מוסף ספרים של הארץ הביא ביום ד האחרון, 16.10.2012, כתבה של ג'וליאן בארנס, זוכה פרס "מאן־בוקר" ל–2011 על ספרו "תחושה של סוף", בה הוא מספר על יחסיו המורכבים עם ספרים. העתקתי לכאן רק את חלקה הראשון של הכתבה, בתקווה שאינו מהווה חלק גדול מדי ממנה, העוסק בשנות ילדותו. את הכתבה המלאה ניתן למצוא כאן.
חיים עם ספרים
לעתים, בהגיענו לפרוור אחר או לעיירה אחרת, היינו מבקרים בחנות ספרים "אמיתית", שבדרך כלל התגלתה כסניף נוסף של הרשת "דבליו־אייץ' סמית". המקור היחיד שנוסף לספרים היה בית הספר, והספרים שחילק כפרס - אני למדתי ב"סיטי אוף לונדון" ומאוחר יותר ב"ויקטוריה אמבנקמנט" ליד גשר בלאקפריירז. הזוכה קיבל רשות לבחור את הספר שלו בעצמו, בדרך כלל בהשגחה של אחד ההורים. אבל שוב, זאת היתה חוויה מצמצמת יותר מאשר מרחיבה: יכולת לבחור את הספר רק מתוך מבחר שניצב באולם תצוגה פרטי באזור המשרדים בגדה הדרומית: מקום שהיה קצת מסתורי ומאוד פונקציונלי בעת ובעונה אחת. המקום היה, כך גיליתי מאוחר יותר, ענף נוסף של "דבליו־אייץ' סמית". שם הוצגו ספרים בעלי משקל וערך, מהסוג שיש להעריץ יותר מאשר לקרוא אולי אי פעם. הפרס מבית הספר היה בסכום מרבי קבוע - והתבקשת לבחור בספר שלא יעלה על הסכום הזה. באותו רגע היה נעלם הספר משדה ראייתך ומופיע שוב ב"יום הפרס של פטרון העסקים של לונדון" (מי ששימש בימי הביניים כנשיא הגילדות בעיר ועתה נושא בתפקיד ייצוגי בלבד). פטרון העסקים, בלבוש שרד מלא, היה מעניק לך אותו באופן אישי. כעת היה בו דף נוסף שהודבק על צדה הפנימי של הכריכה הקדמית שתיאר את ההישג שלך, ועל כריכת הבד הוטבע סמל בית הספר באותיות זהב בולטות. אני זוכר מעט ממה שבחרתי בצייתנות בליווי הורי. אבל ב–1963 זכיתי בפרס לשפה האנגלית על שם מורטימר, ומכיוון שהייתי בן 17, הלכתי לבדי לאותו מחסן של רצינות, שם מצאתי (מי זה שנכשל שם?) עותק של "יוליסס". אני עדיין רואה בעיני רוחי את מורת הרוח על פניו של פטרון העסקים כשידו העטויה כפפה מעבירה לי את הרומן המלוכלך הידוע לשמצה. בשלב זה כבר התחלתי לראות בספרים יותר מאשר רק חפצים שימושיים, מקורות לידע, הנחיות, עונג או גירוי. בתחילה היתה גם ההתרגשות מעצם הבעלות על ספר. לעובדה ששייך לך ספר מסוים - ספר שבחרת בו בעצמך - היתה משמעות של הגדרה עצמית. ועל ההגדרה העצמית הזאת היה עליך להגן באופן פיסי ממש. הייתי עוטף את הספרים האהובים עלי (שהיו בכריכה רכה, בלית ברירה, מתוך כורח כלכלי) בפלסטיק שקוף. אך לפני כן, הייתי כותב את שמי - בכתב יד נטוי שלמדתי לא מזמן, בדיו כחול, עם קו תחתי אדום - על קצה הכריכה מצדה הפנימי. ואז הייתי חותך את כיסוי הפלסטיק ומתאים אותו כך שיגן גם על חתימת הבעלים. כמה מהספרים הללו - למשל, תרגומו של דייוויד מַגַרשַק לקלאסיקות רוסיות בהוצאת פינגווין - עדיין ניצבים על מדפי. הגדרה עצמית היתה קסם מסוג אחד. ואז התוודעתי לאטי לסוג נוסף: זה של הספרים הישנים, מיד שנייה, הלא־חדשים. אני זוכר שורה של ספרי אודן, כולם במהדורה הראשונה, ניצבים על כוננית מחופה זגוגית בביתו של שכן: אדם שלמעשה הכיר את אודן כמה עשורים לפני כן, ואף שיחק אתו קריקט. עובדות אלו היו מדהימות בעיני. מעולם לא ראיתי סופר ולא הכרתי מישהו שהכיר סופר. אולי שמעתי אחד או שניים ברדיו, אולי ראיתי אחד או שניים בטלוויזיה בראיון אחד על אחד עם ג'ון פרימן. אבל הקשר הקרוב ביותר של משפחתנו לספרות היה העובדה שאבי למד שפות מודרניות באוניברסיטת נוטינגהאם, שם המרצה היה ארנסט וויקלי, שאשתו ברחה עם ד"ה לורנס. אה, ואמא שלי ראתה פעם את ר"ד סמית, בעלה של אוליביה מאנינג, עומד על רציף בתחנת בירמינגהם. אך כאן היו ספריו של אדם שהכיר את אחד המשוררים המפורסמים ביותר במדינה. יתר על כן, ספרים אלו הכילו את מלותיו המהדהדות של אודן, כפי שהגיחו לעולם לראשונה. חשתי בקסם הזה בחדות, ורציתי שיהיה לי חלק בו. וכך, מאז שהייתי סטודנט, נהפכתי לאספן ספרים ולצרכן ספרים, וגיליתי שלא כל חנויות הספרים הן בבעלות "דבליו־אייץ' סמית".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה