ספר זה שייך ל

THIS BOOK BELONGS TO

מאת שרה ק. שורץ
רשימה שלישית על בטנות נייר (end papers, forsazt).

הראשונה עסקה בבטנות נייר בספרים שהם יצירות משותפות של שלו ואבולעפיה, השנייה הרחיבה לבטנות נייר בספרי ילדים שאוירו בידי מאיירים ישראליים. הרשימה הנוכחית לא תתמקד בלאום אלא בבטנות נייר שמעטרת אותן תווית "ספר זה שייך ל".

לא הצלחתי לגלות היכן ועל איזה ספר הופיעה בטנת נייר המעוטרת ב"ספר זה שייך ל" לראשונה, אך מן הסתם יש קשר בין עיטור זה לבין Ex- libris. "אקס ליבריס (מלטינית: ex-librīs, מילולית: "מספריו של...") היא תווית נייר מודפסת ומאוירת המודבקת בספר, או חותמת המוטבעת בספר, לרוב על גבי החלק הפנימי של העטיפה, על מנת לציין מיהו בעליו של הספר"(מתוך הערך בויקיפדיה). תוויות וסימנים אלו מוכרים כבר מתקופת ימי הביניים. פה ושם הוכנו כאלו גם עבור ילדים, אולם הרוב המכריע היו של מבוגרים. מאז שספרים נעשו מצרך עממי נעשתה תווית ה- Ex-libris לרֶטְרו בכל הקשור למבוגרים ואילו לילדים יש מדבקות או סטיקרים. ספרים דיגיטליים יהפכו את תוויות האקס-ליבריס לעניין לאספנים.

אולם, כאמור יש ספרי ילדים שעל בטנות נייר שלהם מופיע מעין אקס ליבריס. בעיני זה חביב ביותר. בד"כ בספרים שבטנת הנייר שלהם מצוירת, בייחוד הישנים, הציור יהיה זהה מקדימה ומאחור, אולם בספרים בהם בטנת הנייר כוללת "אקס ליבריס", יש הבדל בין בטנות הנייר הקדמית והאחורית – האקס ליבריס מופיע רק על הקדמית.

הנה דוגמאות שאני מכירה:

נדמה שיש לפתוח עם בטנת הנייר של סדרת הספרים של Little Golden Books מבית ההוצאה Random House. הספרים החלו לצאת בשנת 1942 במחיר 25 סנט לספר ומאז מוסיפים לצאת אם כי לא במחיר זה. 

והנה שניים של בתיה קולטון הישראלית:

"להתראות באנטרטיקה", נורית זרחי  דביר, בשנת 2005, מכיל 38 עמודים,  ילדים 7-3

שרשרת זהב

עוד ספרים בעברית:

אמא שלי תמיד ממהרת, אירה: דורון זהרי שמש, הקיבוץ המאוחד 2013

דורון זהרי שמש, בחרה, ברוח הספר, שבו האם העסוקה תמיד ממהרת ומשאירה פתקיות למשפחה (היום אלו הודעות בנייד) להשתמש בדבקית צהובה עבור האקס ליבריס המוטבע על בטנת הנייר. מי שמסתכל בצילום מבלי להכיר את המקור, יכול לחשוב שבאמת מדובר בדבקית שהודבקה כלאחר יד וזה לא כל כך מזמין לכתוב את השם.

המאיירת של מי מכיר את תנינה?, אודליה ליפשיץ, בחרה לקרב את הקוראים לא רק אל הספר, אלא אל הגיבורה שלו, תנינה. בעיגול הכסוף על בטנת הנייר הסגולה, המהווה אקס ליבריס, כתוב בפרפרזה על שם הרשימה "תנינה זו שייכת ל:" (כדאי להגדיל את התמונה).

מי מכיר את תנינה?, מאת נורית זרחי,כתר 2009

והנה פורזץ מספר מתורגם ע"י מיכאל דק שצלמתי באמצעות טלפון נייד בחנות הספרים בה אני עורכת את רוב רכישות הספרים שלי:

אליס בארץ הפלאות, אמה צ'יצ'יסטר קלארק. על פי לואיס קרול, בנרת

והנה בטנות נייר עם "אקס ליבריס" באנגלית מן האוסף שלי:

ספר של Ladybird  1993

Here is the Baby  מאוייר על ידי Taeeun Yoo 2014

ואחרון חביב, בטנת נייר מתוך הספר 

VIKTOR & ROLF’S Disco HEDGEHOG

מקור התמונה

הבובטרון של הונזו

מאת שרה ק. שורץ

מקהלה. גובה כל בובה 16 ס"מ בערך

במחצית הראשונה של המאה העשרים הוקמו במספר קיבוצים תיאטרוני בובות – בובטרונים. עדות לכך הוצגה בתערוכה שאצרה עינת אמיתי ז"ל, שי לילדינו, תרבות לילדים בקיבוצים ובספר שנשא שם דומה, שאותו כתבה.

