השבוע לפני 138 שנים, במרץ 1876, נערכה שיחת הטלפון הראשונה בין אלכסנדר גרהם בל לבין עוזרו טום ווטסון והיא כללה מילים ספורות בלבד. בל קרא במכשיר אל עוזרו: "ווטסון בוא לכאן, אני זקוק לעזרתך". ווטסון בא והמצאת הטלפון נעשתה להמצאה מהפכנית ושימושית, וחילחלה לכל מקום...אפילו לספרי ילדים.
נתחיל במשהו מוקדם למדי משנת 1925 (תורגם לעברית בשנת 1977; כאן מופיע תרגום אחר): ה
טלפון מאת קורניי צ'וקובסקי
(תרגם: פוצ'טליון פצ'קין)
טלפון
צילצל הטלפון "ציל ציל" - מי מדבר?
- שלום, זה פיל.
- מאיין?
- מירושליים.
- מה אתה צריך?
- שוקולד פריך.
- בשביל מי?
- בשביל בני.
- ואם אפשר לשאול, האם הרבה לשלוח?
- ילדי צעיר, שלח טוֹנה,
לשתיים אין לו כוח.
אחר-כך התקשר התנין
ובבכי ביקש סנדלים.
- שלח סנדדלים אדוני,
לי לאשתי ולבני.
הלא בשבילכם
בשבוע הקודם
שלחתי מספר סנדלים?
- אך את מה ששלחת
בשבוע הקודם
מזמן כבר אכלנו
ואין
כולם מחכים
כולם מצפים
שתשלח לנו עוד סנדלים
מתוקים, טעימים ובריאים
אחר-כך צילצלו הארנבות
- אנא, שלח לנו כמה כפפות.
אחר - כך צילצלו הקופים
- אנא, שלח לנו כמה ספרים.
אחר-כך התקשר הדוב
והאוזן התחילה לכאוב
- חכה אדוני אל תשאג
אל תצרח בקול רם אל תצעק
אבל הוא רק "מו מו" ו"מה"
לא אבין בשביל מי, למה
תתקשר אחר - כך אדוני.
אחר-כך התקשרו אנפות
- אנא, שלח לנו כמה תרופות
כי אכלנו עכשיו צפרדעים
וקיבלנו מיד כאבים.
ואחר-כך צילצל החזיר
- אנא, שלח אליי את הזמיר
שיר נפלא נזמר עכשיו
הוא ואני יחדיו
לא, לא, הזמיר
לא שר שיר לחזיר
ושוב זה הדוב
- הו, סוס הים...
כיפוד ים הוא בלע בזמן שחלם
וכאלה צילצולים
כל היום מצלצלים
"דון דין דין"
"דון דין דין"
"דון דין דין"
גם פרות מתקשרות גם סוסים
לא מזמן שני יעלים
צילצלו ושרו לי
- נא הגד, נא הגד!
באמת, באמת,
הקרוסלות נשרפו,
נהרסו או נחטפו?
- מה קרה לכם טפשים?!
לא נכון אתם שרים!
לא הקשיבו לדבריי,
עוד פעם פנו אליי.
- נא הגד, נא הגד!
באמת, באמת,
הקרוסלות נשרפו,
נהרסו או נחטפו?!
ובבוקר אתמול,
צילצלה קנגורו.
מבקשת לשאול
אם זה בית נקירו?
אני התעצבנתי על הקנגורו
צרחתי:"לא, אין זהו בית נקירו"
- היכן נקירו?
- לא יכול להגיד...
צלצלי במספר
מיליון - כוכבית
אחר-כך התקשר הקרנף
הוא בכה וקינח האף
- מה קרה?
- יש צרה, זה נורא,
ההיפופוטם
בביצה נעלם
-בביצה נעלם?
- כן!
ולא לפה לא לשם!
הו, אם אתה לא תגיע,
הוא יטבע ויותר לא יופיע!
- טוב אני בא, אני בא
אם אהיה מסוגל, אעזור
הו, איזו עבודה רבה
מביצה להוציא סוס יאור!
|
הקטע הבא לקוח מתוך סיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז שיצא בכתר. בקטע זה מספר עוז על זכרונותיו מן הלוגיסטיקה וההתרגשות שהיו כרוכים בשיחות הטלפון המשפחתיות של ימי ילדותו (בהיותו בן 5 או 6; אזכור הגיל מסומן בירוק), והוא מובא כהקדמה להצגה של מספר ספרי ילדים שהטלפון מככב בהם.
"במשך שנים היה לנו סידור קבוע של קשר טלפוני עם המשפחה בתל אביב. אחת לשלושה־ארבעה חודשים היינו מתקשרים אליהם בטלפון, אף־על־פי שטלפון לא היה לא לנו ולא להם. דבר ראשון, היינו שולחים מכתב לדודה חיה ולדוד צבי ובו כתבנו שבתשעה־עשר לחודש, זה יוצא יום רביעי, בימי רביעי צבי מסיים כבר בשלוש את עבודתו בקופת חולים, ובכן בשעה חמש אנחנו נטלפן מבית־המרקחת שלנו לבית־המרקחת שלכם. המכתב היה נשלח זמן רב מראש, והיינו מחכים לתשובה. במכתב התשובה הבטיחו לנו הדודה חיה והדוד צבי שיום רביעי, התשעה־עשר, בהחלט מתאים להם והם כמובן יחכו בבית־המרקחת קצת לפני חמש, ושלא נדאג אם יוצא לנו להתקשר קצת אחרי חמש, הם בהחלט לא יברחו.
אני לא זוכר אם היינו לובשים בגדים טובים לכבוד ההליכה לבית-המרקחת, לכבוד הטלפון לתל אביב, אבל לא אתפלא אם התלבשנו. זה היה מִבצע חגיגי. כבר ביום ראשון אבי היה אומר לאמי: פניָה, את זוכרת שהשבוע הוא השבוע של השיחה לתל אביב? ביום שני אמי היתה אומרת: אריה, אל תחזור מאוחר מחרתיים, שלא יהיה פנצ'ר. וביום שלישי שניהם היו אומרים לי, עמוס, רק שלא תסדר לנו שום הפתעה, אתה שומע, רק שלא תהיה לנו חולה, אתה שומע, ושלא תתקרר ושלא תיפול עד מחר אחרי הצהריים. בערב האחרון היו אומרים לי: שתלך מוקדם לישון, שיהיה לך כוח מחר בטלפון, אני לא רוצה שהם ישמעו אותך שם כאילו שלא אכלת.
כך היו בונים את ההתרגשות. אנחנו גרנו ברחוב עמוס, ובית־המרקחת היה במרחק חמש דקות הליכה, ברחוב צפניה, אבל כבר בשלוש היה אבא אומר:
"אַת אל תתחילי שום דבר חדש עכשיו, שלא תהיי בלחץ זמן."
"אני בסדר גמור, אבל אתה, עם הספרים שלך, שלא תשכח לגמרי."
"אני? אשכח? הלוא אני מסתכל בשעון כל כמה רגעים. ועמוס יזכיר לי."
הנה, אני רק בן חמש או שש, וכבר מוטלת עלי אחריות היסטורית. שעון יד לא היה ולא יכול היה להיות לי, ולכן הייתי רץ כל רגע למטבח לראות מה אומר המתקתק, וכמו משגר חללית הייתי מכריז: עוד עשרים וחמש דקות, עוד עשרים, עוד חמש־עשרה, עוד עשר וחצי דקות -וכשהייתי אומר עוד עשר וחצי דקות היינו קמים, נועלים היטב את הבית ויוצאים שלושתנו לדרך, שמאלה עד המכולת של אדון אוסטר, ימינה לרחוב זכריה, שמאלה לרחוב מלאכי, ימינה לצפניה, ומיד היינו נכנסים לבית־המרקחת ואומרים:
"שלום וברכה אדון היינמן, מה שלומך? אנחנו באנו לטלפן."
