על ספרי ילדים של לב טולסטוי

מאת: שרה שורץ

טולסטוי עם ילדים. מקור

מקור התמונה: מוסף הספרים של הארץ אוקטובר 2014

טולסטוי כפי שצויר ע"י ג'ון ג' מות'. הציור מופיע בהערת המחבר לקראת סוף הספר שלוש השאלות (ראו בהמשך).

את העובדה, שמחברם של "מלחמה ושלום", "אנה קרנינה" ו"סונטת קרויצר" וספרים נוספים כתב גם סיפורי ילדים, הזכרתי כבר בבלוג. הפעם לרגל ציון יום הולדתו של לב טולסטוי, שחל השבוע בתאריך 9 בספטמבר אקדיש לנושא רשימה.

הנה מספר תחנות דרך בחייו של טולסטוי. הן לקוחות מכתבה מומלצת לקריאה, הסוקרת את הביוגרפיה שכתב ג'יי פאריני על טולסטוי. את הכתבה ניתן למצוא כאן.

1828 -  לב ניקולייביץ' טולסטוי נולד באחוזת יאסניה פוליאנה, במחוז טולה שברוסיה, נצר למשפחת אצולה.

- 1833 עובר עם אחיו אל קרובי משפחה בשֶל מות הוריו.

1844 -  מתחיל ללמוד משפטים ושפות אוריינטליות באוניברסיטת קאזאן.

1846 -  עוזב את הלימודים בלי להשלימם וחוזר ליאסניה פוליאנה.

1851 -  מסתבך בחובות הימורים, מצטרף לצבא ומתחיל לכתוב.

1852-1856 -  מפרסם את "ילדות, נעורים, עלומים". יצירה המתארת את ילדותו באחוזה כבן למשפחת אצולה. כבר ביצירה מוקדמת זו מתפתחת אצלו הרגישות להבדלים בין המעמדות ומתחיל המאבק הפנימי בין שאיפתו לשוויון ובין חיבתו למנעמי החיים. אף שהיצירה אינה בשלה זיהו בה רבים את כישרונו הגדול של טולסטוי, והוא נעשה לאחד הסופרים הנחשבים בדורו.

1854 -  משתתף במלחמת קרים.

1856 -  מפרסם את "סיפורי סבסטופול" המתארים את חוויותיו מהמלחמה.

1857, 1860-1861 -  מטייל באירופה. בביקורו בפאריס הוא עד להוצאה פומבית להורג שמותירה עליו רושם בל יימחה.

1862 -  חוזר ליאסניה פוליאנה ומקים בתי ספר לחינוך ליברלי המושתתים על העקרונות שניסח במאמרו "בית הספר ביאסניה פוליאנה". נושא לאשה את סופיה אנדרייבנה.

1863 -  מפרסם רומן גדול ראשון, "הקוזאקים", סיפור אהבתם של אציל רוסי ונערה קוזאקית.

1869 -  מפרסם את "מלחמה ושלום". תחילה ביקש טולסטוי לקרוא לספר "אם הסוף טוב, הכל טוב". זהו רומן היסטורי רחב יריעה העוקב אחר עלייתו ונפילתו של נפוליאון. טולסטוי מצליח להפיח חיים במאות דמויות, היסטוריות ובדיוניות, להקים מבנה עצום של עלילות ועלילות משנה, ולשתול בתוך כל אלה רעיונות רבים מספור. הספר נחשב עד היום לאחד הרומנים הגדולים שנכתבו מאז ומעולם.

1877 -  מפרסם את "אנה קרנינה". הספר התפרסם קודם לכן כסדרה בהמשכים בירחון. שני זוגות ושני סיפורי אהבה עומדים במרכזו. אנה קרנינה, אשת חברה נשואה ומכובדת, מתאהבת בגראף ורונסקי, איש צבא. מול האהבה האסורה הזו שסופה מר, עומדים כתמונת ראי יחסיהם של קונסטנטין לוין וקיטי שצ'רבצקיה, שמתאהבים זה בזה ונישאים. טולסטוי בוחן ברומן מפואר זה את אמיתותם ומשמעותם של מושגים כמו אהבה ואושר.

מבחינים בין שתי סוגות בסיפורי הילדים של טולסטוי: 1) מעשיות הנשענות על סיפורי עם; 2) סיפורים המתארים התרחשויות מציאותיות בחיי ילדים.

כריכה, איור: דוד גלבוע

מתוך הספר השופט החכם. איור: דוד גלבוע

לסוגה הראשונה שייך למשל הספר השופט החכם, שתורגם לעברית בידי י. לבנון ואויר  ע"י דוד גלבוע. הספר יצא בהוצאת עמיחי אשר לא נהגה לציין את שנת ההוצאה. בספר שלושה סיפורים, השופט החכם; בת השלג; ודב הזהב. דמותו של השופט החכם היא יותר של פותרת חידות מאשר של שופט, בסגנון הפקד קולומבוס של הסופר אשר קרביץ, אשר בכוח שכלו פותר את המקרים המובאים בפניו. כך למשל מגיעים ללשכתו קצב בבגדי עבודתו המוכתמים בדם ומוכר שמן, בבגדי עבודתו שלו, המוכתמים בשמן. "הקצב החזיק בידו מטבעות-כסף. וסוחר השמן תפס בידו של הקצב." שני האנשים, גם הקצב וגם מוכר השמן מתלוננים בפני השופט כי הכסף הוא שלהם תוך פירוט הנסיבות לתלונתם. השופט חשב רגע ואחר אמר למתדיינים: "הניחו את הכסף אצלי ושובו מחר". כך היה עם מתדיינים נוספים, ביניהם מלך (כמובן) מחופש לסוחר, אותה תבנית של 'שניים אוחזין' חזרה על עצמה שלוש פעמים, פעם לגבי אישה, פעם לגבי מטבעות-כסף כפי שהוזכר, ופעם לגבי סוס. בכל המקרים בקש השופט שישאירו אצלו את "אובייקט המריבה". למחרת בבוקר נוכח המתדיינים והקהל הרב שהתקבץ, קבע השופט מי בעל האחזקה במה שהופקד בידו. לא כל כך ברור כיצד התרצה ההמון והתפעל אם לא קבל הסבר, אבל הקוראות מקבלות הסבר דרך הסוחר המחופש, אשר לו מסביר השופט החכם:
"- ואשר לכסף, הבה אספר לך כיצד נתבררה לי האמת. הכנסתי את הכסף לתוך קערה מלאה מים, והבֹּקֶר לפני לכתי לעבודה, הסתכלתי אם אין שמן צף עליהם. אילו היה הכסף של סוחר השמן, היו ידיו השמנות נוגעות בו. לאחר שהמים נשארו צלולים וזכים, נתברר לי כי הכסף הוא של הקצב."
נחמד, ולא נדקדק בדיוקי עניות לגבי הסיכוי שבמהלך הניסיון של מוכר השמן לחטוף את הכסף הוא לא נגע בו עם ידיו המשומנות; וכמובן במקרה של האישה ששניים טענו שהיא נשואה להם, אפשר היה לשאול את פיה (אבל אולי היא הייתה אילמת...), או לבדוק ברשומות הכנסייה ועל כן אך טוב הדבר שהספר שלוש השאלות מוגש עכשיו (2005) לקורא הישראלי בעיבוד חדש של ג'ון ג' מות' אשר גם אייר (כנרת, תרגמה: תלמה אליגון רון). בסוף הספר מובא תרגום של הגרסה כפי שסופרה ע"י טולסטוי.  כאן אפשר למצוא את האתר הרשמי של מות', ומייד בהמשך מובאים איורים אחדים שלו מתוך הספר.

כריכת הספר

"אם רק אמצע תשובות לשלוש שאלות," המשיך ניקולאי, "אז אדע תמיד מה עלי לעשות."

ניקולאי נשא אותה בזהירות לבקתה של לב, ושם קבע את רגלה בעזרת ענף של במבוק.

לב חייך כשראה מה עושה הילד. איור: ג'ון ג' מות'

שלוש השאלות

מאת ל"נ טולסטוי, כפי שתורגם מרוסית ע"י פיודור מקרוב (גרסה לא מעובדת).

מלך אחד חשב פעם, שאילו ידע תמיד מהו הזמן הנכון לטפל בכל עניין, ואילו ידע למי מהאנשים עליו ליחס חשיבות ולמי לא, והעיקר, אילו ידע תמיד מהו העניין החשוב מכל העניינים – כי אז לא היה נכשל לעולם במעשיו. בחשבו כך, הכריז המלך ברחבי הממלכה שיעניק פרס גדול למי שילמד אותו כיצד לדעת תמיד מהו הזמן הנכון לכל עניין, מי הם האנשים החשובים ביותר, ומהו העניין החשוב מכל שאר העניינים.

מלומדים רבים התקבצו ובאו אל המלך וענו תשובות שונות לשאלותיו.

לשאלה הראשונה ענו חלקם, כי כדי לדעת תמיד מהו הזמן הנכון לכל מעשה, יש לקבוע מראש לוח זמנים לכל יום, חודש ושנה, ולפעול בדיוק כפי שתוכנן. ורק אז, אמרו, יעשה כל דבר בעתו. אחרים טענו נגדם כי אי אפשר להחליט מראש מתי יעשה כל דבר; אם לא יתפתה האדם לשעשועים חסרי תועלת וישים ליבו למתרחש מסביב, יוכל תמיד לעשות את הנדרש ממנו.

אחרים באו ואמרו כי גם אם המלך יעקב היטב אחרי המתרחש, לא תמיד יוכל להחליט לבדו מהו הזמן הנכון לכל מעשה, ועל כן הוא חייב להיעזר במועצת חכמים, שתייעץ לו מה עליו לעשות ומתי, כנגד אלו טענו אחרים, כי בעניינים מסוימים אין לו לשליט פנאי להימלך בדעת יועצים, עליו להחליט מייד אם זהו הזמן הנכון לפעול, וכדי שזה יתאפשר, צריך לחזות מראש את העתיד לקרות. היחידים שיכולים לעשות זאת הם מגידי עתידות, ולכן, כדי להחליט מהו הזמן הנכון לכל מעשה, צריך לפנות אל מגידי העתידות.

גם לשאלתו השניה של המלך התקבלו תשובות שונות. היו שאמרו כי האנשים החשובים ביותר למלך הם עוזריו השרים, אחרים אמרו: כוהנים, אלה אמרו: רופאים, ואלה אמרו: לוחמים.

וגם לשאלה השלישית: מהו הדבר החשוב מכל?- ענו תשובות שונות.. חלק אמרו כי המדע חשוב ונעל מכל, אחרים אמרו: אמנות המלחמה, והיו שאמרו: עבודת האלוהים.

כל התשובות נבדלו זו מזו, ולכן המלך לא קיבל אף אחת מהן, ולא העניק לחכמי ממלכתו את הפרס. כדי למצוא תשובה לשאלותיו,החליט המלך לפנות לנזיר מתבודד, שהתפרסם בכל הממלכה בזכות חכמתו הרבה.

הנזיר חי ביער, לא יצא משם לשום מקום, וקיבל בביתו רק אנשים פשוטים. על כן התלבש המלך בבגדים פשוטים, השאיר את שומרי ראשו מאחוריו, ירד מסוסו והלך אל הנזיר ברגל ובלי ליווי.

כשקרב המלך אל הנזיר, מצא אותו עודר בגינה שליד הבקתה. כשראה הנזיר את האורח, ברך אותו לשלום וחזר מייד לעבודה. הנזיר היה רזה וחלוש והתנשם בכבדות בכל פעם שנעץ באדמה את האת והפך רגבי אדמה קטנים.