תיאטרוני בובות אשר התקיימו בקיבוצים היו מפעל של משוגע לדבר שהוציא אותם לפועל בהתחלה לבד ובהמשך בעזרת מספר חברים וחברות שהתנדבו לעזור. הקיבוצים הצעירים, שנלחמו על קיומם, לא הקציבו בנקל שעות עבודה עבור פעילות אמנותית – את זה היה צריך לעשות לאחר שעות העבודה.

התערוכה, הונזו והבובטרון: בובות-על-חוט מאוספי משפחת בן שלום, עוסקת בבובטרון של דוד בן שלום איש גבעת חיים, המכונה, הונזו, ומבוססת על אוסף פרטי. הבובטרון של הונזו האריך חיים יותר משאר תיאטרוני הבובות בקיבוצים ופעל מ–1936 עד סוף שנות ה-70. הונזו הופיע עם הצוות והבובות שלו גם במחנות העקורים וגם במעברות. "במשך יותר מארבעים שנה הציג הונזו מחזות שאת רובם כתב בעצמו, כשהוא מסתייע בייעוץ של מלחינים, כוריאוגרפים, במאי תיאטרון ואנשי אמנות חזותית – כל אחד מומחה נודע בתחומו. לכל אורך הדרך היה הבובטרון נציג נאמן של קיבוץ גבעת חיים והקנה לו מוניטין בקרב הציבור הישראלי. לאחר מותו (1990) רוקנה הסדנה של הונזו. בני המשפחה הצליחו לשמור על חלק מהבובות ועל מסמכים בודדים וגזרי עיתונים של ביקורות על המחזות שהעלה הבובטרון. כל אלה, בצירוף כמה ממסמכיו האישיים של הונזו, הועברו לארכיון קיבוץ גבעת חיים מאוחד" (מתוך ההזמנה לפתיחת התערוכה).

התערוכה, שאצר חוקר האמנות ד"ר אליק מישורי והקטלוג המרתק שכתב, סוקרים את ההצגות שהבובטרון העלה ומתארים את חייו ופועלו של הונזו . כאמור טעימה מוקדמת אפשר היה לראות בתערוכה שהוצגה בעין חרוד ונאצרה ע"י ענת אמיתי. תערוכתה של אמיתי עסקה בכל המפעל התרבותי-אמנותי של הקיבוצים עבור ילדים ואילו התערוכה הנוכחית מתמקדת במפעל של הונזו. המבקר בתערוכה ייווכח לדעת עד כמה מגיעה להונזו ולמפעלו תערוכה משלהם ויפגשו בה גיבורי ילדות בשלושה ממדים, כמו נרקיס מלך הביצה של לוין קיפניס והדייג ודג הזהב.

בובת נרקיס מלך הביצה בתערוכה

מומלץ לעיין בקטלוג כדי להעצים את החוויה. בין השאר מופיע בקטלוג ניתוח מורחב של הספר המצולם הבובה זיוה שגיבורתו היא בובה מהבובטרון של הונזו. הצילומים בספר הבובה זיוה הם של פטר מירום.

ארגז תצוגה בתערוכה והבובה זיוה 

הבובה זיוה בתערוכה

התערוכה מוצגת בגלריה לאמנות של האוניברסיטה הפתוחה ברעננה בבניין הכיכר עד ה – 30.3.2015. הכניסה לתערוכה איננה עולה כסף ומתאימה לילדים ולמבוגרים (בני נוער עלולים לעקם את האף אלא אם הם מחבבים תיאטרוני בובות או מתעניינים בהיסטוריה של ישראל). ביום יפה אפשר לשלב את הביקור בטיול בגן היפה של האוניברסיטה הפתוחה. בימים בהם לא מתקיימים כנסים או ימי עיון אפשר שיתנו לכם לחנות במגרש החנייה של האו"פ כאשר תאמרו שבאתם לראות את התערוכה, אך יבקשו שתציגו תעודה מזהה. כדי להגיע למגרש החניה יש לנסוע דרך רחוב האוניברסיטה ברעננה המקביל לכביש 4. אפשר להגיע גם דרך רחוב רבוצקי ולחפש חניה בו.

 קריית האוניברסיטה הפתוחה ע"ש דורותי דה רוטשילד, דרך האוניברסיטה 1, רעננה

(הכניסה לחניה מרחוב ויצמן; החניה ללא תשלום, על בסיס מקום פנוי)

לתשומת לב! 
היציאה ממגרש החניה אפשרית אך ורק אל כביש מס' 4, ורק לכיוון דרום (לצומת רעננה מרכז).

"העיסוק בדמויות אפריקניות בתקופה שבה העלה הונזו את אגדה אפריקנית היה נפוץ בסיפורת העברית לילדים, שחיפשה גיבורים אקזוטיים מתרבויות רחוקות (מתוך הקטלוג שכתב מישורי עבור התערוכה, עמ' 22)"

ארנב מנגן בפסנתר, מהמחזה אוברטורה מוסיקלית, עץ צבוע, גובה: 37 ס"מ

התינוק הזה

מאת שרה ק. שורץ

התמונה מאתר ההוצאה

אלה הולכת לישון אחרי שקוראים לה שני ספרים; גם כאשר היא ישנה אצל סבתא וסבא. בפעם הקודמת (שהיא ישנה אצל סבתא וסבא) היא באה בשליחות אמהּ ובקשה ספר שהן "עדיין לא קראו". הפעם סבתא, שזו אני, הכינה שני ספרי ילדים ליד מיטתן מראש, האחד, כבר הוזכר בבלוג, "חיית המחמד המושלמת" והאחר "התינוק הזה" [מאת אמנדה בנג'מין, איורים: דניאלה בייגל, תרגמה: דינה מילאנו. עריכה: חנן אלשטיין, הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2010].

כאשר התעניינתי בבוקר אצל האם, בתי, כיצד קבלה הקטנה את הספרים, הסתבר שהראשון התקבל באהדה ואילו השני, התינוק הזה, נדחה על הסף והילדונת רצתה ללכת לחפש ספר אחר, שהרי בביתה היא זו שברוב המקרים בוחרת את הספרים לקריאה.

בחרתי בספר התינוק הזה משום שבקרוב אלה תהפך לאחות והנושא מעסיק אותה. לעיתים היא הולכת ומלטפת את הבטן שלה וכאשר שואלים אותה את מה היא מלטפת, היא משיבה, "את התינוקות שלי". ספרים עשויים להיות דרך טובה לגעת. אבל הילדה סירבה כאומרת  "לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ..." [– הביטוי שמקורו בקהלת פרק ג הוא פתיח לסדרה ארוכה של דוגמאות כמו "עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק" ויש המפרשים את הדברים כדטרמיניזם, זו איננה כוונתי כאן].

כאשר הספר הוצע לאלה ביום אחר היא שוב דחתה את ההצעה. הפעם היא נשאלה לגבי הסיבה לסרובה. "בגלל התינוק" היא אמרה ישירות. 

בסופו של דבר אלה התאהבה בספר; הגיעו הדברים לידי כך שהוריה הותשו ממספר ההקראות החוזרות ונשנות שלו. במיוחד אוהבת אלה את כפולת העמודים עליה פרוס לועו הפעור של דוב - זהו המקום בו סופי האחות אחוזת רגשי אשם מדמיינת שדוב בלע את אחיה ג'ק. אבל אני מקדימה את המאוחר.

אלה מראה את התמונה האהובה עליה בספר "התינוק הזה"

הספר התינוק הזה עוסק באחד הנושאים הוותיקים בתרבות, יחסי אחים. הנושא מוגש בחן רב הן מבחינת התוכן והן מבחינת האיורים, המתיילדים בכוונה אך מוקפדים ביותר.

לסופי יש אח קטן, ג'ק, אשר לא מניח לה ו"לא נותן לה פרטיות" להרגשתה.

