סַדַקו רוצה לחיות

70 שנים להירושימה

רשימה מאת שרה ק. שורץ

סדקו רוצה לחיות. כריכה

סדקו רוצה לחיות. כריכה אחורית

קרל ברוקנר, המחבר

מתוך ההקדמה לספר שכתב אוריאל אופק:

"ב-6 באוגוסט 1945 חג מפציץ אמריקני בודד מעל הירושימה. בהגיע המטוס אל מרכז העיר הפעיל התותחן את מנגנון ההפלטה. פצצה אחת ויחידה צנחה מן המטוס וריחפה לאיטה באויר, כשהיא תלויה במצנח. בשעה 8.15 בדיוק הופעלה הפצצה - באותה שנייה הפכו כ -7000 בתים לאבק פורח, וכ -150000 אנשים נהרגו או נפצעו.

באותו יום שכב חייל פצוע בשם קרל ברוקנר בבית חולים צבאי בגרמניה, והעלה על הכתב את חוויות המלחמה שלו. משהגיעו לאזניו התוצאות המחרידות של הפצצה האטומית חלף רעד בגופו. 15שנים לאחר מכן העז לחבר סיפור על אותו יום, מתוך כוונה פציפיסטית."

ב-6 באוגוסט 1945 בשעה 8:16 בבוקר הותקפה הירושימה בנשק גרעיני. מזג האוויר היה טוב, ודבר לא מנע את השלמת משימתו של מפציץ ה-B-29 "אנולה גיי" של חיל האוויר האמריקני שנשלח להטיל את פצצת "ליטל בוי" מעל העיר.

עמוד הכותרת של עתון "הארץ" מתאריך 7.8.1945 [ארכיון "הארץ"]

הספר סַדַקו רוצה לחיות מחולק לשני חלקים: הראשון – "בימי המלחמה" (11- 95) והשני – "לאחר המלחמה"  (99 – 162).

ברוקנר, בעצמו פצוע מלחמת העולם השנייה, פותח בתיאור הימים בחיי העיר עד לאירוע שישנה אותה ואת מהלך ההיסטוריה על ידי תיאור אירועים ודמויות. חלקם יהבהבו שוב לקראת סוף הספר.

באוגוסט 1945 הייתה הירושימה אחת מן הערים הבודדות ביפן שלא ספגה הפגזות של בעלות הברית וזאת למרות שהיה בעיר מפעל של תעשיה צבאית. הרע מכל עוד היה לפניה, אך רק מעטים ביותר ידעו על כך.

בתחילת אוגוסט חג מטוס סיור בשמי העיר ולמרות שהתצפיתנים הבחינו בו לא נעשה דבר נגדו. חבל היה לבזבז תחמושת. כך היה גם בתאריך 6.8.1945 כאשר מטוס אויב אחד נצפה מעל העיר. אחריו הגיעו נוספים.

ספרו של ברוקנר מתבסס על מקרה אמִתִּי, אך הוא נוטל לעצמו חירות ספרותית וכך למשל סדקו האמתית הייתה בת בכורה בת שנתיים כאשר על הירושימה הונחתה פצצת האטום, ואילו בסיפור היא בת ארבע ויש לה אח בן עשר, שִיגיאו. בעדינות רבה מפגיש המחבר יפנים ואמריקאים ומספר את סיפורה של הירושימה.

הירושימה, כפי שהיא מצטיירת ע"י ברוקנר נפגעה מן המלחמה המתמשכת באשר כל המשאבים הופנו למאמץ המלחמתי. כל הגברים גויסו למחמה, הנשים חויבו לעבוד בייצור הנשק, ילדים, שלא נשלחו לאזורי כפר, הסתובבו ללא פיקוח ובעיקר חסר היה מזון והוא חולק בהקצבה.

אולם הספר נפתח בתאריך 20.7.1945: קרל ברוקנר והקוראים זקוקים לזמן כדי לערוך היכרות כל שהיא עם הגיבורים, סדקו ואחיה שִיגֵיאוׂ. במקביל הוא מספק פיסות חיים נוספות. בעמוד 40 התאריך הוא כבר 30.7.1945 – נותר עוד שבוע ליום שבו תפיל ארה"ב את הפצצה; הקוראים יודעים אך הדמויות בספר אינן יודעות. בעמוד 53 מרווח הזמן מצטמצם שוב, הגענו ל- 3.8.1945. ברוקנר מתאר את האירועים בעיר באותו יום. בתחנת הרכבת נאספים ילדים אשר ייסעו לאזורי כפר מרוחקים, משום שליפנים ברור שההפגזות יגיעו גם להירושימה. סדקו ושיגיאו לא נמנים עמם מסיבות כלכליות ואחרות, אך הם בכל זאת מבקרים בתחנת הרכבת מייחלים למשהו. בינתיים אמם יַזַקוׂ מתמוטטת מרעב ליד פס הייצור במפעל לציוד מלחמתי בו היא עובדת. למרבה המזל, שכנתה לקו היצור מסייעת בידה לקום לפני שמנהל העבודה הבחין בכך. אם היה מבחין, היה קונס אותה ופוגע במנות המזון של המשפחה הדלות גם כך.

עמוד 69 מביא אותנו אל ה- 5.8.1945 ואל בסיס התעופה טיניאן. בערב מתנהלת שם ישיבה שבה נוכח בין השאר המפקד העליון של חיל האוויר של צבא ארה"ב.

