יום ראשון, 31 באוגוסט 2014

צ'ארלי במפעל השוקולד

מקור התמונה

היום התפרסמה בעיתונות הישראלית ידיעה על קיומו של פרק גנוז מתוך צ'ארלי במפעל השוקולד (Charlie and the Chocolate Factory) של רואלד דאל. הכתבות מספקות אי אלו פרטים על הסופר ועל הספר וכמו כן על הפרק הגנוז. אם בפרקים אחרים בספר ילדים נענשים על התנהגותם הנלוזה בעונשים גופניים, הרי שבפרק זה העונשים נעשים סופניים.

הארץ 31.8.2014; להגדלה לחצו על התמונה

בזמנו ספג הספר ביקורת על הענישה הגופנית המופיעה בו, אך היו שהבינו שמדובר בביטוי לרחשי לב. מכל מקום, לא ברור כיצד מוות של ילדים כגמול על חוסר משמעת, המופיע בפרק הגנוז, היה מתקבל אז וגם היום.
התזמון בו נחשף הפרק ע"י מוזיאון רואלד דאל הוא מלאת 50 שנים לפרסום הספר: ראו למשל כאן.

יחד עם המילים של דאל נחשפו גם מספר איורים של המאייר הקבוע של דאל, קוונטין בלייק. 
והנה הפרק שנחשף (THE VANILLA FUDGE ROOM) כפי שפורסם ב- The guardian:

The remaining eight children, together with their mothers and fathers, were ushered out into the long white corridor once again.
איור של קוונטין בלייק

"I wonder how Augustus Pottle and Miranda Grope are feeling now?" Charlie Bucket asked his mother.
"Not too cocky, I shouldn't think" Mrs Bucket answered. "Here – hold on to my hand, will you, darling. That's right. Hold on tight and try not to let go. And don't you go doing anything silly in here, either, you understand, or you might get sucked up into one of those dreadful pipes yourself, or something even worse maybe. Who knows?"
Little Charlie took a tighter hold of Mrs Bucket's hand as they walked down the long corridor. Soon they came to a door on which it said:
THE VANILLA FUDGE ROOM
"Hey, this is where Augustus Pottle went to, isn't it?" Charlie Bucket said.
"No", Mr Wonka told him. "Augustus Pottle is in Chocolate Fudge. This is Vanilla. Come inside, everybody, and take a peek."
They went into another cavernous room, and here again a really splendid sight met their eyes.
In the centre of the room there was an actual mountain, a colossal jagged mountain as high as a five-storey building, and the whole thing was made of pale-brown, creamy, vanilla fudge. All the way up the sides of the mountain, hundreds of men were working away with picks and drills, hacking great hunks of fudge out of the mountainside; and some of them, those that were high up in dangerous places, were roped together for safety.
As the huge hunks of fudge were pried loose, they went tumbling and bouncing down the mountain, and when they reached the bottom they were picked up by cranes with grab-buckets, and the cranes dumped the fudge into open waggons – into an endless moving line of waggons (rather like smallish railway waggons) which carried the stuff away to the far end of the room and then through a hole in the wall.
"It's all fudge!" Mr Wonka said grandly.
"Can we climb up to the top?" The children shouted, jumping up and down.
"Yes, if you are careful," Mr Wonka said. "Go up on that side over there where the men aren't working, then the big hunks won't come tumbling down on top of you."
So the children had a wonderful time scrambling up to the top of the mountain and scrambling down again, and all the way there and back they kept picking up lumps of fudge and guzzling them.
"Now I'm going to have ride on one of those waggons," said a rather bumptious little boy called Wilbur Rice.
"So am I!" Shouted another boy called Tommy Troutbeck.
"No, please don't do that." Mr Wonka said. "Those things are dangerous. You might get run over."
"You'd better not, Wilbur, darling," Mrs Rice (Wilbur's mother) said.
"Don't you do it either, Tommy," Mrs Troutbeck (Tommy's mother) told him. "The man here says it's dangerous."
"Nuts!" Exclaimed Tommy Troutbeck. "Nuts to you!"
"Crazy old Wonka!" shouted Wilbur Rice, and the two boys ran forward and jumped on to one of the waggons as it went by. Then they climbed up and sat right on the top of its load of fudge.
"Heigh-ho everybody!" shouted Wilbur Rice.
"First stop Chicago!" shouted Tommy Troutbeck, waving his arms.
"He's wrong about that," Mr Willy Wonka said quietly. "The first stop is most certainly not Chicago."
"He's quite a lad, our Wilbur", Mr Rice (Wilbur's father) said proudly. "He's always up to his little tricks."
"Wilbur!" shouted Mrs Rice, as the waggon went shooting across the room. "Come off there at once! Do you hear me!"
"You too Tommy!" shouted Mrs Troutbeck. "Come on, off you get! There's no knowing where that thing's headed for!"
"Wilbur!" Shouted Mrs Rice. "Will you get off that … that … my goodness! It's gone through a hole in the wall!"
"Don't say I didn't warn them," Mr Wonka declared. "Your children are not particularly obedient, are they?"
"But where has it gone?" Both mothers cried at the same time. "What's through that hole?"
"That hole," said Mr Wonka, "leads directly to what we call The Pounding And Cutting Room. In there, the rough fudge gets tipped out of the waggons into the mouth of a huge machine. The machine then pounds it against the floor until it is all nice and smooth and thin. After that, a whole lot of knives come down and go chop chop chop, cutting it up into neat little squares, ready for the shops."
"How dare you!" screamed Mrs Rice. "I refuse to allow our Wilbur to be cut up into neat little squares."
"That goes for Tommy, too!" cried Mrs Troutbeck. "No boy of mine is going to be put into a shop window as vanilla fudge! We've spent too much on his education already!"
"Quite right," said Mr Troutbeck. "We didn't bring Tommy in here just to feed your rotten fudge machine! We brought him here for your fudge machine to feed him! You've got it the wrong way round a bit, haven't you, Mr Wonka?"
"I'll say he has!" said Mrs Troutbeck.
"Now, now," murmured Mr Willy Wonka soothingly. "Now, now, now. Calm down, everybody, please. If the four parents concerned will kindly go along with this assistant of mine here, they will be taken directly to (the) room where their boys are waiting. You see, we have a large wire strainer in there which is used specially for catching children before they fall into the machine. It always catches them. At least it always has up to now."
"I wonder," said Mrs Troutbeck.
"So do I," said Mrs Rice.
And high up on the mountainside, one of the workers lifted up his voice, and sang:
"Eight little children – such charming little chicks. But two of them said 'Nuts to you,' and then there were six."

 
illustration: Quentin Blake

illustration: Quentin Blake


יום שלישי, 26 באוגוסט 2014

על העילה למלחמה במספר ספרי ילדים


מה יעשה סופר שרוצה לכתוב ספר אנטי מלחמתי לאנשים צעירים מאוד, לילדים, אשר כידוע זמן הריכוז שלהם איננו ארוך מאוד. הסופר גם איננו רוצה לספר לילדים סיפור על ילדה שנשארה יתומה מאב, אשר נהרג בקרב, וגם אבדה את ביתה ויחד עם אמהּ ואחותה התינוקת היא גרה באוהל בשולי עיר הרוסה למחצה, או על התמודדותו של חיל צעיר שנפצע קשה בקרב.
כיצד אם כן הוא יבנה את סיפורו?
- הוא עשוי לכתוב, על מלחמה גנרית, לא על מלחמת קרים ולא על מלחמת העולם הראשונה, אלא על מלחמה מומצאת. יש לכך יתרון שכן באבן אחת הוא קולע בכל המלחמות כולן, אם כי אנו יודעים היטב שלסיפור מקומי ואישי יש נגיעה אוניברסלית, אבל כזכור אנו עוסקים בילדים. הוא גם יכול לבחור לכתוב משל. החופש שמקנה משל מאפשר לו להסתפק גם בסכסוך גבולות ולא להידרש בהכרח למלחמת גוג ומגוג.
אולם, מסתבר שבספרי ילדים, הכתובים כאלגוריות, והעוסקים בביקורת של הנוהג של המין האנושי לערוך מלחמות יש נקודת תורפה והיא העילה למלחמה.
בסיפור ריאליסטי אפשר לנסות לספר דברים כהווייתם ולהצליח לרצות את אחד הצדדים או אף לא אחד מהם, אך מה במשל?
למען האמת, אפשר היה להתחיל את המשל כשהמלחמה היא מצב נתון כמו בשיר של אלה אמיתן, במדינת הגמדים
בִּמְדִינַת הַגַּמָּדִים
רַעַשׁ, מְהוּמָה:
הַצָּבָא לָבוּשׁ מַדִּים
יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה.