מקור

היא קוראת לו "התינוק הזה" ולא בשמו הפרטי. לומר שג'ק הקטן אוהב אותה בכל נימי נפשו? ובכן, בעצם כן, בדרכם של תינוקות – אחותו היא חלק מרתק ובלתי נפרד מעולמו, היא מבוגרת ממנו אך לא מבוגרת מדי, היא עושה דברים כיפיים. אך סופי, שאת גילהּ איננו יודעים, אך על פי מספר הנרות על עוגת יום ההולדת היא לכל היותר בת שש, ואולי רק בת חמש, אם לוקחים בחשבון נר אחד לשנה הבאה, איננה יכולה לדעת מה חש אחיה. איש איננו יודע מה בדיוק חש זולתו - ועל כן כה רבות אי ההבנות בין בני אדם - לא רק ילדים קטנים. (ובינינו, גם לאוהבים, יש להציב גבולות ועל כן לא טוב כל כך לגדול ללא אחים בכלל).

בעת המוּלת ההכנות ליום ההולדת של סופי, מבקשת אמהּ "תסתכלי לרגע על ג'ק", וסופי מסתכלת. היא מסתכלת כאשר ג'ק יוצא מבעד לדלת הפתוחה, כאשר הוא גולש במדרגות, וכאשר הוא הולך ונעלם לאורך הדשא היא לא הולכת אחריו.

אחרי זמן קצר ושקט בבית, האחריות משלחת בה אי שקט והיא תוהה על מעשיו של אחיה. סופי יוצאת לחצר הענקית, מנקודת מבט של ילדים, והמגודרת (המאיירת דאגה לכך שהדרמה תישאר מוגנת, ועדיין זו דרמה) ואחיה לא נראה לעין.

"התינוק הזה, התינוק הזה" היא קוראת ואין תשובה. היא נמלכת בדעתה וקוראת "קו קו! קו קו!" ואז מפאתי החצר הרחוקים מבין השיחים היא שומעת "קו קו" קטן. היא אצה רצה לשם, מסיטה את הענפים ומוצאת את ג'ק אשר מגיש לה זחל.

"ואף על פי שהיה גדול וכבד,

היא הרימה אותו על הידיים

והחזירה אותו הביתה –

למקום אליו הוא שייך."

עד מחר, אז תהיה לה הזדמנות לכעוס עליו פעם נוספת, ולחבק אותו שוב.

הן המחברת של הספר והן המאיירת חיות בישראל. עוד ספר ישראלי הוא כמובן "אחלה אח", אחד משיתופי הפעולה המוצלחים של המחבר יונתן יבין והמאייר הנפלא גלעד סופר. בינתיים גלעד סופר החל לאייר את הספרים שהוא עצמו כותב.
גם הספר "במזל דב" של מקס קורנל [מחבר ומאייר; מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ; כנרת 2011] עוסק בנושא אך בדרך סמוייה, מבלי להזכיר תינוק או אח.

שקדיה שקדייתי

מאת שרה ק. שורץ

הספרייה הלאומית

באקדמיה ללשון עברית סבורים כי המילה שקדייה עבור “שקד מצוי” הוטבעה ע"י לוין קיפניס וערכה את הופעת הבכורה שלה בשיר  "לשנה טובה, שקדיה" (תרע"ט)[1] .

מקור

אני עדיין זוכרת כיצד שרנו בילדותינו:

לשנה טובה שְ ק דִ יָּ אַ אָ ה

לשנה טובה שְקדִיָּה

שייתן לך אלוהים.....

שנה לאחר מכן שולבה המילה שקדיה וגרסה של השיר הנזכר לעיל במחזה לטו בשבט, ראש השנה לאלנות, שכתב קיפניס ופורסם בתמיכתו של ועד הצירים, אשר הוקם בעקבות הצהרת בלפור ופעל בין השנים 1918-1921. ועד לקח על עצמו גם תמיכה בחינוך ובתרבות בין שאר פעילויותיו.

דפי הספר המובאים כאן מקורם מן הספרייה הדיגיטלית של הספרייה הלאומית.

המחזה מתייחס ברצינות אל שמו הנוסף של טו בשבט, הלא הוא ראש השנה לאילנות, שואל את תכני ראש השנה היהודי אשר בו נקבע ונכתב מי יחיה ומי ימות (ולאחר עשרת ימי תשובה, ביום כיפור נחתם סופית), ומכיל אותם על הצמחים (תמונה ב במחזה עמוד ד):

בראש השנה יכתבו

מי בפרי ישמח

ומי יצַּב עָרׂם;

מי יינק רׂב ליח

ומי יבש מחׂם.

שלושה בתים מסבירים אלו רעות יכולות להתרחש לעומת אלו טובות. אלא שכלל לא ברור מה פשעם של הצמחים אשר בראש השנה לאילנות יכתבו לנבילה ולקמילה, בניגוד לבני אדם שיש מהם המשרכים דרכם. נניח לרגע שעל בני אדם נגזר על פי מדתם, כלומר יש סדר בעולם, מה הוא הסדר הזה המחייב גם צמחים.

גם המלאך המופיע במחזה מתקשר למקורות:

חז"ל אמרו "אין לך עשב ועשב מלמטה שאין ממונה עליו מלמעלה, ושומר אותו, ומכה אותו, ואומר לו גדל". אומר (זהר ובב"ר, י') "אמר רבי סימון, אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע, שמכה אותו, ואומר לו גדל".

עשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1930, המלאך זוכה לשם צמחיאל וגם לתיאור חזותי, בספרו של ברוך צ'יז'יק, צמחיאל:  אגדות ושיחות על צמחי ארץ ישראל, כפי שהוזכר בפוסט הקודם.

  

---

[1]  " שקדייה" מאת טלי בן-יהודה. 14.1.2014. אתר האקדמיה ללשון עברית  http://hebrew-academy.org.il/2014/01/14/%D7%A9%D7%A7%D7%93%D7%99%D7%99%D7%94/

ברוך צ'יז'יק ושושנת המלך

שושנת המלך (שושן צחור) מתוך "אוצר הצמחים". ציירה נעמי צ'יז'יק אילון

שושנת המלך (שושן צחור). "אוצר הצמחים". עמוד 625. ציירה נעמי צ'יז'יק אילון

שושן צחור

נכתב ע"י שרה ק. שורץ

בפוסט הקודם הזכרתי את הקשר בין בוטניקה ובין לאומיות [לא לאומנות] בהסתמך על מאמר של  אריאל הירשפלד (2006), "בוטניקה של התגלות".  המאמר של הירשפלד התייחס לשיתוף הפעולה בנושאי הבוטניקה בין בני הזוג אפרים וחנה הראובני והצייר המחונן שמואל חרובי.

על ההקשר בו הופיע המאמר של הירשפלד אפשר לקרוא בפוסט שלי אשר פורסם במסגרת אחרת.

באנציקלופדיה אוצר הצמחים (ברוך צ'יז'יק, 1952) מצאתי אגדה, שכותרתה  "שושנת המלך". מה לאגדות ולאנציקלופדיה תהיתי?

אך נזכרתי שכבר בשנת 1930 פרסם צ'יז'יק את הספר צמחיאל:  אגדות ושיחות על צמחי ארץ ישראל (דפוס הפועל הצעיר) – אוסף של אגדות וסיפורי עַם הקשורים בצמחי ישראל. היה זה הספר העברי הראשון של אגדות טבע. ועל כן התמיהה הועמה קמעה, אך עדיין נראה שהעניין שווה סיפור.

מקור

מקור

מקור

העמוד הראשון של ההקדמה לאוצר הצמחים: תאור מקיף של המִצמחה הארצית

"את החוברת הראשונה בסדרת "אוצר הצמחים" , שנועדה לשמש בסיס לספרו הגדול , פרסם ברוך רק ב  1938 הדבר קרה כאשר אגרונום מפורסם פנה לשרה ואמר לה : "מה זאת שמעתי ? ברוך יוזם להוציא לאור אנציקלופדיה ? אל תניחי לו ! הרי אתם זקוקים לפת לחם . " שרה הביטה מבעד לחלון על עץ הארז ומלמלה לעצמה : "לכל יצירה דרוש משוגע . הפעם שניים הם המשוגעים , כי גם אני רוצה בזאת . אם נחיה ונהיה בריאים - הדבר יקום ויהיה . " שרה השקיעה את כל מרצה בעוזרה לבעלה להוציא את חוברות הסדרה . היא תרמה רבות לעיצובן ולהדפסתן של החוברות אך שמה לא נזכר בהן . באותם ימים לא היה נהוג לפרט את שמות כל התורמים לעריכה. החוברות נשלחו למעוניינים , אך חלקן הגדול הצטבר בבית בערימות . לאחר עמל של שנים הצטברה הכמות הדרושה של חוברות למילוי הכרך הראשון של האנציקלופדיה . ברוך לא זכה לראות את ספרו יוצא מהדפוס . הוא נפטר ב 1955 והוא בן  71 עם תום השבעה , נסעה שרה לבית הדפוס , קיבלה את ההגהות לספר והחלה לעבוד על סיום המלאכה . הספר יצא לאור תשעה חודשים לאחר מותו של ברוך . הכרך שהוציאה שרה לאור , המכיל יותר מ 900 עמודים , עוסק בצמחי התרבות שגדלו בארץ ונזכרים בארון הספרים היהודי . בכתב ידו הקדיש ברוך את הספר לחנה אחותו שנפטרה ב  1951 שרה נזכרת בפתח הספר כאחראית על הסגנון . הציורים בספר נעשו על ידי אמנים רבים . ברוך בעצמו לא נטל חלק בעבודה הגראפית , למרות שגילה עניין רב באמנות הציור . הספר עשיר בתיאורים מעולם התרבות היהודית הקדומה , הקשורים לצמחים . בן ראובן שרה ורמי (2010). נשים עבריות בדמשק 1917 – 1918. הוצאת ספרים אריאל. עמ' 131"

עוד על האנציקלופדיה אוצר הצמחים ועל מחברה ברוך צ'יז'יק אפשר לקרוא רשימה מקיפה ומרתקת בבלוג הספרנים (Safranim's Blog) בפוסט "אוצר הצמחים" – פגישה מאוחרת.

אגדות, במיוחד העתיקות שבהן, לא סופרו ולא נועדו בהכרח לילדים, אלא לבני כל הגילים כולל ילדים ובני נוער. האגדה שמביא צ'יז'יק איננה בדיוק אגדה אלא סיפור עם, אבל הסוגה המדויקת לא כל כך חשובה במקרה הנוכחי.

האגדה "שושנת המלך" מספרת על התכנסות של זקני ישראל אצל שמעון המכבי לאחר נצחונו על אנטיוכוס השביעי לצורך מינויו לנשיא. כל הנציגים משבטי ישראל השונים התקבצו סביב דגלם וסמלם ורק אנשי פקיעין הגיעו ללא סמל. שאל אותם שמעון לפשר הדבר. ספרו לו אנשי פקיעין על כך שבעבר התפרסם כפרם בזכות הגידול של צמחי מרפא ובושם כמו נרד רפואי (Nardus; Valeriana officinalis ), מחמדה ובעיקר שושנה צחורה, שאותה בחרו לסמל כפרם. מאז שנושלו מאדמותיהם ופסקו מעיסוקיהם חדלו גם מלהשתמש בסמלם, שכן הגידולים שלהם נשתכחו וכמעט לא ניתן למצוא את השושנה הצחורה. בשמוע שמעון החשמונאי את הדברים, דאג לפדיון האדמות ולהחזרתן לבני פקיעין, ואלו חדשו את גידוליהם ושתלו מחדש את השושנה הצחורה וקראו לה שושנת המלך. כאות הוקרה אף שלחו פרחים אלו לחשמונאי ואסוך שמן שהפיקו מעלעלי הצמח.

אוצר הצמחים עמוד 646

ראיה ארכיאולוגית. אוצר הצמחים עמוד 625

צ'יז'יק הביא את האגדה, מן הסתם, כראיה לכך שהפרח (Lilium candidum)  שימש כגידול חקלאי בישראל בעבר, בנוסף להיותו פרח בר. באגדה נקרא הפרח שושנה צחורה בדומה לשמו היום "שושן צחור" ולא שושנת המלכים, כפי שקורא לו צ'יז'יק. ההקשר בו מובאת האגדה הוא חומרים המשמשים בהכנת יין. מסתבר למשל שנרד שגדלו אנשי פקיעין הוא חומר שמוסיפים ליין ו"שבטוסקנה שבאיטליה מבשמים את היין באבקה שמכינים מקנה-השרש של  האירוס החיוור (צ'יז'יק, 1952 אוצר הצמחים ע"מ 619)". באותו עמוד טוען צ'יז'יק שגם אבותינו גדלו אירוסים למטרה זו כמו גם את שושנת המלך.

אולם כנזכר לעיל כבר בשנת 1930 פרסם צ'יז'יק את  הספר העברי הראשון של אגדות טבע - צמחיאל:  אגדות ושיחות על צמחי ארץ ישראל. אם כך צ'ז'יק החל את קריירת הכתיבה שלו שראתה אור בספר שאינו מדעי דווקא. ניתן לראות ב פרסום האגדה באוצר הצמחים גם הד לצמחיאל, ובשילוב האגדה ומובאות מן המקורות באנציקלופדיה דוגמא נוספת לקשר בין בוטניקה ולאומיות.

האיורים של "שושנת המלכים" המופיעים באנציקלופדיית הצמחים הם של נעמי צ'יז'יק, בתו של המחבר, אשר נפטרה ממש לאחרונה (25.12.14).

דיווח ב"דבר" 27.12.1929 על מציאתו של שושן צחור ע"י נח נפתולסקי

מר סביון וגברת רקפת

כתבה: שרה ק. שורץ

כריכה אחורית

כריכה

 

צמחים, סיפורים וציורים

הבוטניקה היא אחד משופריה של הלאומיות המודרנית [1]. בהתאם לכך קיימת סוגה של ספרי ילדים ונוער, שאמנם איננה מאוד עשירה בכמות כמו למשל ספרי אגדות ומעשיות, אך היא מתקיימת לאורך הדורות, ולא רק בישראל. אני מתכוונת לספרים המקרבים את הטבע לילדים. אינני מתכוונת לספרי מדע לילדים אלא לספרים המנסים להאהיב את החי והצומח של הארץ בה הילד חי על ידי תמונות וסיפורים. הסיפורים יכולים להיות סיפורי אגדה או סיפורים ריאליסטיים.

הזכרתי כבר שני ספרים כאלה בבלוג, שניהם של אליעזר שמאלי בפוסט מוקדם יותר: "יפה את, ארצנו" העוסק הן בצמחים והן בבעלי חיים ו"צפרי-החרף בארץ: מסעיהן וחייהן" (1945), העוסק כפי שניתן להסיק מכותרתו בציפורים. זו הייתה דרך לגבש זהות בתרבות העברית.

כבר בשנת 1930 פרסם ברוך צ'יז'יק את הספר צמחיאל:  אגדות ושיחות על צמחי ארץ ישראל (דפוס הפועל הצעיר) – אוסף של אגדות וסיפורי עם הקשורים בצמחי ישראל. היה זה הספר העברי הראשון של אגדות טבע. 

לאחרונה יצא ספר שאפשר אולי לשייכו לסוגה הזו, מר סביון וגברת רקפת: שירי פרחים לפעוטות, מאת רות אורן, הוצאת כנרת ועם איוריו של המאייר הנהדר שחר קובר. ספר קרטון, 22 עמ', מנוקד.

אפשר, משום שהספר מתייחס ל- 13 פרחים ולעץ פרי אחד, 14 בסך הכול. בהתאם, יש בספר 14 שירי נונסנס המוקדשים לצמחים וכל אחד מהם בן 4 שורות. השירים לא אחידים ברמתם, אך רובם חביבים ביותר וישמחו פעוטות והוריהם. לא אתפלא אם חלקם ידוקלמו בטיולי הטבע בקרוב.

הנה אחד מהם: תראו את מר סביון הסב -/ לבנות שערותיו./ אם תנשפו עליהן - פו!/ הן מיד יתעופפו!

ועוד אחד: "נמלה קטנטנה/ שימי לב, היזהרי/ פן תיפלי, בלי כוונה/ אל תוך לוע הארי!"

שמחתי לפגוש בספר את הנזמית (הלופתת) פרח עדין ונפוץ אשר יחסי הציבור של הרקפות, הנרקיסים, הצבעונים, הכלניות וכמובן החצבים, המפארים גם הם את דפי הספר,  משאירים אותה מאחור אצל הקהל הישראלי.

בניגוד לספרים אחרים מן הסוגה המנסים לערוך לילדים הכרות עם צמחי הבר של ארצם, בספרה של אורן מופיעים גם צמחי תרבות כמו ורד וסלסלת כסף וגם צמח פולש אחד, חמציץ. החמציץ הוא צמח בעל פקעת שמוצאו מדרום אפריקה והוא מסתדר בארץ מצוין. הבעיה עם מינים פולשים היא שלעיתים הם באים על חשבון המגוון המקומי. [דווקא השיר של החמציץ מוצלח: "צב אמיץ/ ששמו הוא בּוּץ/ טָעַם חמציץ/ מאוד חמוץ".]

החלוקה בין בר לתרבות עלולה להישמע אנינה ונטפלת לקטנות ולבטח איננה מחייבת את רות אורן. אולם, לאור הדברים הכתובים על הכריכה האחורית - כי הסופרת מקדישה את ספרה לפרחי ארץ ישראל (ראו תמונה ראשונה למעלה), אני מכירה מספר אנשים שירימו גבה כשיתקלו במבחר שבספר, לא מן הבחינה הכמותית אלא בשל ההכללה של פרחים שאינם פרחי בר ובמיוחד ההכלה של צמח פולש. בהתחשב במגוון העצום של פרחי בר בארץ, זאת נראית לי החמצה.

כל התמונות לקוחות מדף הפייסבוק של המאייר שחר קובר:

הנושא של מינים פולשים הוא נושא טעון ובאותה מידה גם השאלות של מה טבעי ומה אינו טבעי: לעיתים אנו עלולים להשליך את חששותינו ואת עודף רגישותינו ולא לראות נכוחה.

ספרות בנושא:

Rolston III, Holmes. "Natural and unnatural; wild and cultural." Western North American Naturalist 61.3 (2001): 267-276.

Simberloff, Daniel. "Confronting introduced species: a form of xenophobia?." Biological Invasions 5.3 (2003): 179-192.

[1] הירשפלד, אריאל, "בוטניקה של התגלות", בתוך: שירת העשבים: ציורי שמואל חרובי

 ל"אוצר צמחי ארץ ישראל", בעריכת תמר מנור פרידמן, מוזיאון ישראל, ירושלים 2006



ספר ילדים של פטריק מודיאנו

ספר ילדים של חתן פרס נובל לספרות 2014

כתבה: שרה ק. שורץ

Catherine Certitude

by Patrick Modiano

illustrated by Jean-Jacques Sempe

מחר, עשרה בדצמבר, יקבל הסופר פטריק מודיאנו הצרפתי את פרס הנובל, שעל זכייתו בו הוא ובאי העולם כבר יודעים מזה זמן מה. באחת מן הידיעות על האיש, בעיתון או ברדיו, צדה עיני או אוזני בדל של מידע על ספר ילדים שהאיש כתב. סקרנותי התעוררה, חיפשתי מידע (טוב שיש מרשתת) ואף הכנתי תיקייה של תמונות ואחר כך שכחתי מכל העניין. וחבל, כי עכשיו כאשר הנושא שוב הוצף בתקשורת, חזרתי אל הנושא וממה שלמדתי אני מצטערת שלא הזמנתי את הספר (בתרגומו לאנגלית).  בונוס נוסף, האיורים נעשו בידי ז’אן־ז’אק סמפה. סמפה הוא קריקטוריסט צרפתי מפורסם, אשר איוריו הופיעו גם על שערי - The New Yorker. בארץ מכירים את איוריו מסדרת הספרים ניקולא הקטן וכן מן הספר סיפורו של מר זומר של פיטר זיסקינד.

אז הנה תקציר על פי מספר מקורות, אשר מעורר בי רצון רב ביותר להשיג את הספר עכשיו:

קתרינה סרטיטיוד היא רקדנית בלט המתגוררת בניו יורק ומנהלת בית ספר לבלט יחד עם בתה. למראה אחת התלמידות שלה, ילדונת ממושקפת המזכירה לה את עצמה היא שוקעת בזיכרונות על ילדותה ברובע העשירי בפריז. קתרין חיה עם אביה העדין, ג'ורג' סרטיטיוד, המנהל עסק של הובלות עם שותף קולני. הסיפור עוסק בקשר שבין האב והבת, הנהנים מחיי היום-יום, מישיבה בכנסייה, מהליכה לבית הספר או לשיעורי הבלט של יום חמישי. האם נמצאת בניו-יורק לרגל עבודתה ולאחר שלוש שנים האב והבת מצטרפים אליה.

קתרינה ואביה במקום העבודה

ברשת מספרים כי על הספר שורה אווירת מסתורין שאיננה נפתרת אך מוסיפה לקסמו של הספר. לא ידוע ממה הציל שותפו של האב את האב ומדוע האב שינה את שמו. נשמע ספר שהייתי שמחה לקרוא.

מקור התמונה

תוספת מאוחרת:
כאן אפשר לקרוא את נאום פרס הנובל של מודיאנו באנגלית, בו הוא מביע את בטחונו בכך שהסופרים של המחר ישמרו את הרציפות של הספרות כפי שעשו זאת הדורות הקודמים מאז הומר.