יום שבת, 20 בפברואר 2016

אומברטו אקו לילדים

רשימה מאת שרה שורץ
איור של  Eugenio Carmiלספר שלושת האסטרונאוטים
הסופר והפילוסוף האיטלקי אומברטו אקו, שהתמחה בחקר הסימנים (סמיוטיקה) וכתב רומנים רבי מכר, בהם "שם הוורד", מת אתמול (שישי) באיטליה בגיל 84.
"אקו היה הדבר הקרוב ביותר שאפשר לדמיין בימינו לאדם שיודע הכל", כותב עפרי אילני ב"הארץ". "מלבד הרומנים שלו, ומאמריו בעיתונים, הוא כתב עשרות חיבורים משפיעים על סמיוטיקה, היסטוריה של הבלשנות, ביקורת תרבות ותקשורת, ספרות, אנתרופולוגיה והיסטוריה של המדע. אבל את דרכו הוא התחיל כחוקר ימי הביניים: חיבוריו הראשונים עסקו בפילוסוף תומס אקווינס ובתפיסות אסתטיות בימי הביניים. העיסוק בימי הביניים ליווה את אקו גם בהמשך הדרך, והגיע לשיא ברב המכר "שם הוורד" המתאר חקירה בלשית במנזר ימי־ביניימי. הרומן והסרט שנעשה בעקבותיו, היו אולי היצירות הפופולריות ביותר שעסקו בתקופה זו בעשורים האחרונים."
מעטים יודעים שאומברטו אקו כתב גם לילדים. בשנות השישים הוא החל בכתיבת טרילוגיה לילדים שאותה אייר באיורים מופלאים בסגנון מופשט Eugenio Carmi, אתו אקו היה מיודד ביותר. שני הספרים הראשונים פורסמו באנגלית בארה"ב בשנת 1989.
הגנרל והפצצה - כריכה


הספר הראשון שפורסם הוא ספר אנטי-מלחמתי בשם הפצצה והגנרל,  The Bomb and the General, אשר התייחס לתקופת המלחמה הקרה.
כאשר האטומים נמצאים בהרמוניה הכל פועל כשורה

כאשר האטומים נמצאים בהרמוניה, הכל פועל כשורה. החיים מבוססים על ההרמוניה הזו. אבל כאשר האטומים מתנגשים, חלקיהם תוקפים אטומים אחרים, אשר תוקפים עוד אטומים וכך הלאה והתפוצצות מחרידה מתרחשת הגוררת בעקבותיה שואה גרעינית. אולם האטומים בסיפור מסכלים את התכנית הנפשעת של הגנרל, דבר המביא לסיום המלחמות. הגנרל נעשה מיותר ועל כן הוא מפוטר. יתרה מזאת, הסיום שמח לאידו של הגנרל המרושע, ובגדיו המעוטרים שהעידו על דרגתו, משמשים אותו בתפקידו החדש כשוער בבית מלון.
כריכת הספר - שלושת האסטרונאוטים

הספר הבא היה שלושת האסטרונאוטים, The Three Astronauts, על משלחת לחלל המורכבת מאמריקאי, רוסי וסיני, הלומדת שיעור בסובלנות מתושב מאדים הדואג לציפור.

הספר השלישי בטרילוגיה
שלושה עשורים לאחר פרסום הספר הראשון בטרילוגיה מתפרסם The Gnomes of Gnu: היה היה ואולי עודנו ישנו שליט שתאוותו הגדולה ביותר הייתה גילוי ארץ חדשה. שריו הסבירו לו שבתקופתנו אין על פני כדור הארץ מקומות לא ידועים, עכשיו הזמן לתור את החלל. אם כך, ענה השליט בחוסר סבלנות, שלחו את חוקר החלל כדי שיגלה כוכב לכת לא מיושב, ושיהיה אפילו קטן. כל כמה שחוקר החלל תר הוא מצא רק פלנטות מאובקות, עד שבפינה מרוחקת של הגלקסיה הוא מצא כוכב לכת קטן ונחמד עד מאוד, הכוכב Gnu. תושבי הכוכב, הנומים, מקבלים את חוקר החלל בידידות רבה, אך את "הציביליזציה" שהוא רוצה לייבא אל הכוכב שלהם הם אינם רוצים לקבל. הסירוב שלהם גובר כאשר הם רואים את כדור הארץ באמצעות הטלסקופ המשוכלל של חוקר החלל. הם רואים כדור אפוף עשן. זוהי אלגוריה על התמוטטות אקולוגית ועל היכולת לשנות שאפשר לקרוא במלואה כאן.
בפינה מרוחקת של הגלקסיה הוא מצא כוכב לכת קטן ונחמד עד מאוד, הכוכב Gnu
אתה מתכוון שהאוקיינוסים שלכם מלאים ב- shit?

 
הנומים רואים כדור אפוף עשן


יום שלישי, 9 בפברואר 2016

יום המשפחה

כיצד אמנים רואים משפחות

רשימה מאת שרה שורץ

כריכת הספר:  אבטיח של כרמן לומס גרזה
מן העיתונים למדתי שהיום חל יום המשפחה ומיד נזכרתי בספר כיצד אמנים רואים משפחות (How artists see families) מתוך הסדרה הנהדרת בעיני How artists see  של קולין קרול (Colleen Carroll).  
מתכונת הספרים בסדרה
לכל הספרים בסדרה מתכונת דומה. קולין קרול מביאה תמונות של אמנים ואמניות על עמוד מלא בהתאם לנושא בו הספר עוסק ולפחות תמונה אחת של תקריב על פרט מן התמונה. היא מסבירה, לא באריכות, כיצד הצייר או הציירת מוציאים לפועל את רעיונותיהם ומפנה שאלות אל הילדות והילדים (יודגם באמצעות הספר הנדון כאן). בעמודים האחרונים מופיעות הערות כלליות להורים ולמורים (שני עמודים); תולדות חיים של האמנים והאמניות המוזכרים בספר (חמישה עמודים); הצעות לקריאה נוספת (שני עמודים); והיכן ניתן לראות את היצירות המוזכרות בספר – בעיקר מוזיאונים ומעט מאוד אתרי אינטרנט. אולי במהדורות חדשות יותר מספר האתרים גדול יותר אבל מה הטעם? מי מעתיק את הכתובות מספר למחשב? ועל כן באתר של המחברת אפשר למצוא רשימה של מגוון קישורים.
על הספר
הספר מחולק לאופן בו אמניות ואמנים רואים אימהות, אבות, אחיות ואחים ועל ידי הפָּרְקָנּוּת הוא נמנע מהתמודדות ישירה עם השאלה מה הוא התא המשפחתי: האם התא הזה הוא התא המסורתי הכולל אימא, אבא וילדים, או שיכולים להיות הרכבים אחרים? אולם בכל זאת מוצגות תמונות של משפחות שלמות גם אם לעיתים זה לא שמן. 
ון גוך 1890 צעדים ראשונים (לחיצה על התמונות מאפשרת הגדלה שלהן)

הציור צעדים ראשונים (First Steps) של ון גוך (1890) מתאר משפחה צעירה, אימא, אבא ותינוקת העושה את צעדיה הראשונים (עמוד 13). קולין קרול בחרה בתמונה זו להציג את הנושא אבא כאחת מתוך ארבע תמונות. רק בתמונה אחת בנושא מופיעים אב ובנו (שעור הבנג'ו, הנרי אוסווה טנר); בכל שאר שלוש התמונות מופיעים האבות בחיק משפחותיהם, כמו בתמונה של ון גוך וכמו בתמונה שעל הכריכה [אבטיח של כרמן לומס גרזה (Carmen Lomas Garza born 1948) ראו תמונה ראשונה למעלה].
קולין קרול כותבת בעדינות לקוראיה הצעירים כי "התמונה לוכדת את הרגע המרגש בו תינוקת עושה את צעדיה הראשונים. האם תומכת בתינוקת בעוד שהאב מחכה במרחק מה ממנה. התינוקת משקפת את תנועתו של אביה ומותחת את ידיה כלפי ידיו הפרושות. בקרוב האם תשחרר את התינוקת ותאפשר לה ללכת בכוחות עצמה". וכאן מפנה המחברת שאלות אל הקוראים והקוראות הצעירים: האם אתם חושבים שהתינוקת תצליח לעבור את כל הדרך עד אביה? מה לדעתכם כל אחד מההורים מרגיש ברגע זה?
 משיכות מכחול עבות (פרט מתוך הציור של ון גוך 1890 צעדים ראשונים)
ועוד היא כותבת קצת על טכניקת הציור בלווי קטע מוגדל של פרט מן התמונה: "האמן משתמש במשיכות מכחול עבות המתפתלות ומתנועעות על פני כל התמונה. כיצד משיכות המכחול עוזרות לכם לחוש בהתרגשות שבאירוע?" – כאן אני מסתייגת קמעה מן השאלה, שכן ברבים מציוריו של ון גוך מופיעות משיכות המכחול העבות המתפתלות ועל כן, דומה שזה היה סגנונו הנסער הקבוע יותר מאשר ההתרגשות העדינה המאפיינת רגע משפחתי כזה.
Marisol: The Family

