לקרוא לחתולים

מאת שרה שורץ

תמונה: מוסף הארץ 6.11.15

תמונה: מוסף הארץ 6.11.15

לכבוד חזרתו של שר החקלאות, אורי אריאל, מן הכוונה לטרנספר חתולים מישראל, מאחד הזוויגים, אל מדינה שתיאות לקבל אותם, אעלה כאן באנחת רווחה את השיר של נורית זרחי לקרוא לחתולים.

איור של ליאור ברק לשיר של נורית זרחי (לצערי אינני זוכרת מה מקור התמונה ששמורה אצלי מזה זמן רב).

ואפילו מצאתי ניתוח של השיר באוגדן למורה של מט"ח:

אוגדן למורה - דובים, חתולים וציפור : קוראים בקול משיריה של נורית זרחי

מט"ח, המרכז לטכנולוגיה חינוכית ישראל. משרד החינוך. תל אביב (תשע"ג - 2012

עמוד 9)

" זהו שיר פיגורטיבי-תיאורי של אישה המאכילה חתולים. התיאור אפוף מסתורין.

לאישה אין שם והיא מכונה 'היא'. מתחילת השיר נוצרת ציפייה להתנהגות/מעשה

מוזר כיוון שמתואר שהיא לבושה "כמו אנשים רגילים, "  (האם היא לא רגילה?(.

הציפייה מתגברת עם השורות הבאות:

והיא הולכת לפּנה

ב‏שעה בין אור לחשך,

במקום שאנ‏שים לא מסתכלים,

הקורא מבקש לדעת איזה מעשה לא רגיל היא עושה במקום (פינה) ובזמן (בין אור

לחושך) "במקום ‏שאנ‏שים לא מסתכלים,"...

בשורה השישית יש מעבר לדיבור ישיר שלה עם החתולים:

והיא קוראת:

הנה בואו, חתולים,

הקריאה שלה מלווה בתיאור מפורט של החתולים (‏8 תיאורים - רזים, שחורים,

חומים, חיוורים, שלמים, חולים, צולעים, עיוורים), היוצר רושם של הרבה מאוד

חתולים עזובים, מוזנחים, התלויים בה לשם קיומם.

היוצרת משתמשת בחזרה לשם הדגשה:

והיא קוראת:

הנה בואו, חתולים,

הנה האכל, חתולים.

הפועל בציווי "בואו" חוזר ‏3 פעלים: "בואו, חתולים","בואו קטנים בואו גדולים".

וכתגובה החתולים:

"באים עולים באים עולים

‏שורות-שורות של חתולים."

הבית השני מתאר למעשה את מעשיה. היא פותחת את הסלים, החתולים שומעים

את הניירות המרשרשים, ועוד חתולים מגיעים. התיאור שלהם דומה מאוד לתיאור

החתולים מן הבית הראשון (הסדר שונה מעט, אך התיאור הוא אותו תיאור(,

ובכך מעצים את מצבם העגום. בבית השני יש תיאור של המקומות שמהם מגיעים

החתולים, תיאור שלא היה בבית הראשון: 'חצרות, אשפתות, לולים'. אלו לא

חתולים הגרים בבתים של אנשים. השיר מסתיים בתיאור תכלית מעשיה של האישה -

ש" לא יהיו יותר רעבים,..."

היוצרת בחרה לכתוב את כל הפעלים בלשון הווה (מלבד הקריאה לחתולים "בואו"

בציווי) זהו מנהגה של האישה כדי להדגיש שמתוארת פעולה החוזרת על עצמה זו

אינה פעולה חד פעמית.

היוצרת חוזרת על תיאור החתולים פעמיים: פעם אחת כשהיא קוראת להם:

"רזים, שחורים, חומים, חורים,

שלמים, חולים, צולעים, עורים."

ובפעם השנייה כאשר הם מגיעים:

"שחורים, רזים, חומים, חורים,

בריאים, חולים, קטנים, חגרים."

החזרה אינה מדויקת, ושינויי התיאורים מרחיבים את מגוון החתולים.

‏4 השורות האחרונות של השיר חוזרות על התיאור של האישה מ-6 השורות הראשונות

של השיר, אך הפעם לא מתוארים לבושה והסלים שהיא אוחזת. תכלית מעשיה היא

התמצית..."

הבחירה בשיר מצאה חן בעיני ביותר בתור שיר להביאו לכתה. הניתוח לעיל הוא בסדר אך כבר התחלתי לחשוב שהוא מחמיץ את העיקר בעיני עד שמצאתי בהמשך את השאלה הבאה:

"מה דעתנו על האישה? האם אנו מכבדים את מעשיה? מלגלגים עליה? סוברים שהיא

עושה מעשה נכון וראוי, או שמא לפי דעתנו לא נכון להאכיל חתולי רחוב? כיצד הדעה

שלנו תשפיע על הקריאה שלנו? נקרא בקול מלגלג או אוהד? (עמוד 13).

השאלה מופיעה בין הרבה שאלות אחרות ועל כן עלולה להיבלע ביניהן. השאלה הזו חשובה בדיוק בשל הדברים שכותבת זרחי בפתח השיר: "והיא הולכת לפּנה/ ב‏שעה בין אור לחשך, /במקום שאנ‏שים לא מסתכלים"

חוסר הסובלנות הן כלפי חתולים חסרי בית והן כלפי מי שמאכילים אותם הוא רב, וזאת למרות שעל פי החוק ההאכלה מותרת כל עוד אין הסגת גבול, כלומר הנחת אוכל בתחום הפרט של אחרים.