שי ועגנון שלושה סיפורים

עגנון בקומיקס

שי ועגנון, שלושה סיפורים
כתב: ש"י עגנון
צייר: שי צ'רקה
שוקן 2012
47 עמוד, קומיקס לא מנוקד

הנה המלצה למתנה נהדרת לפסח ולכל הזדמנות אחרת, לילדים בגילאי 9 עד 12 אשר, כמאמר הקלישאה, ישבה את לבם של בני 9 עד 90, שי ועגנון שלושה סיפורים. שלושה סיפורים של שי עגנון מוגשים בקומיקס ע"י שי צ'רקה: מאויב לאוהב, מעשה העז, והאדריכל והקיסר. כל אחד מהסיפורים ראוי לרשימה בפני עצמה, גם משום שחלקם יש היסטוריה הדורשת התייחסות  כי כבר הופיעו בדפוס כספרי ילדים, אולם אנסה לכלול אותם כולם כאן ובקיצור.

הרעיון של שי צ'רקה להריק את סיפוריו של שי עגנון לקומיקס ראוי לכל התשבחות וכך גם הביצוע. צ'רקה נותן מקום לעברית החושנית של עגנון; עברית חושנית במובן שאצל עגנון השפה העברית היא כמו חוש נוסף והוא משתמש בה כמו רקדן המשתמש בגופו. העברית של עגנון היא יפיפייה וקטיפתית וצ'רקה מותיר אות כפי שהיא. אין צורך לחשוש שילדים לא יבינו את העברית הזאת. ילדים מבינים הרבה יותר ממה שמשערים. ומה שלא יבינו ישלימו בכוח דמיונם ובכוח התמונות או ישאלו.

קומיקס (עלילון בעברית) איננו סיפור עם תמונות, אלא סוגה של אמנות גרפית: עיצוב של תמונות ומילים, המסודרים ברצף, באופן שיעבירו רעיון. בספרים מאוירים, האיור נלווה לטקסט וככל שהמאייר נוטל לו חירות בפרשנות הספר עשוי להיעשות picture book. כל ההבחנות האלו ודאי מבלבלות בניסוח הזה, אך מה שנאמר כאן הוא שספרים מאוירים מלווים בתמונות ויש טווח עצום של חירות פרשנית שניתן למצוא בהם. בקומיקס, לעומת זאת, האיורים אינם רק פרשנות מאוירת של הסיפור או הטקסט, אלא הם אמצעים שווי ערך וזכויות בהעברת הרעיון. צ'רקה מצליח לחבור לעגנון ולהפוך את הסיפורים לקומיקס מענג ולקרב את עגנון, שלא כתב לילדים, גם אליהם.

שני הסיפורים הראשונים, מאויב לאוהב, ומעשה העז (שניהם מתוך 'אלו ואלו') כבר הופיעו כספרי ילדים בעבר. שניהם הופיעו ב- 2008 בספר קליפת תפוח זהב, בהוצאת שוקן עם איוריה של לי קורצוייל. הן קורצוייל והן צ'רקה עשו פרסוניפיקציה של הרוח, גיבור מאויב לאוהב. אני מכירה בית ברחוב רבדים בתלפיות בירושלים עליו היה עגנון אומר שבו מצטלבות כל הרוחות. הרוח של צ'רקה נראה יותר כמו רוח רפאים מאשר רוח בציור אמנותי, אבל זה בסדר גמור משום שמדובר במדיום אחר. אמן הרוצה לתאר רוח כמובן  שלא יצייר קווים או דמויות אלא את התופעות המזוהות עם הרוח וייתן להן את העוצמה בהתאם לרוח אותה הוא רוצה להמחיש, שמלה מתנפנפת למשב רוח קל לעומת עץ סחוף רוח עבור סערה. אבל צייר קומיקס איננו יכול להסתפק באפיפנומנלי, הוא חייב להאניש את הרוח,

ביחוד שעגנון פתח את הפתח לכך.

הרוח של לי קורצוייל בקליפת תפוח זהב

הרוח של לי קורצוייל בקליפת תפוח זהב

הרוח של שי צ'רקה

עוד רוח של צ'רקה

והנה ציורו של קאטסושיקה הוקוסאי, משב רוח באג'ירי. כאשר מדובר בציור, האמצעים לבטא רוח שונים.

תחושת הרוח מועברת ע"י האפקטים שלה. אפשר לדעת מה כיוון הרוח, היא באה מצדה השמאלי של התמונה ומעיפה ממנה והלאה עלים, דפים וכובע אחד ואילו האנשים מתכופפים כנגד הרוח ומשתדלים לאחוז בחפציהם. אין קווים המסמלים תנועת אוויר ולבטח שאין דמויות.

Hokusai’s painting Travelers Caught in a Sudden breeze at Ejiri

מעשה העז התפרסם כבר בשנת 1925 בהוצאת הגינה בליווי איוריו היפיפיים של זאב רבן, פעם נוספת בשנת 2008 בקובץ קליפת תפוח זהב, שהוזכר לעיל ובספר הקומיקס הנוכחי, שניהם בשוקן, המו"לית של עגנון.

מעשה העז, 1925 איור זאב רבן

שי צ'רקה. סקיצה

מעשה העז

הסיפור האחרון, האדריכל והקיסר, מופיע בכרך הסיפורים "עד הנה", שיצא בשנת 1952, כשעגנון כבר היה בן 65, ונחשב יצירה מאוחרת יחסית שלו. בתוך כרך זה מופיעים עוד סיפורים שיש להם ממד פנטסטי – "המלבוש", "עידו ועינם". "האדריכל והקיסר" הוא בכלל אגדה סינית-עממית שעגנון עיבד לצרכיו.

מעשה באדריכל זקן שהיה חביב על הקיסר בשביל הארמונות וההיכלות והמקדשים והמבצרים שבנה
לו, שהיו נאים ומשובחים מכל הבניינים שבנו כל הקיסרים שלפניו. פעם אחת נתן הקיסר בידו לבנות לו ארמון חדש. יצאו שנים ולא נבנה הארמון, שהזקין האדריכל ולא הלך לבו אחר העצים והאבנים.
התחילו מזרזים אותו. נטל בד וצייר עליו צורת ארמון ועשה בחכמה שכל אחד ואחד רואה בה ארמון ממש. שלח והודיע לקיסר
שכבר נבנה הארמון. בא הקיסר וראה והיה שמח שמחה גדולה, לפי שהיה הארמון נאה מכל הארמונות שראה מימיו. באו ולחשו לקיסר, אין כאן לא ארמון ולא שמץ ארמון, אלא צורה מצוירת על בד.
שמע הקיסר וכעס. אמר לו: אני רוממתיך מכל הבנאים והאמנתי בך אמונה גמורה ואתה עושה לי כך!?
עמד האדריכל משתומם: מה רע עשיתי? אמר הקיסר: עדיין אתה שואל? לא די שלא עשית מה שפקדתי עליך, אלא שרימית אותי והעמדת צורה מחוקה במקום בניין!
אמר האדריכל: צורה מחוקה אתה אומר? הבא ונראה. הקיש באצבע על הדלת המצוירת.
נפתחה הדלת ונכנס האדריכל ושוב לא יצא משם.

הסיפור האדריכל והקיסר מבקש דיון בתפישת המציאות ובשאלות של ייצוג וזה כבר נושא לרשימה נפרדת כפי שהזהרתי בפתיח.

צ'רקה מצייר את האדריכל בדמותו של עגנון:

האדריכל בדמותו של עגנון. שי צ'רקה

האדיכל והקיסר, עגנון וצ'רקה

הנסיך הקטן בציורי קיר בירושלים

The Little Prince French: Le Petit Prince

אני אוהבת לצלם בירושלים, העיר בה אני גרה כבר שנים רבות, ומשתדלת להסתובב עם מצלמה. לפני ימים אחדים מצאתי ציורי קיר מחווה לנסיך הקטן ברחוב קטן המחבר את הורקניה לברניקי. הקיר הזה נמצא בין בתי הספר ממ"ד גוננים ואילנות. צלמתי והנה הם כאן.
כאן אפשר למצוא את הספר עם האיורים.

צילום: שרה שורץ

 

 

 

 

 

 

רחוב בירושלים

כריכה

הספר, רחוב בירושלים: מסע בזמן מתקופת המקרא ועד היום של חנה ודוד עמית, מחזיק 12 כפולות עמודים המכילות כל אחת תמונה פנורמית גדולה מאוירת בידי יבגני בַּרְשָקוב.

התמונות מתארות בעושר פרטים של רחוב דמיוני למחצה בירושלים בתקופות שונות, החל מן התקופה הכנענית, דרך תקופות ביתי המקדש הראשון והשני, התקופה הרומית וכן הלאה עד ימינו אלה וכך מתקבלת היסטוריה ויזואלית של ירושלים.

כאשר ראיתי את הספר חשבתי על כך שלו הוא היה מזדמן לי בילדותי, בהיותי בת עשר נניח, הייתי ודאי מבלה שעות בהתבוננות מהופנטת בתמונות השונות. אישוש לתחושה זו קבלתי ממילותיו של הסופר חיים באר בסקירה שכתב על הספר ואשר הופיעה אתמול בהארץ ספרים. באר מספר על ספר בעל פורמט דומה שעסק בלונדון אותו קבל בילדותו: "שעות ביליתי בחברת הספר ולא השבעתי את רעבוני, מגלה בכל התבוננות פרטים ועובדות שלא הבחנתי בהם קודם לכן".

בוגרים בטווח גילים רחב, להם הראיתי את הספר, התפעלו ממנו. ועתה אני תוהה כיצד הדור האמון על ריגושי המרשתת (האינטרנט) יגיב לספר. למקרה שהתמונות הפנורמיות המפורטות לא יספיקו יש אמצעי הפעלה שונים כמו זוג ילדים, נדב ואורי (מדוע לא שתי בנות?), המתחבאים בכל התמונות.

הספר איננו טעון באג'נדה פוליטית לאומית ובני לאומים שונים ודתות שונות מוזכרים בו – כל אלו שחלפו בירושלים – ההטייה לכיוון היהודי לא קיימת.

ספרון מהוצאת אריה, 1960

לבקשתה של הקוראה שרון מפורסמת כאן סריקת הספר, אם כי לא במלואו.

בשנת 1960 יצאה בהוצאת אריה סדרת ספרים בשם גמדון, 36 ספרונים שממדיהם הם 7X9.8 ס"מ. את רשימת הספרים אפשר למצוא בתמונה השנייה והאחרונה. כל ספרון הכיל שני סיפורים.
כאן מוצג ספרון מספר 19 בסדרה. הוא מכיל בחלקו הראשון את הסיפור העִזֹנֶת והזאב, מדוע לא הגדייה והזאב, אולי כי מדובר בשלב התפתחות מתקדם יותר במעגל חייה של הגיבורה? :-)
אבל מתמיהה יותר אי ההתאמה בין שמו של הסיפור השני, הדֻבון המתאגרף, לבין בעל החיים המתאגרף המופיע בתמונות, הלו הוא הקנגורו. ועוד יותר מתמיה הוא תוכן הסיפור מבחינת איכותו והמסר שלו. אבל ספרים וסיפורים מפוקפקים היו ויהיו.

עטיפה קדמית ואחורית

לידיעתה של הקוראה שרון, הבלוגר שרון רז (נטוש), מפרסם באחד הפוסטים שלו תמונות רבות של ספרונים כאלה וקוראיו מקבלים אותם בהתרגשות. הנה שתי תמונות מני רבות: 

מקור התמונה

מקור התמונה

עוד בנושא ראו גם כאן

מאיר שלו נזכר בפרדיננד הפר

הטור של הסופר מאיר שלו ב- המוסף לשבת של ידיעות אחרונות הוא אחד הדברים הראשונים שאני קוראת בעיתוני סוף השבוע. וכך מצאתי את הדברים הבאים, שמהווים כרבע מן הטור של היום, 1.3.2013 וכמובן מתקשרים לספרי ילדים, נכון יותר לספר ילדים אחד ומיוחד, לספורו של פרדיננד שכתב בשנת 1936מונרו ליף ואייר רוברט לוסון.

עוד על ספורו של פרדיננד וגם קטע לקריאה באתר דף דף

6.12.2017
רשימה מצוינת של נועה מנהיים "הארץ" כאן
הנה קטע קצר לדוגמא:
"הסיפור מאחורי "סיפורו של פרדיננד" הוא סיפור סינדרלה מו"לי שאין רבים כמותו: הסופר והעורך מונרו ליף רצה לסייע לידידו, המאייר והחרט רוברט לוסון, שחיפש לפרוץ לשוק ספרי הילדים. ללוסון היה כישרון גדול לציור חיות, אבל מאחר שמדפי התקופה היו ביבר של ממש שאוכלס בכלבים, חתולים, קופים וסוסים, ניסה ליף למצוא חיה לא שגרתית כדי להפגין את כישרונו הלא שכיח של לוסון. בפחות מ–40 דקות, באחר צהריים אחד באוקטובר 1935, הוא כתב את עלילותיו של הפר שוחר השלום שרק רצה להמשיך לשבת מתחת לעץ השעם שלו וליהנות מזיו הפריחה. עקיצת דבורה גורמת לו להשתולל ולצנוף בכאב, וליצור בקרב ציידי הראשים והקרניים, שהגיעו למצוא פר מתאים לקורידה, רושם שהוא משולח רסן ועשוי ללא חת. הם, ככל הנראה, לא לקחו בחשבון את המלצותיו של המינגוויי לבחירת הפר המתאים. פרדיננד נגרר לזירה, ומולו מתייצב המטדור האמיץ, אבל פרדיננד מעדיף לרבוץ במרכז הזירה ולהתפעל מהתפרחות על ראשיהן של הצופות המפורכסות. לוסון התלהב מהסיפור והכין כבר באותו ערב סקיצות לאיורים. הוא לא ידע הרבה על ספרד, ותחריטיו מלאי התנועה והחיים מכילים כל מיני טעויות גיאוגרפיות לצד הבלחות של הומור קורצני; ואילו ליף העניק לפר שלו את השם "פרדיננד", מכיוון ששני השמות הספרדיים היחידים שהכיר היו אלו של פרדיננד ומלכתו איזבלה. הוצאת וייקינג הסכימה לפרסם את "סיפורו של פרדיננד", אך לא תלתה בו תקוות רבות, והמהדורה הראשונה היתה קטנה למדי — רק 2,500 עותקים. "פרדיננד הוא ספר קטן ונחמד", אמר המוציא לאור ללוסון וליף, "אבל 'אוטו הגדול' יחיה לנצח". "אוטו הגדול" היה ספרו של ויליאם פן דה בויס, שעליו השליכה ההוצאה את יהבה ואת כספה באותה שנה, אך להיסטוריה יש חוקים משלה. "אוטו הגדול", סיפורו של כלבלב ענק, הושלך לפח הזבל שלה, בעוד פרדיננד הקטן הולך מחיל אל חיל, בעודו מסרב להילחם".