המלך ניגש אליו ואמר:

באתי אליך, נזיר חכם, כדי לבקש תשובה לשאול שאלות: איך אדע מהו הזמן החשוב ביות שאסור להחמיצו, כדי שלא אתחרט על כך? מי הם האנשים החשובים ביותר שעלי להקדיש להם את מיטב תשומת הלב? ומה הם העניינים החשובים ביותר, שעלי להקדים ולעסוק בהם?

הנזיר הקשיב לדברי המלך, אך לא ענה לו דבר, רק ירק על כף ידו וחזר לחפור באדמה.

"התעייפת," אמר המלך, "תן לי את האת, אני אעבוד במקומך"

"תודה," אמר הנזיר. הוא העביר למלך את האת והתיישב על האדמה.

המלך סיים לעדור שתי ערוגות, הפסיק לעבוד וחזר על שאלותיו. הנזיר לא השיב דבר, רק קם, הושיט את ידו אל האת ואמר:

"עכשיו אתה תנוח ואני אמשיך."

אבל המלך לא נתן לו את האת, וחזר לעבוד. עברה שעה, עברו שעתיים. כשהחלה השמש לשקוע מאחורי העצים תקע המלך את האת באדמה ואמר:

"באתי אליך, איש חכם, כדי לקבל תשובות לשאלותיי. אם אינך יכול לענות לי, פשוט תאמר 'לא', ואני אחזור לביתי."

"תיראה, מישהו רץ לעברנו," אמר הנזיר, בוא נראה מי זה."

הביט המלך לאחור וראה איש מזוקן רץ לקראתם מבין העצים. האיש החזיק בבטנו בשתי ידיו, ומבין אצבעותיו ניגר דם רב. הוא קרב אל המלך, צנח באפיסת כוחות על הארץ ונשאר שוכב כל ללא ניע, עיניו מתגלגלות בחוריהן, והוא גונח גניחות כאב חלושות.

המלך והנזיר הפשילו את בגדיו של האיש. בבטנו היה פצע עמוק. המלך ניקה את הפצע כמיטב יכולתו ואז חבש אותו במטפחת שלו ובמגבת שלקח מהנזיר, אך זרם הדם לא פסק, והמלך הסיר את התחבושת, הספוגה בדם חם, ושוב ושוב שטף וחבש את הפצע.

כשפסק הדימום, התעורר הפצוע וביקש לשתות. המלך הביא מים זכים והשקה אותו.

בינתיים שקעה השמש לגמרי, ונעשה קריר. הנזיר סייע למלך לשאת את הפצוע לתוך הבקתה ולהשכיבו במיטה.הפצוע עצם את עיניו והשתתק. המלך, שהיה עייף מאוד מההליכה ומהעבודה, נשכב בכניסה לבקתה ושקע בשינה עמוקה. כך חלף לו ליל הקיץ הקצר, וכשהקיץ המלך בבוקר, הוא לא הבין מייד איפה הוא נמצא ומי האיש המזוקן השוכב נולו במיטה ומביט בו בעיניים בורקות וערניות.

"סלח לי," אמר האיש בקול חלוש, כשראה שהמלך התעורר והבחין בו.

"אינני מכיר אותך, ואין לי על מה לסלוח לך." אמר המלך.

"איך מכיר אותי, אך אני מכיר אותך, אני האויב שלך. נשבעתי לנקום בך על שהוצאת להורג את אחי וגזלת את רכושי. ידעתי שהלכת לבד אל הנזיר, והחלטתי להרוג אותך בדרך חזרה. אך כשחלף כל היום ואתה לא חזרת, יצאתי מהמארב כדי לחפש אותך, ונתקלתי בשומרי ראשך. הם זיהו אותי, התנפלו עלי ופצעו אותי. הצלחתי  לברוח מהם, שותת דם, ואילולי חבשת את פצעי, הייתי מדמם למוות. רציתי להרוג אותך, ואתה הצלת את חיי. עכשיו, אם אשאר בחיים ואם תרצה בכך, אהיה עבדך הנאמן כל ימי חיי, וגם על בניי אצווה לשרתך בנאמנות. סלח לי!"