ובכל זאת, קולין קרול, עושה מהלך די נועז, כאשר בנושא הראשון בספר, נושא האם  (mother) היא כוללת את אחת מיצירותיו של מריסול (Marisol נולד ב- 1930 בפריז להורים מוונצואלה. עבר לניו יורק ולמד אמנות) שנקראת המשפחה (The Family) וכוללת רק אם וארבעה ילדים (עמוד 8). כאן מתחילה קולין קרול את התייחסותה ליצירה מן החומרים דווקא ואומרת: "לא כל האמנים משתמשים בחומרים מסורתיים כמו צבע וחמר.  העבודה ה- mixed-media של מריסול עשויה ממגוון חומרים, חלקם צפויים כמו עץ, וחלקם מפתיעים" והיא פונה בשאלה אל הקוראים: כמה חומרים אתם מוצאים? [אני: בנוסף לאלו שהוזכרו? החומרים מהם עשויות הנעליים וידית הדלת (מה שהם לא יהיו)?]. וכן, היא מפנה את תשומת הלב להדפס הדקורטיבי שעל הדלת ושואלת שוב את הקוראים מה הם חושבים שהוא אמור להיות (עמוד 9).
ההדפס שעל הדלת (פרט)
התינוק (פרט)
ועוד מוסיפה המחברת כי "בפורטרט של האימא וארבעת הילדים שלה, חברי המשפחה ניצבים זה לצד זה. לכולם ארשת פנים רצינית חוץ מאשר לאחות הבכורה, המראה רמז של חיוך." ליד הגדלה של התינוק, מפנה המחברת את תשומת הלב לכך שהוא נראה שונה מאחרים משום שהוא מפוסל מעץ, בעוד שאחרים מצוירים. הפיסול מקנה לו מראה תפוח כמו שנראות פנים של תינוקות והיא מסיימת בשאלה: אלו עוד חלקים תלת ממדיים אפשר למצוא (ביצירה)?
אנרי מטיס. משפחתו של האמן
Sofonisba Anguissola: שלוש אחיות משחקות שחמט

את התמונה משפחתו של האמן של אנרי מַטיס (1869 – 1954) מביאה קולין קרול במסגרת הנושא אחים (עמוד 28). היא מבקשת מן הקוראים להשוות את האחים המשחקים בדמקה לשלוש האחיות המשחקות שחמט (עמוד 22, בנושא אחיות כמובן) של Sofonisba Anguissola (1532 – 1625 אחת מהציירות הבודדות בתקופה) ושואלת מי לדעתם נהנה יותר. שימו לב שבשתי התמונות, האחיות והאחיות נמצאים במחיצת נשים; כך ראו בעבר את חלוקת התפקידים המסורתית. יתכן שהמלווה של הילדות המשחקות בשחמט כלל איננה אִמַן (לפי לבושה הפשוט משלהן) וגם בתמונה של מטיס, האישה הלבושה בשחור היא כנראה מעובדות הבית.
קרול מציינת שבגדי האחים אדומים, כנראה כדי לבלוט על רקע ההדפסים הרבים שבציור ומפנה את הקוראים לבדוק איזה מן הציירים בספר משתמש בהדפסים באופן דומה. ואכן יש אחדים, אחד מהם הוא אולי ההדפס הדקורטיבי בעבודתו של מריסול שהוזכר לעיל, אך דומה שמטיס הוא הצבעוני שבהם.

כיצד אמנים רואים משפחות How artists see families, קולין קרול (Colleen Carroll) 1997/2000 Abbeville Kids כריכה קשה, 48 עמודים, 32 תמונות. הספרים כתובים באנגלית ואינני חושבת שתורגמו לעברית. מתאימים לגילאים 5-9.


יום שישי, 29 בינואר 2016

רקפות

רקפות באיור, בשיר ובספור

שרה ק. שורץ
רקפות על שער דבר לילדים. נחום גוטמן. שנות הארבעים של המאה העשרים. מקור התמונה: מוזיאון נחום גוטמן
בערך מאז שחנכתי את הבלוג אני אוספת חומרים על איור פרחי בר בישראל בספרי ילדים. תוך כדי כך נחשפתי ליצירות אותם מלווים איורים אלו. (משום מה) הופתעתי לגלות שהיצירות מאנישות פרחים. הכרתי יצירות רבות מאוד המאנישות בעלי חיים, אך מה פתאום פרחים? פרחים לא עושים דברים נראים לעין, הם לא משמיעים קולות, הם לא זזים ממקומם חוץ מאשר לעקוב אחר השמש, אז כיצד ניתן ליחס להם תכונות? אולם אז נזכרתי במיתוס של נרקיס ובמיתוס אחר על דפנה ואפולו, מיתוסים אשר במקורם כלל אינם קשורים בסיפורי ילדים - את התשובות להאנשה של יצירי הטבע למיניהם, צמחים, בעלי חיים או גרמי השמיים יש לחפש במקורות התרבותיים של החברה.
את הרשימה הזאת אקדיש לרקפות, לאיורים שלהן בספרי ילדים, והיצירות המלוות אותם, חלקם מאנישות וחלקם לא (כדי להיטיב לראות את התמונות, הגדילו אותן ע"י שתקליקו עליהן).
כך מתואר מראה המיוחד של הרקפת עם הכיפוף הכפול, בצמח השדה:
 "תו-אופי בולט ברקפת הוא הכיפוף הכפול של הפרח: תחילה גדל ניצן-הפרח כלפי מעלה ככל פרח רגיל השואף כביכול להבליט את עצמו בפני מאביקיו. אחר הוא "נמלך בדעתו", ועוקץ הפרח מתכופף מתחת לפרח. כתוצאה מכך נוטה פתחו מטה. אולי הוא מגן בכך על האבקה מפני מי הגשם. אך פרח הנוטה מטה אינו מתבלט היטב לעיני המאביקים. מה עושים? מכופפים שוב, הפעם את טרפי 5 עלי הכותרת כלפי מעלה, והם בולטים לעין ומושכים את המאביקים. כך מתקבל פרח מיוחד במבנהו, שחלקו התחתון כפוף מטה, וחלקו העליון "מתקן" פגם זה וכפוף שוב מעלה. בסיסי עלי הכותרת מאוחים לצינור קצר הפונה מטה, וקצותיהם מפורדים לאונות ארוכות (עד 3 ס"מ) המופשלות ומזדקפות כלפי מעלה". 
המראה הזה גורם לאנשים רבים, גם לא במסגרת יצירות, להשליך על הרקפת תכונות שהם רוצים לראות בה, דהיינו עדינות, ללא כל קשר לתכונות הבוטניות של הפרח (חפשו ברשת).
הספר יפה את, ארצנו, של אליעזר שמאלי (1962), ערוך סביב 22 לוחות ציור גדולים, אשר רובם המכריע מתארים זוגות של צמח ובעל חיים, כלנית וחילזון, זית ואדם החזה, אקליפטוס וירגזי, צבי וארן, רק דגים וגמל מופיעים ללא בני זוג מעולם הצומח. את כולם הפליא לצייר צבי לבני (מלבנצ'יק). הלוחות מלווים בסיפורים על אודות המתוארים בהם. מרבית הסיפורים נטורליסטים וחביבים, למשל על בעל חיים מאותו מין שנמצא בשדה והושב לאמו וכדומה; אחרים אטיולוגיים, כמו הסיפור על הרקפת. זהו סיפור צובט לב, נוסח "מוכרת הגפרורים", על יתומה הבורחת מביתו של האיכר  העשיר והרע המעסיק אותה כרועה. היא נרדמת מתשישות בהרים וקופאת למוות. במקום בו מתה צמחו רקפות (שלפני כן לא היו קיימות). וזהו הציור של צבי לבני שאותו הסיפור מלווה.
צבי לבני

בכרך ב חוברת 31 של הצופה לילדים מופיעה רקפת מדברת  (ספור הרקפת, א' אורן  עמודים 371-3, 15.4.1948). היא מדברת אל קבוצת ילדים המקשיבים לה בעניין רב ושומעים סיפור מגויס על ההיסטוריה של ישוב ארץ ישראל. הרקפת מציגה עצמה כרקפת זקנה אשר ראתה חלק מן הדברים בעצמה וחלק אחר מן הדברים הם מסורת שעוברת במשפחה. מכיוון שמדובר בתחילת חודש ניסן, ברור תכנו של הסיפור, אולם מדוע נבחרה לכך רקפת דווקא?- משום שכל מי שעבר בארץ הזאת, חוץ מן היהודים, עקר, תלש והשרה שממה ועל כן רק רקפות שהסתתרו בנקיקים שרדו כדי לספר.
הרקפת מוצגת בסיפורים ובשירים כישות צנועה, ענווה ונעימה, בייחוד אל מול הקולגה שלה הכלנית. למשל בספר חברות פורחת של לאה ברב (אוריון 2011):
עָמְדָה כַּלָּנִית מוּל הַמַּרְאָה,
זְקוּפָה בְּשִׂמְלָתָהּ הָאֲדֻמָּה.
הֵרִימָה רֹאשָׁהּ בְּגַאֲוָה
וְאָמְרָה:"אֲנִי מַלְכָּה! אֲנִי הַמַּלְכָּה!"
חָשְׁבָה הַכַּלָּנִית: "אֵלֵךְ לִי אֶל הָרַקָּפוֹת
הַצְּנוּעוֹת וְהַפְּשׁוּטוֹת,
אֶרְקֹד בְּמַעְגָּל אִתָּן,
וְכֻ-לָּם יִרְאוּ מִי הַיָּפָה מִכֻּלָּן!"

חברות פורחת: לכל הפרחים פני אדם [מקור: אתר ההוצאה, אוריון]

אך במיוחד בא הדבר לידי ביטוי בסיפור ״שלמה המלך מחפש כתר״, זהו סיפור של זאב וילנאי, המסופר מחדש בספרו של ינץ לוי, סיפורי איש היער: מבחר אגדות מהטבע הישראלי. הספר יצא בכריכה קשה בשנת 2010 ושוב בשנת 2013 במהדורת כיס כשהוא נושא את השם סיפורי איש היער: אגדות לטיולים. מדובר באותו ספר רק בממדים אחרים. המאיירת היא ליאורה גרוסמן המעולה. לא הצלחתי לגלות מתי הסיפור נכתב במקור, אך זה היה ודאי לפני 1988, השנה בה נפטר וילנאי.
כריכת מהדות הכיס


שלמה רצה ליצוק לעצמו כתר זהב ולשם כך הכריז על תחרות יפי בין פרחי היער. ביום התחרות הרקפת הסתתרה בביתה (!) בעוד שהכלנית הייתה אסרטיבית לגבי הנצחתה בכתר. בסיפור היא מוצגת כפושרית ולא כאסרטיבית. 
כלנית מתכוננת לתחרות ורקפת מסתתרת. ליאורה גרוסמן

מכיוון שכלנית ורקפת הן ממין נקבה בעברית, עליהן לחכות בפסיביות עד שיבחרו, ואם לא נבחרו too bad. שלמה חיפש כמובן פרח יפה וגם צנוע ונוסיף סביל וללא יכולת הערכה עצמית; הנה דברים שאומרת הרקפת לשלמה: ״אני מכוערת, קומתי כפופה, עלי חוורים, רזים ומחודדים. אין סיכוי שתרצה לצקת את כתרך בדמותי.״ סופו של סיפור - נוצק כתר בדמותה, אך רקפת לא רוצה לגור בארמון בעציץ מזהב כי היא מתגעגעת לטבע. היא נעשית מדוכדכת, חיוורת ומאבדת מחיותה (לא כיפית) ושלמה מאפשר לה לחזור אל כור מחצבתה. 
לא האסרטיבית זוכה. ליאורה גרוסמן

מי שפתחו את הקישור ל"צמח השדה" למעלה, גלו בוודאי שגם וילנאי עיבד את הסיפור:
האגדה על הרקפת - מתוך צמחיאל: ברוך צ'יזיק
כשישב שלמה על כיסא דוד אביו למלך על ישראל ,יצא אל פרחי השדה לבחור לו תבנית לפיה יצו לעשות לו כתרו כתר מלכות וירא רקפת חיננית ותמצא חן בעינו ויצו על חכמי החרשים אשר לו להכין לו כתר בתבנית הרקפת על כן קראו שמה עד היום גם בשם נזר שלמה.
כאשר חרבה ירושלים ביום גבר האויב שלחו האויבים ידיהם בכל אוצרות ירושלים ושכיות חמדה ויגלו מירושלים אל ארצות הנכר אל כל פארה והדרה וביניהם את כתר המלוכה.
נתעצבו הרקפות ושחו כותרותיהן וכך כפופות הן לאות אבל עד עצם היום הזה. 
האגדה הזאת מסבירה את מראה המיוחד של הרקפת עם הכיפוף הכפול, כפי שמתואר  בפתח הרשימה.
 ולא נותר אלא להגיד על כך, כל המוסיף, גורע. 

השיר של לוין קיפניס, מתחת לסלע צומחת לפלא רקפת נחמדת מאוד (1921), מלוּוֶה בעצמו בסיפור על נסיבות כתיבתו. השיר הופיע למשל בספר גן גני. הספר גן-גני הוא ספר ילדים  המיועד ללמד עובדות בסיסיות על  חגי ישראל ומנהגים  שונים הקשורים לתרבות היהודית והישראלית.  הספר יצא לאור לראשונה בשנת 1947 בעריכתם של לוין קיפניס עצמו ושל ימימה אבידר טשרנוביץ. הספר לווה באיוריה של איזה הרשקוביץ. הנה ציור הרקפת שלה בפרק המוקדש לט"ו בשבט:
 
איזה הרשקוביץ לגן גני
איזה הרשקוביץ לגן גני
בשנות השמונים השיר הופיע גם בספר 100 שירים לילדים כשהוא מלווה באיור של דוש (קיצור ל -קריאל גרדוש). ההאנשה הפעם היא באיור – דוש העניק לרקפות פנים עם עיניים מושפלות.
מתוך הספר 100 שירים לילדים

עוד לפניו, בשנת 1959, צייר אריה נבון, רקפת עם פנים דמוית איילה, כאיור מלווה לשיר של לאה גולדברג "הרקפת", שפורסם בספר הצריף הקטן. אריה נבון נענה בכך לדימוי שרשמה גולדברג בבית הראשון בשיר: "הנה הרקפת, דקה, עדינה, אוזניים זוקפת – אילת קטנה."
תופעה מעניינת הראויה לרשימה בפני עצמה היא כתיבה לילדים חרדים. הנה תמונה של א. פריזנט בעמוד בקובץ שיריה של הסופרת החרדית רבקה גולדברג:

כבר הזכרתי בבלוג את הספר מר סביון וגברת רקפת, מאת רות אורן, הוצאת כנרת ועם איוריו של המאייר שחר קובר. ספר קרטון, 22 עמ', מנוקד. הנה הרקפת של קובר. אם תתבוננו היטב, תבחינו כי לרקפת שבחזית גם יש פנים.
איור של שחר קובר: לרקפת בחזית יש פנים

ולסיום עוד שלוש תמונות של רקפות שאני אוהבת במיוחד, האחת נרקמה על ידי נעמי צ'יז'יק אילון, עבור ספר מחווה לצמחיאל של אביה, ברוך צ'יז'יק (2003). ושתי האחרות של ליאת יניב אשר מאיירת ספרי ילדים בשיטת קולג' או אולי נכון יותר פסיפס של פיסות נייר. הרקפות לקוחות מספר שמוקדש כולו לשיר של נעמי שמר הטיול הקטן (עם עובד 2013).
רקמה של נעמי צ'יז'יק אילון (2003)
איור של ליאת יניב לספר הטיול הקטן


פרט מתוך האיור של ליאת יניב כדי שניתן יהיה לראות את עבודת הקולג'/ פסיפס המוקפדת

כריבת הספר הטיול הקטן ממנו לקוחות שתי התמונות מעל

להרחבה על האגדה "שלמה המלך מחפש כתר", שכתבתי במקום אחר, עם דגש פמינסטי חזק יותר, ראו כאן 

יום שישי, 25 בדצמבר 2015

מה עושים עם רעיון?