הוא ידע, כמובן, שביום רביעי אנחנו נבוא לטלפן לקרובים בתל אביב, וגם ידע שצבי עובד בקופת חולים, ושלחַיה היה תפקיד רציני במועצת הפועלות, ושיגאל יגדל ויהיה ספורטאי, ושהם חברים טובים של גולדה מאירסון ושל מישזה קולודני, שנקרא כאן משה קול, אבל בכל זאת הזכרנו לו: "אנחנו באנו כדי להתקשר לקרובים שלנו בתל אביב." אדון היינמן היה אומר: "כן. כמובן. תשבו בבקשה," והיה מספר לנו את בדיחת הטלפון הקבועה שלו: פעם אחת, בקונגרס הציוני בציריך, בקעו פתאום שאגות נוראות מתוך איזה חדר צדדי. שאל ברל לוקר את הרצפלד מה פשר הצעקות, והרצפלד השיב לו שזה החבר רובשוב מדבר עכשיו עם בן־גוריון בירושלים. מדבר עם ירושלים, השתומם ברל לוקר, אז מדוע הוא לא משתמש בטלפון?
אבא היה אומר: "עכשיו אני אחייג." ואמא: "זה עוד מוקדם, אריה. זה עדיין כמה רגעים לפני הזמן." והוא היה אומר: "כן, אבל עד שמקבלים קשר" (לא היה אז חיוג ישיר). ואמא: "אבל מה יהיה אם במקרה נקבל קשר תכף ומיד, והם עדיין לא שם?" אבא היה עונה: "במקרה כזה אנחנו פשוט ננסה עוד פעם." ואמא: "לא, הם ידאגו, הם יחשבו שהפסידו אותנו."
בעוד הם מתווכחים כבר היתה השעה כמעט חמש. אבא היה מרים את השפופרת, בעמידה ולא בישיבה, והיה אומר למרכזנית: "שלום לך גבירתי. אני אבקש תל אביב 648" (או משהו דומה. חיינו אז בעולם של שלוש ספרות). לפעמים קרה שהמרכזנית היתה אומרת: "בבקשה לחכות אדוני, עוד כמה רגעים, עכשיו מנהל הדואר מדבר." או אדון סיטון. או אדון נשאשיבי. ואנחנו היינו נלחצים קצת, כי מה יהיה? מה יחשבו עלינו שם?
יכולתי ממש לראות את החוט היחיד הזה, המקשר את ירושלים עם תל אביב ודרכה - עם כל העולם, והקו הזה תפוס, וכל זמן שהוא תפוס - אנחנו מנותקים מן העולם. החוט הזה מתפתל בשממה, בטרשים, מתפתל בין הרים ובין גבעות, ואני חשבתי שזה נס גדול. ורעדתי: מה יהיה אם בלילה תבואנה חיות רעות ותאכלנה את החוט? או ערבים רעים יחתכו אותו? או ייכנס בו גשם? תהיה דליקת קוצים? מי יודע. מתפתל לו שם חוט דק כזה, פגיע, בלי שמירה, נקלה בשמש, מי יודע. הייתי מתמלא הרגשת תודה לאנשים שמתחו את החוט הזה, אמיצי הלב, זריזי הכפיים, הרי זה לא כל־כך פשוט, למתוח חוט מירושלים עד תל אביב, מתוך ניסיון ידעתי כמה קשה היה להם: פעם מתחנו חוט מהחדר שלי לחדר של אליהו פרידמן, בסך הכול מרחק שני בתים וחצר, חוט שפַּגַט, עניין שלם, עצים בדרך, שכנים, מחסן, גדר, מדרגות, שיחים.
אחרי שהמתין קצת, היה אבא משער כי מנהל הדואר או אדון נשאשיבי סיימו את שיחתם, והיה מרים שוב את השפופרת ואומר למרכזנית: "סליחה, גבירתי, כמדומני שביקשתי לדבר עם תל אביב 648." היא היתה אומרת: "רשמתי לפני, אדוני. בבקשה להמתין" (או: "בבקשה להזדיין בסבלנות"). אבא היה אומר: "אני ממתין, גבירתי, כמובן שאני ממתין, אבל אנשים ממתינים גם בקצה השני." בכך הוא היה רומז לה בנימוס שאכן אנחנו אנשים תרבותיים אבל יש גבול גם להתאפקות ולהבלגה שלנו. אנחנו אמנם אנשים מחונכים היטב, אבל לא פראיירים! לא צאן לטבח. העניין הזה, שיהודים - כל אחד יכול להתעלל בהם ולעשות בהם ככל העולה על רוחו - העניין הזה נגמר אחת ולתמיד.
ואז פתאום הטלפון היה מצלצל שם בבית־המרקחת, וזה תמיד היה צליל מרעיש לב, מצמרר גב, רגע מאגי, והשיחה היתה נשמעת בערך כך:
"הלו צבי?"
"מדבר."
"זה אריה. מירושלים."
"כן אריה, שלום, כאן צבי, מה שלומכם?"
"אצלנו הכול בסדר. אנחנו מדברים אליכם מבית־המרקחת."
"גם אנחנו. מה חדש?"
"אין חדש. איך אצלכם צבי? מה אתה מספר?"
"הכול בסדר. אין שום דבר מיוחד. חיים."
"אם אין חדש, זה טוב. גם אצלנו אין חדשות. אנחנו בסדר גמור. ומה אצלכם?"
"גם כן."
"יפה מאוד. אז עכשיו פניה תדבר אתכם."
ושוב אותו דבר: מה נשמע? מה חדש? ואחר־כך: "עכשיו גם עמוס ידבר כמה מילים."
וזאת היתה כל השיחה. מה נשמע? טוב. נו, אם כך אז אנחנו בקרוב שוב נדבר. טוב לשמוע אתכם. טוב לשמוע גם אתכם. אנחנו נשלח מכתב ונקבע לנו זמן לפעם הבאה. נדבר. כן. בהחלט נדבר. בקרוב. להתראות. ותשמרו על עצמכם. כל טוב. גם לכם.
*
אבל זה לא היה מצחיק: החיים היו תלויים בחוט דק. עכשיו אני מבין שהם לגמרי לא היו בטוחים אם באמת ידברו עוד פעם, או לא, אולי זוהי הפעם האחרונה, כי מי יודע מה יהיה, יהיו מאורעות, יפרוץ פוגרום, טבח, הערבים יקומו וישחטו את כולנו, תבוא מלחמה, יקרה אסון גדול, הלוא הטנקים של היטלר כמעט הגיעו אל המפתן שלנו משני כיוונים, מצפון אפריקה וגם דרך הקווקז, מי יודע מה עוד מצפה לנו. השיחה הריקה הזאת כלל לא היתה ריקה - היא היתה רק דלה.
הדבר ששיחות הטלפון ההן מאירות לי עכשיו הוא עד כמה קשה היה להם - לכולם, לא רק להורי - לבטא רגש פרטי. בהבעת רגש ציבורי לא היה להם שום קושי - הם היו אנשים רגשיים, והם ידעו לדבר. אוהו איך שהם ידעו לדבר, הם היו מסוגלים להתווכח שלוש־ארבע שעות בלהט עצום על ניטשה, על סטלין, על פרויד, על ז'בוטינסקי, להשקיע בזה את כל מאודם, להגיע לדמעות של פתוס, לזמר זמירות, על הקולוניאליזם, על האנטישמיות, על הצדק, על "שאלת הקרקעות", על "שאלת האישה", על "שאלת האמנות־מול־החיים". אבל ברגע שניסו להביע רגש פרטי, יצא תמיד איזה דבר מכווץ, צחיח, אולי אף מפוחד, פרי דורות על דורות של הדחקות ושל איסורים. איסורים מכופלים, שתי מערכות של בלמים: הנימוסים האירופיים הבורגניים הכפילו את עוצמתם של מעצורי העיירה הדתית היהודית. כמעט הכול היה "אסור" או "לא נהוג" או "לא יפה"."
אירועים מסוג זה הקשורים בתיאומים אינם זכורים לי, אך בהחלט זכורים לי הימים בהם ההמתנה להתקנת טלפון מתאריך הזמנתו עלולה היה לארוך די הרבה זמן וכמו כן שימי ילדותי עברו בבית נטול טלפון. פיצינו עצמנו בטלפון-חוטים העשוי מחוט ושתי קופסאות לֶבֶּן (איור של איתן קדמי באתר נוסטלגיה):
נזכרתי בקטע הזה מתוך ספרו של עמוס עוז כאשר תהיתי ביני לבין עצמי מדוע זכו מכשירי הטלפון להופיע בספרי ילדים. בשני הספרים הבאים, הלו, הלו אבא (חנה הורן יסוד, 1966) והלו סבתא, זו אני מדברת (ימימה טשרנוביץ אבידר כתר 1984), הם מהווים אמצעי ליצירת המסגרת של הסיפור. אך לא כל מכשיר ביתי היה מתאים לכך. היכולת של טכנולוגיית הטלפון לקרב רחוקים, להקטין את הבדידות, היא שעשתה אותו למכשיר כה פלאי בסיפורת.
בספרה של הורן מתנהלת שיחה טלפונית משעשעת בין אב שנמצא בעבודה ובנו, שיחה אשר יכולה הייתה להתקיים בין אב לבנו הפעוט גם פנים אל פנים, אך סיומה החביב קשור בגישור על מרחק פיזי. 34 ו- 37 שנים מאוחר יותר הפכה הורן את הלו, הלו אבא לסדרה כאשר כתבה את הלו, הלו אמא (כנרת 2000) ואת הלו, הלו סבתא (כנרת 2003). בעוד שבספר הלו, הלו אבא הדו-שיח, מעין מו"מ, מתנהל על אדות מתנה שאבא יביא, בספר הלו, הלו אמא, הדו-שיח הוא שוב מעין מו"מ אך קשור בהגעתה של אמא הביתה מן העבודה.
 |
| איור הכריכה |
 |
| איור של בנימיני-אריאל להלו, הלו אמא |
ספרה של ימימה טשרנוביץ אבידר, הלו סבתא, זו אני מדברת , התפרסם כאשר טלפון בבית היה כבר מחזה נפרץ, אך טשרנוביץ-אבידר אשר הגיע לישראל בשנת 1921 ודאי זכרה גם ימים דומים לאלו המתוארים ע"י עוז. ספרה של טשרנוביץ-אבידר עוסק בקשר הטלפוני בין עדה, ילדת מפתח, לבין סבתהּ, אִתה היא משוחחת כל יום כדי לא לחוש בודדה בשעות שהאם עדיין בעבודה. טשרנוביץ-אבידר מתארת את עצמאותה הגוברת של עדה בשימוש במכשיר הטלפון. ומתאור לכאורה פשוט זה אנו למדים בעדינות על גדילתה של עדה ועל הקשר עם סבתה (וגם הסבא) שנשאר על כנו לאורך כל הזמן הזה.
 |
| מתוך הספר |
הטלפון
ערך הופעת אורח בסיפור של משה
שמיר, פסח בא לקיבוץ, אשר הופיע בקובץ
ידידיו הגדולים של גדי (ספריית
הפועלים, אנקורים 1947) ופעם נוספת בקובץ ספורים
בשלושה קולות (דביר). גדי שומע את חברי הקיבוץ מדברים על כך שפסח מתקרב
ופסח תיכף מגיע ומדמיין לעצמו "שפסח הוא מן ויצמן אם מכינים לכבודו כל כך הרבה
עוגות". אבל גדי לא רוצה לשאול את המבוגרים שיגידו ששוב הוא מנדנד בשאלותיו.
הוא מנסה לשאול את הסוס הזקן אציל ואת כלבו צחור, אך משאינו מקבל תשובה הולמת הוא
מחליט להיוועץ בעמוד הטלפון:
 |
| מתוך פסח בא לקיבוץ |
אריך קסטנר כתב את 35 במאי או דני רוכב אל הים הדרומי בשנת 1931. הספר עוסק במסע לים הדרומי הנועד
לסייע לדני למלא את המשימה שהוטלה עליו בביה"ס - לכתוב חיבור. שלושה יוצאים
למסע, המתחיל בארון, יוזם המסע, דודו הרווק של דני, דני עצמו והסוס נגרו קבלו. ומדוע
אני מזכירה את הספר כאן? משום שמדובר בספר מדע בדיוני שיש בו גם טלפונים ניידים, מסועים
במקום מדרכות ומכוניות הנוסעות בכוחות עצמן. מובאים שני עמודים שסרקתי מתוך מהדורת
אחיאסף 1989 שתרגמה אלישבע קפלן. את האיורים לספר אייר הורסט למקה, אחד משני
המאיירים של קסטנר.
 |
| שלושת הגיבורים על מסוע |
 |
| "טלפון נייד" ב- 1931 |
.jpg)