המלך שמח שעלה בידו להשלים כל כך בקלות עם אויבו, ולא רק סלח לו, אלא גם הבטיח להחזיר לו את כל רכושו ולשלוח אליו את רופאו האישי ואת משרתיו כדי שיטפלו בו.

אחרי שנפרד מהפצוע, יצא המלך מהבקתה וחיפש במבטו את הנזיר. לפני שובו לארמון רצה המלך לבקש בפעם האחרונה מענה לשאלותיו. הנזיר כרע על ברכיו בגינה והטמין זרעי ירקות בערוגות שנעדרו יום קודם לכן.

המלך ניגש אליו ואמר:

"איש חכם, אני מבקש ממך בפעם האחרונה מענה לשאלותי."

"הלוא כבר נענית," השיב הנזיר. הוא ישב ישיבה שפופה על שוקיו הרזות ונשא את מבטו אל המלך.

"כיצד נעניתי?" תמה המלך.

"כיצד?" אמר הנזיר. " אילולא ריחמת עלי אמש בגלל חולשתי ועדרת במקומי את הגינה, היית חוזר לבדך אל אנשיך, אותו איש היה מתנפל עליך, ואז היית מתחרט שלא נשארת איתי. פירושו של דבר, שהזמן החשוב ביותר היה כשעדרת איתי את הערוגות; אני הייתי אז האדם החשוב לך ביותר, והמעשה הטוב שעשית למעני היה המעשה החשוב ביותר. אחר כך, כשהיגיע לכאן הפצוע, הזמן החשוב ביותר היה כשטיפלת בו, כי אילולא חבשת את פצעו, היה מת מבלי להשלים אתך. הוא היה אז האדם החשוב ביותר, ומה שעשית למענו היה המעשה החשוב ביותר. לכן עליך לזכור תמיד: יש רק זמן אחד חשוב, והוא עכשיו. חשיבותו רבה, מפני שרק בזמן הזה אנחנו אדונים למעשינו; האדם החשוב ביותר הוא האדם שפגשת זה עתה, כי אינך יכול לדעת אם תפגוש בחייך עוד אדם מלבדו, והעניין החשוב ביותר הוא לעשות למענו מעשה טוב, כי רק לשם כך נשלח האדם לעולם. 

 אצל מות' מוחלף המלך בילד, ושאר הדמויות בבעלי חיים עם שמות של סופרים רוסים, כמו פושקין וגוגול.

ספר מן הסוגה השנייה הוא פיליפּוֹק, אשר ככל הידוע לי, לא תורגם לעברית . לי יש תרגום שלו לאנגלית משנת 2000 עם ציוריו הריאליסטיים המרהיבים של גנדי ספירין. מומלץ בחום להיכנס לאתר שלו, כאן.

זהו סיפור על הילד פיליפּוֹק (פיליפ בשפות אחרות) אשר אחיו הגדול פטר הולך כל יום לבית ספר ואילו הוא נשאר בבית כל היום עם סבתו ודי משתעמם. באחד הימים, כאשר סבתו נרדמת הוא מחליט ללכת לבית הספר בו לומד אחיו. בית הספר נמצא בקצה השני של הכפר והדרך איננה פשוטה עבור פיליפוק אך הוא מצליח להגיע בסופו של דבר. המורה מקבל אותו בסבר פנים יפות, מקדיש לו זמן ובסופו של דבר מודיע לילד כי הוא מסכים שיוסיף לבוא לבית הספר ללמוד.

טולסטוי עצמו התעניין מאוד בחינוך וייסד 13 בתי ספר עבור ילדי איכרים רוסים. אלו לא התקיימו זמן רב, בין השאר בשל התעמרותו של השלטון הצאריסטי. אבל יוזמתו נחשבת לאחד הניסויים המוקדמים בחינוך דמוקרטי ודומה שהמורה בספר הוא מה שטולסטוי  היה רוצה לראות במציאות.

כריכת הספר

פיליפּוק, כל האיורים בספר הם של Gennady Spirin