מה עושים עם רעיון? איור מאה בסום

"אָהַבְתִּי לְהִמָּצֵא בְּחֶבְרַת הָרַעְיוֹן שֶׁלִּי. זֶה גָּרַם לִי לְהַרְגִּישׁ חַי יוֹתֵר, כְּאִלּוּ אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כָּל דָּבָר. זֶה עוֹדֵד אוֹתִי לַחְשֹׁב בְּגָדוֹל – וְאָז בְּגָדוֹל יוֹתֵר.
הוּא שִׁתֵּף אוֹתִי בַּסּוֹדוֹת שֶׁלּוֹ. הוּא לִמֵּד אוֹתִי הֲלִיכַת יָדַיִם. "זֶה טוֹב," כָּךְ אָמַר, "שֶׁתִּהְיֶה לְךָ הַיְּכֹלֶת לִרְאוֹת אֶת הַדְּבָרִים בְּאֹפֶן שׁוֹנֶה."
חָשַׁשְׁתִּי, מָה יַחְשְׁבוּ עָלָיו הָאֲחֵרִים?

מָה יֹאמְרוּ הָאֲנָשִׁים עַל הָרַעְיוֹן שֶׁלִּי?

אָז שָׁמַרְתִּי אוֹתוֹ רַק לְעַצְמִי. הִסְתַּרְתִּי אוֹתוֹ וְנִמְנַעְתִּי מִלְּדַבֵּר עָלָיו. הֶעֱמַדְתִּי פָּנִים כְּאִלּוּ הַכֹּל בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁהָיָה קֹדֶם, לִפְנֵי שֶׁהָרַעְיוֹן הוֹפִיעַ לְנֶגֶד עֵינַי. אֲבָל בָּרַעְיוֹן שֶׁלִּי הָיָה מַשֶּׁהוּ קָסוּם. הִתְחַלְתִּי לָשִׂים לֵב שֶׁבְּחֶבְרָתוֹ אֲנִי מַרְגִּישׁ הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹב וְהַרְבֵּה יוֹתֵר מְאֻשָּׁר.


הדברים המופיעים בכתב ידי בשני העמודים הסרוקים (ואני מקווה שגם קריאים) הבאים מיד בהמשך, נכתבו בדיוק לפני שבוע בעיצומו של התקף כאבי גב. בינתיים הספר עליו מדובר ירד למקום השני. באותו שבוע הוא לא הופיע ברשימת רבי המכר של עיתון הארץ. לחצו על כל דף כדי לקרוא.
מה עושים עם רעיון? סקרירה עמ' 1, שרה שורץ

מה עושים עם רעיון? סקרירה עמ' 2, שרה שורץ
הרעיון מיוצג כביצה עם כתר על ראשה - מאה בוסום

איוריה של המאיירת מאה בסום (Mae Besom) עדינים, מרהיבים וחסכוניים בצבע. בוסום היא בוגרת למודי עצוב במכון לאמנויות יפות בסצ'ואן בין. בחירתה לצייר את הרעיון שעדיין לא מומש כביצה היא חביבה ומחוכמת. מוכר הביטוי "ביצה שלא נולדה" (כינוי לרעיון או לתוכנית שלא הבשילו לכדי מעשה ומיותר לדון בהם); גם מן הביצה הזו צריך עדיין לבקוע מה שמצוי בתוכה. יתרה מזו, יש להתייחס אליה בהירות רבה ולשמור עליה מכל משמר – היא עדינה ושבירה וזקוקה לחום מתמיד כדי להצמיח את מה שבתוכה.
הבחירה לענוד לה כתר מלך, לעומת זאת, פחות מוצלחת בעיני. למרות שהיא משקפת את רוח הספר, בעיני יש בה התחנפות לקהל. אני תוהה האם כתר פרחים לא היה מתאים יותר.
הדברים שנכתבו על הסופר, קובי ימאדה, על גבי עטיפת הספר, אך בעיקר הרוח "האמריקאית החיובית" הבאה לידי ביטוי בספר, גרמו לי לחפש במרשתת עוד על המחבר וכל כך לא התפלאתי שספריו הקודמים הם אוספי ציטטות מן הסוג "העז לחלום", "אני גאה בך", דבר הגורם לי לתהות על העריכה הכבדה שהושקעה בספר הנוכחי. הנה שתי תמונות מן המרשתת של דפים מ"יצירות" אחרות של ימאדה לחיזוק דבריי. דברים נוספים אפשר למצוא בקישור.
דברים שימאדה מתפרנס מהם וצוחק כל הדרך אל הבנק

דברים שימאדה מתפרנס מהם וצוחק כל הדרך אל הבנק
מה עושים עם רעיון?      מאת: קובי ימאדה      איורים: מאה בסום      תרגום: יהודה אטלס      הוצאת צלטנר ספרים      05.2015      עמודים לא ממוספרים