וּבְרֹאשׁ הַגְּדוּד צוֹעֵד
אֶצְבְּעוֹנִי הַמְּפַקֵּד:
הוּא חָבוּשׁ קוֹבַע פְּלָדָה
וּבְיָדוֹ סִכָּה חַדָּה....

אין השחתת מילים על הסברים, יש יציאה למלחמה. אבל הבעיה עם סופרים היא שהם חשים צורך להתחיל בהתחלה...
דומה שמאז שג'ונתן סוויפט התווה את הדרך עם רחבי הביצה וצרי הביצה, כלומר ההעדפות לגבי הצד לפתיחת הביצה לקראת אכילתה, הושאל הפתרון שלו עוד מספר פעמים. כידוע, מסעי גוליבר לא נכתב במקור לילדים, אך כפי שקרה לעוד ספרים שנכתבו במאות שחלפו, למשל ספריו של צ'רלס דיקנס, גם מסעי גוליבר נדד אל מדף ספרי הילדים והנוער. לעיתים הנדידה נעשית בתיווכם של ספרים מקוצרים.

ובכן, בשלושה ספרים, כולם אלגוריות, מוצגת עילת המלחמה כמחלוקת חסרת שחר:
אצל ד"ר סוס העילה לאיבת-תמיד ומירוץ חימוש היא "באיזה צד מרוחה החמאה?" אצל אפרים סידון, בספר אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו, העילה היא לכאורה, כיצד משלבים רגליים? – האם להניח את שמאל על ימין או להפך, את ימין על שמאל. לשניהם קדם, כפי שהוזכר, ג'ונתן סוויפט, אשר ספרו מסעי גוליבר התפרסם בשנת 1726. גיבורו, גוליבר, נקלע במסעו הראשון לארץ ליליפוט. ליליפוט נמצאת במצב מלחמה מתמיד עם הארץ השכנה, בלפסקיו, כשעילת הסכסוך הוא ויכוח מר בשאלה מאיזה צד יש לשבור או לחתוך את קליפתה של ביצה מבושלת: מן הצד הצר או מן הצד הרחב.

ד"ר סוס, כרגיל בכל ספריו, גם כתב וגם אייר את הספר המלחמה האיומה על החמאה. הכיתוב והאיורים בלתי נפרדים זה מזה בספר. המתיחות שוררת בין היוקים, שמורחים את החמאה על הפרוסה למעלה, לבין הפוקים שמורחים למטה. בין היוקים לבין הפוקים מפרידה חומה. הספר מתחיל בהליכה של  סב ונכדו אל החומה. הסב הוא חייל והוא איננו מוכן להניח לאויב משכבר הימים; הוא מזהיר את נכדו מן הטיפוסים שמעבר לחומה:

הקיץ נגמר.
נשארה עוד שעה.
הלכתי עם סבא לחומה הגבוהה.

הוא עמד ושתק,
עוד רגע עבר,
אז בעצב הניע ראשו ואמר:
פה גרים, כידוע, אנחנו, היוּקִים.
ומעבר לקיר גרים הם, הפּוּקִים.

וסבא אמר:
"אתה לא תאמין!
הפוקים עושים שם דברים איומים
בכל עיר וכל בית, תאר לך מה,
מתחת ללחם מורחים הם חמאה.
אך אצלנו, היוקים, בכל ארוחה
למעלה תמיד הפרוסה מרוחה.
כך צריך: רק למרוח למעלה, שמעת?
אל תבטח בשום פּוּק שמורח למטה!
בכל פוק תפקפק,
ותהיה לי זהיר.
בגלל זה, עוד מאז שהייתי צעיר
אני שומר נגד פוקים לאורך הקיר"

או אז מספר הסב לנכד את תולדות המלחמה הבעייתית בפוקים ובנציגם פוקש. הגנרלים מציידים את הסב, בכל פעם בה הוא חוזר מובס, בנשק משוכלל יותר, שאותו תכננו החברה בחדר האחורי, ומעודדים אותו לחזור ולהתייצב מול פוקש בשדה הקרב. הסב המעוּדַד חוזר רק כדי למצוא את פוקש עם כלי מלחמה לא פחות משוכלל ואולי אפילו קצת יותר.


המלחמה האיומה על החמאה - התחלת מרוץ החימוש: סבא יוק והרוגטקה המשוכללת "שלש כפול בום".
המלחמה האיומה על החמאה: כיפת ברזל נוסח הפוקים

מעבר לאווירת הנונסנס המצויה בספריו של ד"ר סוס, יש בספר גם "עיקום בזמן": הסב מספר על עלילות המלחמה כנגד הפוקים בלשון עבר, אבל כאשר הסב מקבל מן הגנרלים את נשק יום-הדין, לא עוד מכונות מלחמה, אלא פצצה קטלנית, הספר עובר לזמן הווה. כמו בכל הסיבובים הקודמים, כמובן שגם לפוקש יש פצצה זהה. הספר מסתיים בסוף פתוח:
"סבא," צעקתי, "הזהר עם זה!
אוי, מי יזרוק קודם?
ואז מה יהיה?
נחכה ונראה," הוא אמר,
עוד נראה."
 
המלחמה האיומה על החמאה - נשק יום הדין
"המלחמה האיומה על החמאה" - סוף פתוח

 קריאת הספר מעוררת מהר מאוד תחושה שמדובר בספר ביקורתי אנטי-מלחמתי. הספר המלחמה האיומה על החמאה פורסם בינואר 1984 בתקופה שרונלד רייגן היה נשיא ארה"ב, המלחמה הקרה עדיין שררה והחומה בברלין עמדה על תילה. רבים ראו בספר משל על מרוץ החימוש הגרעיני. אלא שהיו מקומות, כמו באזורים מסוימים בקנדה בהם הספר לא הוכנס לספריות ציבוריות בתואנה שהוא מתייחס למלחמות בסלחנות[i].
ד"ר סוס איננו מתייחס בסלחנות למלחמה. רחוק מזה.  מרוץ החימוש מוצג בצורה חריפה וחדה והסוף הפתוח איננו מנחם אלא משאיר את הקורא בשיאה של החרדה.
אך יש מן הבעייתיות בהצגת העילה למלחמה בספר. אם רוצים לומר שאין כל סיבה בעולם המצדיקה הרג של בני אדם והפיכה של אחרים לנכים ולפליטים, הרי שלהציג מלחמה גנרית כאילו התחילה מסיבה של מה בכך אינו משיג את המטרה; אין שקילות בין הגחכת הסיבות למלחמות לבין הדגשת חומרת התוצאות ועל כן הם אינם בני המרה.

כעסם של קוראים קפץ על הספר גם מן הסיבה שנראה היה שד"ר סוס נותן משקל שווה לסיבותיהם של שני הצדדים במלחמה הקרה (ואם הדבר נכון, אזי ביקורת על סכסוך ספציפי, לעומת ההכללה המוזכרת לעיל, היא לגיטימית)...הרי לצד שהפרוסה מרוחה אין משמעות אלא בהקשר של כוח וטובות הנאה... – וזה בכלל מעצבן.

להערכתי, ד"ר סוס התכוון לבקר לא רק את המלחמה הקרה והאיום הגרעיני, אלא לומר משהו כללי יותר נגד הפעלת כוח כחזות הכול. כפי שציינתי הכיתוב והאיורים בלתי נפרדים זה מזה בספר המלחמה האיומה על החמאה. כבר בכפולת העמודים המאוירת הראשונה מופיעה חומה המטפסת על הרים ויורדת לעמקים למלוא רוחב התמונה ועד לאופק. האסוציאציה המתעוררת היא של חומת סין הגדולה, אשר הצליחה להגן על סין במשך זמן רב מפני פשיטות של שבטים שונים אך לא עמדה בפני צבאותיו של ג'ינג'יס חאן, ולא של החומה שהפרידה בין מזרח לבין מערב גרמניה.
המלחמה האיומה על החמאה - החומה בכפולה הראשונה
חומת סין הגדולה מתוך פורטל סין בישראל


מי שנתקל בבעיה דומה - כיצד להיחלץ מעילת המלחמה, מבלי להקדיש לה יותר מדי חשיבות ומבלי לעשותה טריוויאלית? – הוא אפרים סידון בספר  אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו[ii].  סידון מצליח להתגבר על כך במידה רבה אולי משום שהוא נעזר במיתוסים של אזורנו. הוא מייחס את הוויכוח המטופש המוזכר בפתח הרשימה, כיצד יש לשלב רגליים, לשני אחים. אחים כידוע רבים על דברים אשר למסתכל מן הצד נראים לעיתים מאוד טיפשיים. אולם סידון משתיל בסיפור מנגנון המסביר כיצד ריב בין אחים הופך לאיבה בין עמים: אי פתירתו של הוויכוח במועד מנפחת אותו לממדים חסרי פרופורציה. טַבְּלוּ את אי הפתרון בהמשך חוסר תקשורת ודמוניזציה של האחר, אשר כולן מופיעים בסיפור – ובבקשה – מלחמה. המנגנון הזה מרשה שהסיבה ההתחלתית תהיה איזשהו הבל הבלים, משום שהיא (הסיבה) בעצם רק אמתלה לטיפוח הריב. 
מקור התמונה

אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו - מקור התמונה


אשר לג'ונתן סוויפט והביקור של גוליבר בארץ ליליפוט, כילדה שעמדו לרשותה ב"ספריה הציבורית", שבצריף הירוק, הספרים המקוצרים גוליבר בארץ הגמדים וגוליבר בארץ הענקים, מדובר היה במלחמה גנרית (לא שניסחתי כך את הדברים). מאז כבר חלפו ימים רבים ועכשיו כבר יש ברשותי מסעי גוליבר המוער (שוקן 2000 בתרגומה של ג' אריוך) ובזכותו אני יודעת שליליפוט היא משל לאנגליה ובלפסקיו היא צרפת ועניין פתיחת הביצים עשוי לרמוז לאירוע בחייו של הנרי השמיני. אולם אם אכן סוויפט רומז לאירוע מחייו של הנרי השמיני הרי מדובר באירוע פנים אנגלי אשר סוויפט שאל אותו עבור העילה למלחמה בין אנגליה/ליליפוט לבין צרפת/בלפסקיו, כך שגם במקרה זה מיוחסת סיבה מגוחכת למלחמה, אך לא למלחמה גנרית. הביקורת של סוויפט מופנית לאירועים היסטוריים מסוימים ומי שרוצה להכליל מהם עושה זאת על אחריותו.
 
מקור התמונה - גוליבר לילדים


גוליבר מקבל הסבר על סיבת המלחמה. הקליקו על התמונה כדי לקרוא את הערותיו של פול טרנר ולהנות מן האיור של גראנוויל

הספרים שהוזכרו ברשימה:
המלחמה האיומה על החמאה, דוקטור סוס, עברית: לאה נאור, כתר, 1986/1984

אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו, אפרים סידון, איורים: יוסי אבולעפיה, כתר 1987

מסעי גוליבר, ג'ונתן סוויפט, מהדורה מוערת ע"י פול טרנר, עברית: ג' אריוך, איורים: גראנוויל, שוקן 2000




[i] Seuss, Dr. The butter battle book. London: Collins, 1984.
Fic S4977 Bu 1984b
Sources: (Roberts, 1996); (Schrader, 1995)

[ii] בקישור הבא אפשר לקרוא את הסיפור (ללא תמונות):

יום חמישי, 31 ביולי 2014

ביאטריס פוטר - סופרת וחוקרת


מי שמכיר את ביאטריס פוטר (Beatrix Potter) כמחברת ספרי הילדים כמו עלילות פיטר הארנב (1902), קורות נאטקין הסנאי (1903), הסיפור על בנג'מין הארנבון (1904), מעשה בארנב רע ונורא (1906), הסיפור על ימימה ברווזת השלוליות (1908) – עשרים ושלושה ספרים כמדומני, עשוי להיות מופתע מכריכת הספר למעלה. על כך בהמשך. 
השבוע מלאו 148 שנים להולדתה של הסופרת והמאיירת האנגליה ביאטריס פוטר ( ‏28 ביולי 1866 - 27 בדצמבר 1943) שספריה תורגמו לשפות רבות. לאחרונה גם חלה התיישנות על מסמכיה השונים והם פתוחים לרשות הציבור.

עשרים ושלושה ספרים לילדים של ביאטריס פוטר
כריכת הספר עלילות פיטר ארנבון באנגלית. על גבי הכריכה יש גם עטיפת נייר מאויירת


תמונת הכריכה לתרגום מאתר סימניה

מקור התמונה - ציור במכחול יבש
את כל הספרים ביאטריס פוטר כתבה ואיירה בקפידה החל מעטיפת הנייר של כל ספר, דרך הכריכה, בטנת הנייר ועד אחרון האיורים בתוך הספרים השונים. היא השתמשה לאיוריה בטכניקה הנקראת מכחול-יבש. זו שיטה המשמשת את המציירים ציורים בוטניים למשל והיא מאפשרת השגת דיוק ורכות. הצייר/ת משתמש במשטח יבש עבור הציור שלו ומסיר את עודפי הצבע מן המכחול.
תוצאה של שימוש בטכניקת מכחול יבש


על פוטר שנולדה וגדלה בבית מבוסס היטב וקיבלה חינוך פרטי אשר גרם לה לגדול בניתוק מסוים מחברת ילדים אחרים אפשר לקרוא  בכתבתו של יהודה אטלס כאן . כתבה בסגנון שונה המלווה בתמונות של פוטר תמצאו כאן.

לא גדלתי על ספריה של ביאטריס פוטר והם אינם מעוררים בי התרגשות נוסטלגית. הדבר שעורר בי סקרנות הוא הקשר בין האיורים של ספרי הילדים שלה לבין איוריה כחוקרת טבע חובבת. אולם ככל שקראתי יותר אודותיה והתבוננתי באיוריה היא מצאה חן בעיני יותר. זמן מה עסקה פוטר במחקר גם באופן מקצועי ומאמר שלה הוקרא באגודה הלינאית בהיותה בת 31 (באפריל 1897). באותה אגודה אשר 39 שנים לפני כן הוקראו בסמיכות מאמריהם פורצי הדרך של צ'רלס דרווין ואלפרד ראסל וואלס בנושא האבולוציה (אם כי המילה הזו לא הוזכרה במאמרים). בניגוד לאחרונים פוטר לא יכולה הייתה להגיש את המאמר לאגודה בעצמה בשל היותה אישה אלה נזקקה לגבר מתווך. המאמר On the Germination of the Spores of Agaricineae מעולם לא פורסם ואבד מן הארכיון של האגודה הלינאית. הוא עסק באופיין של חזזיות (lichens). פוטר עמדה על כך שחזזיות הן בעצם חיבור של פטריות ואצות. בהמשך הסתבר שאכן חזזית היא סימביוזה בין השניים, אך אז פוטר הייתה שקועה כבר בכתיבת ספרי ילדים.

בגיל שמונה מחברת הרישום של ביאטריס פוטר כבר הייתה מלאה באיורים מפורטים של בעלי חיים קטנים, ציפורים וחרקים.  לינדה ליר, בכתבה שפורסמה בכתב העת Nature, מציינת שהעיסוק הזה מקורו בשעמום שנסכה שיטת הלימוד הויקטוריאנית. אני סבורה שילדים צריכים גם להשתעמם מפעם לפעם כדי "להתחבר" אל מקורות היצירה שבהם והעסקה מתמדת שלהם איננה פועלת לטובתם.

מקור התמונה

התחביב הזה נמשך גם לתוך שנות נערותה, אך אז התמקדה בעיקר בחרקים על רגליהם הרבות ומשושיהם העדינים. היא נהגה לבקר במוזיאון הטבע אשר נמצא היה בסמיכות יחסית לשכונת מגוריה, כדי לצייר את אוסף החרקים שהיה בין כתליו. בבית היא נהגה להתבונן באמצעות המיקרוסקופ של אחיה בתַתְקינים שהכינה בעצמה. בסופו של דבר הפעילות הזאת השתלמה ופוטר פתחה עין של חוקרת. עוד טוענת ליר באותה כתבה ב- Nature כי ביאטריס פוטר, כמו מבקר האמנות ג'ון רסקין, הבינה שכדי לדעת משהו יש לצייר אותו.

בשלוש התמונות הבאות מובאת התמונה בעמוד 28 מן הספר הסיפור על בנג'מין הארנבון  ושני פרטים ממנה

פרט מתוך התמונה בעמוד 28 בספר הסיפור על בנג'מין הארנבון - פטריות



התמונה הבאה צוירה ע"י פוטר בשנת 1895 ונמסרה לגני קיו הבוטניים בלונדון:
Boletus granulatus mushroom

קישור לספר הסיפור על בנג'מין הארנבון  כאן (אנגלית).
האתר הרשמי של פיטר רביט (אנגלית).




יום שבת, 19 ביולי 2014

הודי חמודי, או איך עונים על שאלות למה

מוקדש לילדים בעוטף עזה ובעזה


קטע מאיור של דניאלה לונדון דקל שהופיע במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות בתאריך 18.7.2014

השיר "הודי חמודי" של משה דפנא בליווי איור של דוש כפי שהופיע בספר 100 שירים ראשונים (כנרת).


מי אינו מכיר את שאלות ה"למה?" של פעוטות, שהשיר האהוב של משה דפנא (בלאושטיין), הוּדי חמודי, נותן להם ביטוי רגיש? [השיר הופיע לראשונה בספר הבֹקר בהיר הוא ב- 1965 ובשנת 2009 יצא כספר בפני עצמו (ראו תמונה). שני הספרים אוירו ע"י מיכל אפרת והוצאו לאור ע"י הקיבוץ המאוחד, הוצאה אשר עומדת עתה בפני קשיים כלכליים.]
כריכרת הספר בו הופיע השיר לראשונה, ב- 1965








בדרך כלל זה מתחיל בשאלה מנוסחת באופן כזה או אחר על ידי הפעוט/ה, ומשהתקבלה תשובה, השאלה הבאה היא פשוט "למה?", ואם גם שאלה זו תענה בסבלנות ע"י המבוגר/ת הנשאל/ת קיים סיכוי טוב שיגיע עוד "למה?" עד שלמישהו ימאס או שמישהי תאבד ריכוז: why regress.
For our purposes, the salient feature of the why regress is that it is benign: the answer to one why question may be explanatory and provide understanding even if we have no answer to why-questions further up the ladder. (Peter Lipton 2004) [1]

המעניין הוא שהשאלות הן שאלות "למה?", גם אם השאלה הפותחת תהיה אחרת, אלה שיבואו בעקבותיה ובעקבות ההסבר יהיו שאלות "למה?", לא כמה?, לא איך?, לא מי? אלא "למה?".
שאלות למה הן בעצם שאלות הקשורות בחלופות, באלטרנטיבות, אך בדרך כלל כאשר אנו עונים אנחנו מתייחסים לחלופה התרבותית הברורה.
אם הוּדי החמוד היה שואל "למה לדוב הקוטב יש פרווה?" – הוריו היו עונים לו מן הסתם "לבידוד, כדי שלא יהיה לו קר". כלומר הם היו מתייחסים לחלופה אחת בלבד – לדוב מחוסר פרווה. אולם אם קוראים את השיר היטב מסתבר שהחלופות שעולות בדעתו של ילד הן מלאות דמיון. אז אולי כדאי לבקש את הודי שיסביר קצת את השאלה שלו, במקום לסגור את מרחב האפשרויות.
יתכן שהחלופה שעלתה בדעתו של הודי היא שלדוב יהיו נוצות (כמו לפינגווין למשל). כלומר אולי הודי שואל למה לדוב הקוטב יש פרווה ולא נוצות כמו לשכניו הפינגווינים במקרה זה. אבל לא רק הודי שואל למה לדוב יש פרווה עבה. דורות של חוקרי טבע וביולוגים שאלו עצמם "למה הלב פועם? (ויליאם הארווי)", "למה הדם אדום?" ולמה לאדם, שהוא יצור כה מורכב יש רק 30,000 גנים ולא כפי ששיערו, לפחות מאה אלף?  – התשובות שנתנו לשאלות אלו נקראו ונקראות עדיין, הסברים פונקציונאליים, משום שהם מתייחסים לתפקיד שממלא אותו איבר, ולשאלה האחרונה עדיין מחפשים הסבר פונקציונאלי או אחר (למעוניינים בהעמקה, ראו מאמרו של פורד דוליטל ב-PNAS).
הביקורת העיקרית על הסברים אלו היא על היותם טלאולוגיים, דהיינו, מוסווית בהם הנחה של כוונה, מטרה – אם למשהו יש תפקיד או פונקציה, הרי צריך היה לעצב אותו כדי שיוכל לבצע תפקיד זה, והנה כבר מרגישים את ההבל החם של הבריאתנים על עורפינו. התשובה שמשיבים ביולוגים היא שהאבולוציה ע"י ברירה טבעית היא המעצב של עולם החי. מכל מקום אנו רצינו להסב את תשומת הלב לבעיה הנזכרת לעיל, אשר מוזכרת בספרי פילוסופיה, לפיה ההסבר לשאלות למה מניח חלופה אחת בקלות רבה מדי ואינו מתייחס לחלופות אחרות.
וברוח ימים אלו, אם הוּדי היה מקשה עוד ושואל שאלה, שוודאי ילדים רבים שואלים, "למה יש מלחמה?", הרי שוב לא בהכרח הוא שואל "למה יש מלחמה ולא שלום?"; אולי הוא שואל "למה יש מלחמה ולא פשרה?" – אודי, נכדו של משה דפנא, שעליו נכתב השיר נפצע במלחמת ששת ונהרג במלחמת יום כיפור. אודי, כמו כריסטופר רובין, לא אהב את הקישור שלו ליצירה ע"י אנשים זרים.

בתזמון מאוד נוח (והסקפטיים יאמרו how convenient) גם דניאלה לונדון דקל כותבת היום (18.7.14) בטור שלה במוסף שבעה ימים של ידיעות אחרונות על שאלות הלמה של בתה, שאלות שהיא מכנה "שאלות בשמלה אדומה ושתי צמות". הרשימה שלה כמובן יותר כיפית מן הרשימה הנוכחית ובמיוחד מעניין קטע הסיום, בו היא קובלת על כך שהילדה שואלת שאלות למה ולא שאלות כמותיות למשל, עליהן קל להשיב.




שאלות למה, היו בראש ובראשונה פתח לסיפורים ולמיתוסים. מוכרים היטב סיפורים כאלו מן התרבות שלנו. הצורך להסביר את הקיים בטבע קורם צורה של מיתוס, אשר מסבר את האוזן ומרגיע חרדות ואולי אף אי שקט חברתי בתקופות מסוימות. דומה שהשאלות עליהן המיתוסים עונים הן השאלות לגביהן יש קושי מוסרי. המיתוסים אינם בהכרח מציגים התלבטות אך מעידים שהיא הייתה קיימת. לדוגמא, אנו מוצאים כבר בתחילת ספר בראשית פסוקים המתייחסים לרשות האלוהית שניתנה לאדם למשול בבעלי החיים: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. א,כו". אם הנושא היה ברור מאליו ספק אם היה מגיע לחוּמש. הפיכת הסוגיה למיתוס משחררת מייסורי מצפון, אם בכלל נותרו.

ולסיום, כאשר מרטין היידגר מנסח את השאלה הבסיסית של המטפיזיקה, הוא מנסח אותה כשאלת "למה?":
Why are there being at all instead of nothing?
השאלה של אפשרות הקיום עומדת מול האלטרנטיבה שדבר לא היה קיים: "מדוע בכלל יש קיום במקום לא-כלום?" – זו שאלתו.
עוד אומר היידגר במבוא למטפיזיקה שכאשר עולה האפשרות של "לא כלום" נקלעים יצורים לתנודות הכי רחבות וקשות, קיום מצד אחד ו"לא כלום" מן הצד האחר. תנודה כזאת פותחת את הקיום האנושי לאפשרויות שעדיין לא שאלו על אודותיהן, עתידיות, אך גם כאלו הקשורות בעבר -  בהתחלה. ויש גם גרסה מדעית לשאלה שניסח היידגר - מדוע היקום קיים במקום "לא כלום" ולאחרונה פיזיקאים סבורים שהם יכולים לענות על השאלה.