"כל אלה, החיות, היו הצעצועים שלי. חוץ משפן ומינשוף. הדוב היה מבוגר מכולם, צעיר ממני בשנה אחת בלבד. הוא נקנה ב'הרודס' וניתן לי על ידי הורי ליום-הולדתי הראשון. במשך שבע-וחצי שנים היה בן-לווייתי הקבוע. הוא נתמרטט עד כדי כך, שמדי פעם היה צורך לשלוח אותו לניקוי, לתפור לו עין שנשרה או אוזן שנתלשה. אי-יה ניתן לי כמתנת חג-מולד באותה שנה. בנעוריו נישא ראשו אל-על. אבל, עם הזמן, הידלדל המוך שבצווארו וראשו נשמט. מכאן הדימוי הקודר שלו. את שניהם קיבלתי במתנה מהורי. את חזרזיר קיבלתי משכנה.סביב שלושתם החלו להתרקם הסיפורים. כשהיה אבי זקוק לדמויות נוספות, הוא המציא את ינשוף ואת שפן. קנגה, רו ונמיר נבחרו בקפידה וניתנו לי במתנה כשהייתי בן שש, לא רק כדי לשמח אותי אלא - ואולי בעיקר - לשם תפקודם הספרותי."
כריסטופר רובין מילן, כריסטופר רובין האמיתי, בנו של א"א מילן מספר על צעצועיו שהיו השראה לסיפורים. (מתוך "ילדים גדולים", יהודה אטלס, משכל, 2003)
ראו גם פוסט באותו נושא: 88 שנים לפו הדוב
ראו גם פוסט באותו נושא: 88 שנים לפו הדוב
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה