של ויטגנשטיין, שידוע כי תחומי ההתעניינות שלו תאמו את אלה של קרול התאמה כמעט מושלמת. גם ויטגנשטיין סבר שמובנם של מילים וביטויים מתחוור לנו רק בהקשר נתון.

הנה עוד דוגמה:

לא נכון מתחילתו עד סופו

(דיאלוג בהשראת אפלטון ולואיס קרול)

משתתפים: זחל שיושב על פטרייה ומעשן נרגילה, ואליס שעומדת לידו ואינה מעשנת שום דבר.

זחל: טוב, תראי, אני די משתעמם איתך. אולי תצטטי איזה שיר?

אליס: מה תרצה לשמוע?

זחל: ממש לא משנה לי.

אליס: "יונתן הקטן / רץ בבוקר אל הגן / אחריו רץ דוד מתן / הוא קירח וקפדן".

זחל: מה זה? עכשיו ציטטת את המונולוג של המלט השגוי ביותר ששמעתי מעודי. למעשה הוא לא נכון מתחילתו ועד סופו.

(אליס נדהמת למשמע הביטוי "לא נכון מתחילתו עד סופו". היא מבינה שזהו ביטוי מוזר מאוד)

אליס: אתה טועה. זו  הייתה גרסה משלי ל"יונתן הקטן", שיר ילדים. אם היית ילד, היית מכיר את השיר. אני אפילו לא מכירה את המלט ולא את המונולוג שלו.

זחל: בגלל שאת לא מכירה את המונולוג, ציטטת אותו לא נכון מההתחלה עד הסוף. את אשמה בכך.

אליס: לא מסכימה איתך בכלל. הרי "יונתן הקטן" איננו רק המונולוג של המלט לא נכון מההתחלה עד הסוף, הוא גם הפתיחה של "אנה קרנינה" לא נכון מההתחלה עד הסוף וגם הפרק המסיים של "יוליסס" לא נכון מתחילתו ועד סופו, וגם ההתחלה של "לוליטה" לא נכון מההתחלה עד הסוף וגם… (אליס לא מצליחה לנשום בגלל ניסיונותיה לתת לזחל את כל ריבוי הדוגמאות שצצו כפטריות {הזיה} אחרי הגשם בראשה…) וזה גם המבוא הלא נכון ל"מדריך הזוחלים המצולם". הנה לך!

זחל: את צודקת. את הרסת את כל הספרות העולמית. ציטטת לא נכון מתחילתן ועד סופן את כל היצירות בעולם, פרט לשיר הילדים המטופש שלך. את ממש מרושעת.

(אליס פורצת בבכי)

זחל: לא סובל דמעות של ילדות קטנות. טוב, תפסיקי. בואי ואתן לך עצה קטנה. אם בבית הספר תעמדי ליד הלוח ותנסי נואשות לפתור איזו שאלה טיפשית, והמורה תגיד לך שהפתרון שלך לא נכון מההתחלה עד הסוף, תשאלי אותה איך בכלל זיהתה מה זה, אם זה לא נכון מתחילתו עד סופו. זה יבלבל אותה כהוגן.

(הזחל חוזר לעשן את הנרגילה, ואליס הולכת ממנו ומהרהרת על כמות השגיאות שאפשר לעשות בדקלום "יונתן הקטן" כך שהשיר עדיין יישאר "יונתן הקטן" ולא יהפוך לשיר אחר)

 

איור של John Tenniel

לעצור דקה

 אליס והמלך רצים בקצב מהיר מאוד, ואליס, הנמצאת על סף אפיסת כוחותיה הלא כל כך רבים, אומרת למלך: "תהיה נחמד ותעצור דקה".

"זה לא כל כך קשור לנחמדות שלי, זה קשור לכך שאני לא חזק מספיק. קל יותר לעצור רכבת דוהרת מאשר לעצור דקה", מפתיע המלך את אליס.

משמעותו של הביטוי "תעצור דקה" ברורה לחלוטין בשפת היומיום בהקשר נתון, אבל כרגיל המלך מבין זאת אחרת – מלכים תמיד מבינים דברים אחרת מאנשים רגילים.

אגב, בכמה מן התרגומים הוחמצה המשמעות המיוחדת של הקטע. בעברית תרגמו לא פעם כך: "עצור לדקה," וכך אבד כליל העוקץ של הקטע והוא נעשה חסר מובן לחלוטין (על סף הומור אנגלי הזוי).

בכל פעם שאני קורא את הקטע הזה, עצבות קלה חודרת למחשבותיי. אי אפשר לעצור אף דקה, אף שנייה, אף רגע. הכל חולף. הזמן זורם לו תמיד לכיוון הלא נכון.

מסיבת לא־יומהולדת

"… וזה אומר שיש שלוש מאות שישים וארבעה ימים, שבהם את יכולה לקבל מתנות לא־יומהולדת".

"כמובן", אמרה אליס.

"וישנו רק יום אחד שבו את יכולה לקבל מתנות יומהולדת, את מבינה. לזה אני קורא תהילה!" אמר המפטי דמפטי.

"אני לא מבינה מה זה שייך ל'תהילה'", אמרה אליס.

המפטי דמפטי הצטחקק בבוז. "וגם לא תביני כל עוד לא אואיל בטובי להסביר לך. התכוונתי לומר 'הרי לך גלידת פיסטוק!"

"אבל המובן של 'תהילה' אינו 'הרי לך גלידת פיסטוק'", התקוממה אליס.

(כאן מגיע עוד אחד מהקטעים המצוטטים ביותר מתוך שני ספרי אליס).

"כשאני משתמש במילה," אמר המפטי דמפטי בנימה של בוז גלוי, "מובנה הוא בדיוק המובן שאני בוחר בשבילה – לא פחות ולא יותר".

"השאלה היא", אמרה אליס, "אם אתה יכול לכפות על מילים מובנים כל כך שונים".

"השאלה היא", אמר המפטי דמפטי, "מי כאן האדון – זה הכל".

לדעתי, על כל פנים, שאלתו של המפטי דמפטי "מיהו האדון" שומרת על האקטואליות הפילוסופית שלה עד היום. רוג'ר ו' הולמס, במאמרו משנת 1959 בשם "אליס בארץ הפלאות של הפילוסוף", מסכם את הסוגיה הזאת כך: "במובן אחד המילים שולטות בנו, אחרת התקשורת הייתה בלתי אפשרית. במובן אחר – אנחנו האדונים: שאם לא כן, שירה לא  הייתה אפשרית". ואכן, בעולמו של לואיס קרול אדוני המילים הם המשוררים, הלוגיקנים והמטורפים.

מסיבת התה המטורפת

הפרק "מסיבת התה המטורפת" דן ברובו בנושא הזמן. יש שם שעון שלא מראה שעה, אלא תאריך – ואין זה הגיוני פחות מאשר להראות שעה או שנייה או שנה, כי הכל עניין של אמת מידה. לתקן את השעון הזה אפשר רק באמצעות החמאה הטובה ביותר, אחרת התיקון לא יצליח – כך האיגיון הקרוליאני, ובסוף גם טובלים את השעון בכוס התה (אגב, דבר דומה קרה לניוטון. פעם הוא שם את השעון שלו לבישול במקום ביצה. לא דווח מה הייתה השעה שראה בביצה שנשארה בידו). אחת השיחות העצובות (והמטורפות) בספר היא על מהות הזמן, והיא מתרחשת כאשר אליס פונה לכובען המטורף ואומרת לו: "תשמע, מה אתם בכלל עושים פה? אתם סתם יושבים ומבזבזים את הזמן". והכובען המטורף משיב לה: "תראי, אילו היית מכירה את הזמן טוב כמוני היית מבינה שהבזבוז שלו זוהי מהותו. מהות הזמן היא הבזבוז".

המשורר הבריטי אדוארד יאנג כתב פעם שיר שלא אתיימר לתרגם לעברית, אבל הנה הרעיון הכללי שלו: אנחנו שמים לב לזמן רק כאשר הוא נהיה זמן אבוד, זמן שאיננו עוד. "אתה מבזבז ומבזבז את הזמן. והשנים בכל זאת מתווספות", קומיקאי פולני אנונימי.

במסיבת התה המטורפת השעה אינה משתנה והשעון אינו מתקדם ואינו נסוג, כי הכובען המטורף הרג את הזמן – פשוטו כמשמעו. במובן מה, משתתפי המסיבה חיים במעין הווה תמידי, כי רק ההווה קיים ואי אפשר לדון בזמן במושגים הרגילים. גם פו הדוב הרג את הזמן! הוא עצר את השעון בדיוק ברגע שהראה שהגיעה השעה לנשנש משהו קטן.

מוח בצנצנת או המטריצה של אחים ושובסקי

 אחד הניסויים המחשבתיים המפורסמים ביותר בפילוסופיה הוא ניסוי בעל השם המפחיד במקצת, "מוח בצנצנת". הרעיון בבסיס הניסוי הוא, שבאופן תיאורטי, מדענים מבריקים במיוחד יכולים לאחסן מוח כלשהו בתוך צנצנת, ובעזרת אותות חשמליים לגרום למוח לחשוב כל מה שהמדענים ירצו שהוא יחשוב. המוח יכול לחשוב שיש לו גוף, שהוא מתעלס עם אישה יפה במיוחד, שהוא רץ מרתון או פותר משוואות דיפרנציאליות חלקיות או אוכל כמויות עצומות של מיונז, שהוא קורא את המאמר הזה ב"גליליאו" או מפהק מרוב שיעמום או גם זה וגם זה. אין זה אומר שמשהו מכל אלה אכן מתרחש.

כל התחושות שלנו נמצאות במוחנו (באצבע אין שום חוש מישוש. אצבע שהופרדה מן הגוף ומישהו מעביר אותה על שולחן לא תרגיש דבר. אני מתנצל על הדוגמה האלימה במקצת – זה היה לצורך הסבר. גם הראייה נמצאת במוח וכך גם כל השאר. אפילו אפו של סירנו דה ברז'רק לא יריח שום דבר בלי עזרת מוחו של אותו צרפתי מופלא). אולי בכלל אין לנו גוף? אולי כל מה שאנו חושבים על העולם החיצון אינו נכון? אולי "משל המערה" של אפלטון אינו משל אלא מציאות וכולנו נמצאים בסוג של מערה, כבולים בשלשלאות ולא מבינים שהמציאות שונה לגמרי?

בכל הנושאים האלה עוסק סרטם הנפלא של האחים לארי ואנדי ושובסקי, "מטריקס". הסרט רצוף, לכל אורכו, אלוזיות לאליס בארץ הפלאות – ספר שהאחים ושובסקי נמנים עם מעריציו. הסרט מספר על מתכנת מחשבים צעיר בשם תומס אנדרסון, שמנהל גם חיים סודיים בתור האקר בשם ניאו. כדי להסביר את שמו חייבים לעבור לרגע לאנגלית. NEO הוא אנגראמה של ONE. יום אחד, בעקבות הודעות מוצפנות שמופיעות על מסך המחשב שלו ופגישה עם אישה יפה בעלת שם יפה ורב משמעות – טריניטי, מתוודע ניאו לקבוצה סודית של אנשים ולמנהיגם המסתורי מורפיאוס. מורפיאוס מציע לניאו גלולה אדומה (אלוזיה לאליס. טריניטי אומרת לניאו ללכת בעקבות הארנב הלבן – עוד אלוזיה, ויש עוד הרבה אחרות) אשר תגלה לו את האמת. להלן מקבץ ציטוטים מדברים שאומר מורפיאוס במרוצת הסרט:

מורפיאוס: "אתה יכול לקחת או את הגלולה הכחולה או את הגלולה האדומה" (יותר אליס מאליס) "אם תיקח את הגלולה הכחולה, הסיפור נגמר. אתה תתעורר במיטתך ותוכל להאמין במה שתרצה. אם תחליט לקחת את הגלולה האדומה, אתה תישאר בארץ הפלאות" (כן. ממש כך, ארץ הפלאות – אולי בכלל כל הסרט הזה הוא סוג של הוקרה ללואיס קרול ולספרי אליס) "ואני אראה לך עד לאיזה עומק מגיעה מאורת הארנב" (נו, באמת). "האם קרה לך פעם שחלמת חלום כל כך מציאותי שהיית בטוח שהכול קורה באמת? ומה אם אתה לא מצליח להתעורר מחלום זה? איך תדע עכשיו את ההבדל בין החלום למציאות? אני מנסה לשחרר את המוח שלך מפחד, מספק ומחוסר אמונה. אני רק יכול להראות לך את הדלת – לעבור דרכה תצטרך לבד. זכור, אני מציע לך את האמת – לא פחות ולא יותר. ברוך הבא לעולם הממשי".

במקום סיכום:

אחת הסיבות העיקריות להצלחת "אליס בארץ הפלאות" ו"מבעד למראה", בעיקר בקרב הוגים ומדענים, היא שאפשר לקרוא בו לא רק כספר ילדים אלא כספר למבוגרים לכל דבר, ואפילו כספר מלא בסודות והפתעות לקוראים מבוגרים שמתעניינים בלוגיקה, בזהות ובזיכרונות, בחלומות, בהומור, בפסיכולוגיה, במתמטיקה, בפיזיקה, בביולוגיה ובבלשנות.

אם קוראים את הספר לאט וגם שמים לב לכתוב בין השורות (כאן רמזתי קצת על הדרך לעשות זאת), אפשר למצוא בו את כל הנושאים האלה ואף רבים אחרים. הדבר כמובן תלוי בקורא, הרי כל קורא רואה בספר את עצמו.

קריאה נעימה וטירוף מופלא!

ולסיום 3 איורים של המאיירת מרגרט טאראנט  לספר של לואיס קרול 

  (Margaret W Tarrant) משנת 1916