בעמוד 74 מגיע התאריך הבלתי נמנע 6.8.1945: בבוקרו של יום זה העירה יזקו את בנה שיגיאו בשעה מוקדמת. היא הזכירה לו להזדרז ללכת להתייצב בתור לחלקת המזון. התור של האנשים הרעבים וחסרי הסבלנות שדחפו ונדחקו היה למעלה מכוחותיהם של שני הילדים הקטנים. אצל איש מן העומדים בתור לא התעוררו רחמים על הילדים – הן מפאת מצבם שלהם והן משום שילדים ביפן נצטוו בכיבוד מבוגרים.

באותו זמן הועברה למפקדת הירושימה אזהרה מתחנת התצפית בדבר מטוס שבא מדרום.

המצוקה של סדקו הקטנה הכלואה והלחוצה בתוך ההמון גרמה לשיגיאו אחיה להחליט לוותר על מקומו בתור, על כל המשמעויות של צעד זה, ולחזור הביתה. הוא החליט לחזור הביתה דרך הגן הציבורי, הידז'יאמה, שיש בו אגמים.

סמוך לפתח הגן הוא שמע טרטור של מטוס, הוא הרים את עיניו לשמיים כמו תושבים רבים נוספים בהירושימה. שיגיאו לא ראה דבר. אחרים ראו.

שיגיאו הניח את סדקו העייפה לנמנם בצל הערבות והוא עצמו קפץ למים וצלל בהם.

סדקו נשארה בחיים. שיגיאו מצא אותה שרוטה ומדממת.

"בשעה שהפצצה האטומית התפוצצה מעל למרכזה של העיר הירושימה, צלל הנער שיגיאו במימי האגם. אור מבהיר סנוור אותו, ואחר כך התנדנדה האדמה מתחת לרגליו. לפתע נזכר הנער באחותו הצעירה. אחוז אימה פרץ אל הגן, קפץ מעל לגזעי עצים, פינה שיחים עקורים וצווח: 'סדקו, סדקו' לבסוף מצא אותה שוכבת על הקרקע, שמלתה קרועה, גופה זב דם. . . היא הייתה חיה (עמודים 86-87)"

עמוד 85 - הטלת הפצצה

חלק ב של הספר, "לאחר המלחמה", מתחיל באחד הימים של אפריל 1946. החיים בהירושימה שלאחר הפצצה בלתי נסבלים. תושבי הירושימה מתפרנסים מחיטוט בגלי ההריסות ומהמרת מציאותיהם בשוק השחור וכרגיל היכן שיש שוק שחור יש גם בריונים המשתלטים עליו.

התחלת החזרה לחיים מתוארת באופן סמלי ביותר. ששה עצי דובדבן מפויחים, היחידים שהושארו כזיכרון מכל עצי הדובדבן שנפגעו אף הם באש ובקרינה, החלו להוציא פרחים, ותושבי העיר לא יודעים את נפשם ולמרות הנימוס היפני הנוקשה עומדים ליד העצים ובוכים.

ב-6 באוגוסט  1947 מציינים את יום השנה השני להנחתת הפצצה האטומית על הירושימה ע"י ארה"ב.

הזמן חולף וסדקו כבר בת 14; היא משתתפת במרוץ אופניים מטוקיו להירושימה ומצליחה בו היטב. אך מיד לאחריו היא נופלת למשכב והיא עייפה ביותר. סדקו מאובחנת כחולה בלויקמיה ומאושפזת בבית החולים האמריקאי החדש שהוקם בעיר.

הוריה ואחיה מביאים למיטת חוליה נייר מוזהב – אם סדקו תקפל ממנו 1000 עגורים אותם יתלו מעל מיטתה היא תבריא. סדקו מסרבת לקבל עזרה בהכנת העגורים ובקיפולם, היא מסכימה רק שיעזרו לה לתלות אותם מעל המיטה. סדקו לא השלימה לקפל 1000 עגורים למרות שכל הסובבים אותה קיוו שתספיק. אפילו האחות היזקו "אשר ראתה עצמה נעלה מכל אמונה תפלה" ליקטה את העגורים מאצל מיטתה של סדקו ותלתה אותם בדאגה (ע"מ 158).

עגורים

סדקו הפכה לגיבורה לאומית ולסמל ביפן. בגן השלום של הירושימה עומד כיום פסל זיכרון לכבודה: מחודה של פצצת אטום מעוצבת - בולטת דמותה של סדקו יצוקה מארד.

פסל זיכרון לכבודה של סדקו בגן השלום של הירושימה

אנדרטת השלום בהירושימה; לפני כן בניין "אולם קידום התעשייה של מחוז הירושימה", אשר נהרס חלקית ע"י הפצצה הגרעינית שהוטלה ע"י ארצות הברית על העיר היום לפני 70 שנים, בתאריך 6.8.1945, בשעה 8:15 בבוקר.
צילום: דוד אסף.

הספר התפרסם בשפות רבות ברחבי העולם.

 

בשפת המקור, גרמנית

בשפת המקור, גרמנית

כאן ניתן לראות סרט וידאו שנערך מקטעי סרטים שצולמו על ידי יפנים בהירושימה ונגאסקי באוגוסט 1945.

סַדַקו רוצה לחיות/ קרל ברוקנר (1961), הוצאת מסדה, רמת גן. תורגם לעברית בידי ד"ר בצלאל וכסלר בשנת 1968.